"יצאנו באלמגור לכביש הראשי, לאחר שזיהינו מהתצפית שם את כל הוואדיות שיורדים לבטיחה ואת השלוחות שביניהם. התצפית נפלאה, נהדר לחזור ולראות את הבטיחה בעיניים של לפני ששת הימים, אבל להכיר בה כל עץ".
את המילים הללו כתב יצחקי גל ב-22 ביולי 1968 ביומן הסקר שערך. קצת יותר משנה קודם לכן, עוד שימשו הדייגים ואנשי אבטחת הדיג בכנרת מטרות קלות לאש החיילים הסורים, שחלשו על חופי הבטיחה שבצפון מזרח הכנרת, בעשרות תקריות אש שהביאו עד ליוני 1967 למותם ולפציעתם של עשרות דייגים ושוטרים. חמישה חודשים לפני שכתב את המילים הללו, הוצב גל במשלחת סקר נופים ואתרים שהייתה המרכזית מבין שש משלחות הסקר שהעמידה ממשלת ישראל בגולן בימים הראשונים שלאחר כיבוש חבל הארץ במלחמת ששת הימים.
מטרות הסקר היו לתכנן את התיישבות העתידית בגולן, ולבנות תשתית שאפשרה לימים את תכנונם של אתרי התיירות הקיימים היום בגולן. בין היתר, מדובר באתר הסקי בחרמון; חופי צפון-מזרח הכנרת, שעד היום מושכים אליהם את מרבית המטיילים והנופשים שמגיעים לאזור; מסלולי הטיולים בנחלים הגדולים של הגולן; ואתרים ארכיאולוגים, ובראשם העיר גמלא, שנחרבה בימי המרד הגדול ונמצאה על ידי גל בכבודו ובעצמו.
"זאת הייתה תחושה של התרוממות רוח, משום שרמת הגולן הייתה סוג של טאבולה ראסה לוח חלק", מסביר גל בשיחה עם וואלה! NEWS. "היו בה תושבים, אבל מבחינה מחקר רק שלושה גרמנים, ובראשם גוטליב שומכר, עשו סקרים בגולן בשנות ה-80 של המאה ה-19, ואיש מהם לא חשף או פיתח את אוצרותיו של הגולן. שומכר רכב על פרידה, ולנו היה ג'יפ, שנוסע יותר מהר ולכן מצאנו פשוט דברים שהוא לא מצא. זאת הייתה תחושה של להגיע לארץ בראשית, ארץ לא נודעת".
בהפצרת חבריו לסיירת צנחנים, הצטרף גל לקיבוץ גולן (לימים מרום גולן), באוקטובר 1967. בתחילה הוצב בסקר הארכיאולוגי בראשותו של הארכיאולוג שמריה גוטמן, שעבודתו נמשכה כחמישה חודשים. מיד לאחר מכן, בפברואר 1968, נענה להצעתו של משה סלע, הממונה על הסקרים שנערכו בשטחים הכבושים מטעם רשות הטבע והגנים, לסקר הנופים והאתרים. פעילותה של המשלחת, שהתקיימה בשנים 1969-1968, לוותה על ידי האדריכל רפי לרמן ואיש הסוכנות היהודית עוזי גנור. בעזרת הסקר קבעו השניים את מה שיתברר לימים עקרונות להתיישבות ברמת הגולן ולמיקום היישובים העתידיים, ובהם גם קצרין, שעלתה על הקרקע ב-1974.
"ג'יפ 50-685 הוביל אותנו, מצוידים במפות צה"ליות מעודכנות ותצ"אות, לאורכו ולרוחבו, למעמקיו ולפסגותיו של הגולן. במשך שנתיים הטלטלנו על גבי 50-685, שכל קרביו הוחלפו במהלך הסקר, בארץ פראית, ללא כבישים, אף לא דרכי עפר תקינות", כתב גל במבוא לספר שהוציא לאור את המחברות שכתב בשלהי שנות ה-60. "חצינו קילומטרים של שדות מוקשים לא מסומנים, נחרדנו משיטפונות פתע, קרטענו על בולדרים אימתניים וקפאנו בסופות שלגים מרהיבות. כמו ילדים קטנים חגגנו בנחלים ובמפלים השוצפים, עוצרים נשימה ודמעות התרגשות מול קניונים שלא ידענו כמותם בארץ וסביבותיה".
בין יתר המקומות שסקר גל עם חברי הצוות שהתחלפו, היו גם שרידי תעלת ההטיה (תעלת הירדן) ו-220 כפרים סורים שננטשו על ידי בעליהם עם כיבוש הרמה על ידי ישראל. את כל הכפרים שננטשו הרסה המדינה, למעט את צריחי המסגדים ובתים בודדים, שבהם הוטמעו מונומנטים בעלי ערך ארכיאולוגי גבוה.
"מי חשב בכלל על תיירות?"
הרגשות שהציפו את גל כשצפה מהגליל אל הבטיחה "בעיניים של לפני ששת הימים", נשענו בין היתר על מראות הכפרים הסורים שננטשו בחופי צפון-מזרח הכנרת. מסביב לשפכי הנחלים באזור נמצאים שדות הדיג הטובים ביותר באגם. למרות הסיכון הביטחוני, שהתבטא בעשרות תקריות ירי סורי מכיוון שפע הדגה, המקום משך אליו דייגים ישראלים רבים. בשנות ה-50 הפכה בקעת ציידה שבחוף הצפון-מזרחי של הכנרת לבסיס קדמי של הצבא הסורי, שהקים מוצבים, מחנות וכפרי ביטחון למשפחות החיילים בסמוך לימה.
ב-5 במרץ 1968 סקר גל בפעם הראשונה את חופי צפון-מזרח הכנרת. כבר אז חזה כי הם יהיו פופולריים ביותר בקרב ציבור המטיילים והנופשים. "נסענו מנחם ש' ואני אל בית הבק. המקום מוקף כולו ביצות. חצינו במים עד הברכיים. אזור בית הבק מלא חרסים 'מאוחרים' וכמה חלקים ארכיטקטוניים. במקום כמה מבנים שביניהם אולם גדול מאוד ואורווה. כמו כן נשארה אנטנה של האו"ם. חורשת אקליפטוסים הופכת את המקום לחוף יפה. התבוננו בציפורי המים הרבות: אגמיות, שחפים, שחפיות, רחבי מקור. דייגים שפרשו רשת בביצה העלה דגה רבה, ואילו בים ליד בית הבק כמעט מאומה. יהיו לנו חופים נוספים בכנרת לפיקניק, וזה מוצלח".
גל צדק במבחן הזמן. "היום רוב הנופשים שבאים לכנרת מגיעים לחופיה הצפון מזרחיים, כי החופים במערב הכנרת הם מאוד צרים בגלל המרחק הקטן בין הכביש לאגם, וחלקם תפוסים", הוא מסביר בשיחה עמו. "לכן תכננו שבמזרח החופים יהיו רחבים, אבל הייתה לנו על זה מלחמת עולם עם החקלאים. הם ישר עלו עם הטרקטורים וחרשו עד למים, והם היו בכלל מעמק הירדן, זה היה עוד לפני שהיו יישובים בדרום הגולן. מי חשב אז על תיירות, חופים ונופש? מוישה סלע הלך עם זה עד ליגאל אלון, שהיה אז בוועדת שרים לענייני התיישבות. הם הביאו לו תכנית שלפיה 200 מטר מהחוף לא תהיה חקלאות. זאת הייתה מלחמת עולם".
בשלהי שנות ה-60, המלחמה על חופי צפון-מזרח הכנרת הייתה גם בין החקלאים עצמם. ב-14 בנובמבר 1968 תיאר גל ביומנו את אחד המאבקים רווי היצרים בין חקלאי עמק הירדן. "סימון גבולות לחלקות בבטיחה נפגשו בעין גב. נסענו לכפר עקב. מכאן אנו צריכים להתחיל לסמן קו גבול בין הקרקעות המיועדות לחקלאות לבין אלו המיועדות לפיתוח תיירותי... הגבול יחצה את החלקות ויימשך לאורך הדרך הסלולה דוגה-מסדיה. שני צדי הדרך חרושים, וחוצה אותה קו צינורות מים עבים שעדיין אינם מחוברים. מסתבר שהיום נערך כאן קרב אגרופים בין תושבי אלמגור לחברי חוקוק על האדמות האלו, שמיועדות בחלקן לפיתוח תיירותי ובחלקן לפיק ולסקופיה (יישובים סורים שננטשו בששת הימים, ע"ח). טוב שהייתה כאן משטרה. לפני המג'רסה פונה הגבול מזרחה וכולל בשטח התיירותי את כל המג'רסה עד הדרך הראשית. גם כאן ישנן חלקות מעובדות ממש עד הוואדי".
בעוד החקלאים רבים, החלו להגיע יזמים לצפון-מזרח הכנרת והביעו עניין בהקמת עסקים תיירותיים באזור. ב-13 בנובמבר 1968 כתב על כך גל ביומנו: "חמישה חבר'ה מסיירת אגוז, שעומדים להשתחרר, מעוניינים להקים בבטיחה עסק שיתבסס על תיירות. יצאנו איתם (עם שניים) לשטח.
"בדקנו את אלטרנטיבת כורסי: המקום נוח קרוב לכביש, לקו חשמל ולחוף הים. לעומת זאת, כבר יש עליו קופצים. עקב: מצא חן מאוד בעיני האנשים. התנאים פחות או יותר כמו בכורסי. מג'רסה: כאן טענו החבר'ה מספר טענות קשות המקום רחוק מהכביש, לפחות בהתחלה. כמו כן, זוהי שמורת טבע, ולא ניתן יהיה לפתח משהו רציני. היה נחוץ זמן ממושך על מנת לשכנעם, שאכן יש כאן מה לעשות, כשהבאנו אותם למסעודיה הסכימו. האנשים הללו הינם אנשי עיר, מבינים במסחר. האידיאל שלהם הוא מסעדת "ציון" בכרם התימנים בת"א. כאלו אנחנו צריכים, והרבה".
הקבוצה תכננה להקים יישוב בבקעת בית ציידה. לאחר שקבוצת עולים מארצות הברית כשלה להקים יישוב תיירותי בשם "רמת שלום" במורדות החרמון, החליט הגרעין להתיישב באותו מקום. על חורבות הכפר הסורי הנטוש ג'ובתא א-זית הם הקימו מושב וקראו לו נווה אטי"ב, ראשי התיבות של שמות ארבעת חבריהם לסיירת אגוז שנפלו במסגרת שירותם הצבאי בצפון רמת הגולן. ארבע שנים לפני שעלו לקרקע, החלו אנשי צוות סקר נופים ואתרים לבדוק היתכנות להקמת אתר סקי בחרמון.
"בזמן שהיישובים חשבו רק איך להתקיים ולקבל עוד דונם, עוד מים ועוד קצת חשמל, בא מויישה סלע ואמר צריך להקים אתר סקי בחרמון", משחזר גל. "הם בקושי הצליחו להתקיים, אף אחד לא חשב על תיירות בכלל, חשבו רק על מרעה וחקלאות. מרעה מכיוון שבגולן נשארו הרבה פרות סוריות, אבל בזמן שהיישובים בקושי הצליחו להתקיים, אנחנו הסתובבנו בחרמון ובדקנו את כמויות השלג, את הרוחות, את הטמפרטורות, למסלולי סקי האפשריים וכדומה".
ב-4 בספטמבר 1968 כתב על כך גל במחברת הסקר: "נסענו לג'ובתא. הראינו לגיל את תוואי הדרך העוקפת את ג'ובתא על מנת להגיע לקלעת נמרוד. הוא פסל את התוכנית בטענה שאינה מוכנה. עלינו לחרמון. הגענו עד לקצה הפריצה (פריצת הדרך לאתר החרמון ולמוצב). שם עומד די.9 אחד ועושה ממדרון, שבקושי אפשר ללכת עליו, דרך לרכב. עובדים כאן 13 בולדוזרים ד.9 ו-25 קומפרסורים".
ימים ספורים אחר כך תיאר את שראו עיניו במקום קרקע פורה לתיירות. "ירדנו במדרון נוח להחלקה עד לוואדי. שיורד לכיוון דרום מערב. בעמק זה כמות השלג גדולה מאוד. היום היה אידיאלי לסקי. אפילו בהליכה לא שוקעים כלל. זהו מסלול ארוך, ותלילותו נעה ממתונה בחלק העליון עד לתלולה ביותר בחלק התחתון. לעמק יורדים ערוצים קטנים מצפון, לערוץ זה מבותר על ידי דולינות. לדעתי, הוא טוב ל'משחקי שלג'. לדעתי, המסקנה היא שבחנייה מס' 5, בגובה 1,650 מ', יש למקם מרכז סקי. משם מתחילים השטחים הטובים לסקי ועד שם אין בעיות רציניות להמשך הדרך".
שבועות בודדים עברו והחלו צעדים מעשיים לפיתוח הסקי החרמון. "עלינו לחרמון על מנת לבדוק את אפשרות ההשקעות של אגד בחרמון", כתב גל ב-17 באוקטובר. "הגענו עם הג'יפ ועם פולקסווגן עד למוצב!!! נדמה לי, שהיום הגיעה הדרך לשם! הסברנו על התוכניות לפיתוח הסקי, ואנשי אגד בדקו את הדבר מ-3 בחינות: כדאיות השקעה ברכבל, כדאיות הבאת קו אוטובוס, אפשרות הבאת טיולים".
אנשי "רמת שלום" ניסו להפעיל אתר תיירות מאולתר לסקי. ב-24 בינואר 1969 כתב על כך גל ביומנו: "נסענו ב'דרך החרמון'. בערך בגובה 1300 מ' התחיל השלג. בחנייה שבאוכף החנינו את הג'יפים ועלינו ברגל עד לתחנה. כאן מיקמו האמריקאים (אנשי רמת שלום), 'מזחלות שלג החרמון' שלושה אוטובוסים ריקים בצורת ח', ובהם היה ציוד סקי רב להשכרה ומקום שעושים בו וימפי (רשת המבורגר בריטית). מובן שקנינו ב-9 ל"י וימפי וראיינו את העושים במלאכה, ביניהם היה מיודענו אלכס המזוקן מראשוני המתיישבים".
בחזרה אל העיר הקדומה גמלא
הסקר של אחרי המלחמה הוביל לגילוי אתרים ארכיאולוגים רבים. רוג'ם אל הירי (גלגל רפאים), קלעת נמרוד ואום אל-קנאטר הם רשימה חלקית בלבד מהאתרים שנמצאו בחבל הארץ הבראשיתי. ואולם גולת הכותרת של סקר הנופים והאתרים הייתה כאמור מציאתה של גמלא - העיר הקדומה הנחשבת במובנים רבים לאחותה התאומה של מצדה.
גמלא מוקפת מדרונות תלולים משלושה עבריה. כמו מצדה, היא נפלה לידי הרומאים אחרי שהוטל עליה מצור. הרומאים נכשלו בניסיון הפריצה הראשון לגמלא וספגו אבדות כבדות, אולם בניסיון הפריצה השני, שהתרחש בשנת 67 לספירה, הצליחו הרומאים לכבוש את העיר לא לפני קפיצתם של 5,000 יהודים אל מותם ממצוקי העיר. 4,000 הנותרים בעיר נטבחו על ידי הרומאים.
במשך מאות בשנים היו הערכות שונות לגבי מיקומה של גמלא. אך רק בסיור של צוות סקר נופים ואתרים באזור, במאי 1968, נמצאה העיר העתיקה בסביבת הכפר הסורי. "... נסענו למזרעת קונייטרה, הלכנו לאב בזוק (גבעת בזק), למפלים של חזן... משם הלכנו לדיר קרוח. הכפר יושב מעל 'הגמל' שבין המפלים של חזן ומזרעת קונייטרה. הבית הראשון, שהגענו אליו מצפון, מקורה אבן ובמשקוף שערו חרוט צלב. כל המשטח שליד הכפר מכוסה חורבות מהתקופה הביזנטית.
"מרוב התלהבות ניסיתי להעלות רעיון, שכאן מקומה של גמלא. אכן, ישנו נימוק אחד לטובת רעיון זה אצל פלביוס גמלא נשקפת למול טריכיי בגליל, ומן הרוקאד בוודאי לא רואים את הגליל. אך ישנה אי התאמה בין התיאור בספר לשטח מבחינת הכיוונים ומבנה העיר".
שבועיים אחר כך חזר הצוות למקום לבדיקה מדוקדקת יותר. "ירדנו אל השלוחה. חצינו את האוכף ועלינו ממנו אליה. היא חדה מאוד וצרה מאוד. השטח הקטן מאוד שלמעלה מכוסה סלעי ענק. בקטעים הבלתי מסולעים ישנם שרידי בנייה מעטים (!!!) ואף חרסים ביזנטיים (?) במקום אחד נוצר חתך של כחצי מטר של אדמת תל עם חרסים", תיאר גל ביומנו את הסיור שנערך שבועיים לאחר מכן, ב-31 במאי.
"עובדה זו מחזקת במידת מה את הרעיון שכאן הוא מקומה של גמלא שהרי פלביוס מספר שהעיר יושבת על שלוחה ומאחוריה מצוק. גם המדרון הדרומי מזרחי של השלוחה מכוסה חרסים רבים. בנוסף לעובדות אלה נשקפת השלוחה את הגליל והכנרת (לפי פלביוס נשקפת גמלא אל מול טריכיי). בנוסף לכך, חלקה הגבוה של "העיר" (הכפר דיר קרוח) הוא בצפון מזרח. לפי פלביוס, הוא צריך להיות בצפון, אבל המגדל הגדול ששם במזרח. לכן, יתכן שגם עניין הכיוונים מסתדר. כמובן, הכל בגדר השערה בלבד".
בשנת 1976 נערכו במקום חפירות בראשות הארכיאולוג שמריה גוטמן. בחפירות נחשפו שרידי החומה, מקום פריצתה על ידי הרומאים, אבני קלע וראשי חץ.
"לא מקימים יישובים על הגבול נגמר"
הסקר, כאמור, הניח את היסודות שעמם נבנתה תפיסת ההתיישבות בגולן. "העבודה שאנחנו היינו חלק ממנה, יצרה אצל האדריכל רפי לרמן ואצל עוזי גדור מהסוכנות היהודית את הרעיונות המרכזיים, שלפיהם תוכננה ההתיישבות. אחד מהרעיונות היה לבנות גושי התיישבות", משחזר גל. "כך למשל, הוקמו בדרום הרמה שלושה קיבוצים של האיחוד: מבוא חמה, כפר חרוב ואפיק. באמצע הרמה הוקמה היישובים הדתיים: רמת מגשימים, אבני אית"ן וחיספין, ובצפון הרמה הוקם גוש של הקיבוץ המאוחד: מרום גולן, עין זיוון ואלרום. סביב זה התפתח בהמשך כל היתר".
לדברי גל, גדור ולרמן נאלצו להיאבק על כמה מן העקרונות בתפיסת ההתיישבות. "רפי לרמן אמר: 'לא מקימים יישובים על הגבול נגמר. אנחנו כבר לא ב-1948 שצריכים שילדים יגנו בגופם על גבולות המדינה'. הוא אמר שהתושבים יהיו מטרה לנק"ל".
בריאיון שערך גל עם לרמן לרגל הוצאת ספר מחברות הסקר, סיפר האדריכל כיצד נאלץ להתמודד עם בקשת משרד השיכון להקים את העיר המרכזית של הגולן בקוניטרה, שממוקמת על הגבול הסורי. "בשלב מסוים משרד השיכון החליט לשקם את קוניטרה. הרעיון שקוניטרה תהיה העיר המרכזית בגולן נראה לי בלתי-הגיוני לחלוטין. זאת צורת החשיבה של התקופה שאחרי מלחמת השחרור אם יש בתים, למה לבנות משהו חדש?", אמר לרמן.
"הלכתי לעוזי גדור, והעלינו על המפה את הרעיון להקים עיר מרכזית באזור של סלוקיה (קצביה)", הוסיף והצביע על המקום שבו תוקם לימים קצרין. "הסברנו בעזרת מפות שקוניטרה היא בירת הגולן הסורי, לא הישראלי".
במשך שנים ארוכות שכבו מחברות גל בארכיון הגולן והדמות שלחצה להוציא את היומנים בעלי הערך ההיסטורי לאור היא מנהלת הארכיון טובה מנדל. הספר על מחברות הסקר יצא לאור במימון ובחסות המועצה האזורית גולן וערכו אותו רמונה בר לב ודניאלה שאול.