פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קצת מטורלל ואובססיבי, אבל המאבק של נתניהו בתאגיד מוצדק

      מהות האובססיה היא שגם אם אתם רואים בנתניהו את מקור הרשע הקוסמי, הוא לא תופס את עצמו כמי שמזיק לעם היהודי. והאיש מתעורר לתוך שנאה של מחנה שלם. את השנאה הזאת צריכה לממן הממשלה שהוא בראשה? מצד שני, אני לא משוכנע אם זו סיבה מספיק טובה

      הפגנת מחאה נגד מתווה התאגיד מול קריית הממשלה בתל אביב, 1 באפריל 2017 (ראובן קסטרו)
      ההבנה שאני כמדינה הולך לממן קופי פייסט של רודפיי מעלה את הסעיף (צילום: ראובן קסטרו)

      נתניהו אמר השבוע שהוא אובססיבי לגבי התקשורת לא יותר מאשר התקשורת אובססיבית לגביו. הוא צודק. אין באמת אופוזיציה פוליטית בישראל, יש את הקרן החדשה על שלל ארגוניה ואת הרשות הרביעית. התקשורת היא האופוזיציה האמיתית בישראל, היא זו שנמצאת במסע צלב להחלפתו של נתניהו. הוא בובת הוודו של מאמרי המערכת והפאנלים בערוצים 2 ו-10. וכן, אני יודע מה אומרים עלי, ביביסט, חסיד שוטה, מלחך פנכה וכו'. התרגלתי. אני חי עם זה בסדר. ולא שלא עוברות בי מחשבות כפירה לפעמים, החיבוק שמקבלים הנולדים מחדש של "רק לא ביבי" או לפחות "הפעם הוא באמת הגזים ואני לא מצביע לו יותר" הוא נעים עד כדי התמכרות.

      מצד שני אני מבין שני דברים. הראשון, שאם כולם עומדים בצד אחד, כדאי שמישהו ולו עבור העניין, אם לא למען הספק הקדוש, יתפוס עמדה שונה. הסיבה השנייה עלולה להרגיז אתכם. כמתעניין בהיסטוריה מקובלת עלי הטענה המבוססת לגבי לא מעט מקרים שגם למנהיגים גדולים, אפילו גדולים מנתניהו, היו רגעים מביכים, מטופשים, מטורללים. בטעות ובזדון. כי ככה פועלים בני אדם, ככה פועלת האנושות. מכונה מורכבת לפעמים מתקלקלת. וכשאני בוחן את המציאות הישראלית בעין שלפחות מנסה להיות מעט אובייקטיבית הרי שהמצב הישראלי אינו מושלם, אבל הוא לא רע. ממש לא רע. במיוחד בהתחשב בסביבה הקרובה. ויודעים מה? גם בסביבה המעט יותר אירופאית.

      על פי כל קנה מידה, ישראל היא מעצמה. ההוגנות הבסיסית דורשת הכרה במשוואה לפיה אם נתניהו אחראי לכל החסרונות במדינה כפי שטוענים מבקריו, הרי שבאותה מידה הוא זכאי לפחות ליהנות מהקרדיט על ההישגים והיתרונות. מעולם לא עמדה ריבונות עברית במצב דומה. לכל אלו המייללים על הדמוקרטיה ומתרפקים בעין נוסטלגית על העבר - ישראל גם דמוקרטית יותר וגם שוויונית יותר מבעבר. בשיא תהילת שלטון מפא"י בשנות ה-60, לפני מלחמת ששת הימים, ערביי ישראל לא יצאו מהכפר בלי פתק מהמושל. בן גוריון הגדול, המנהיג אליו נושאים עיניים, שלח את השב"כ לעקוב אחר מתנגדיו. תשאלו את אורי אבנרי מתי היה יותר מסוכן להיות עיתונאי? ב-2017 או בשנות ה-50, כשבריוני המדינה שברו את ידיו.

      הרמת כוסית של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם עובדי ראש הממשלה 3 באפריל (לשכת העיתונות הממשלתית , עמוס בן גרשון)
      גם למנהיגים גדולים מנתניהו היו רגעים מביכים (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)

      אבל אני מודה שהתאגיד הוא אכן סוגיה מבלבלת ולו מהטעם הפשוט שכמה מחבריי הטובים חתמו שם. מה רדף את נתניהו? מדוע הוא נלחם כארי בזירה כדי למנוע את הקמתו, מאיים בבחירות, משחק רולטה רוסית? מה מהות האובססיה? ואז אני חושב על עצמי, שם את עצמי בנעליו, ההבנה שאני כמדינה הולך לממן קופי פייסט של רודפיי מעלה את הסעיף. ונתניהו רואה את התאגיד ממנה את דורון צברי לתפקיד בכיר במחלקת התעודה והתחקירים. דורון צברי שאמר עליו בריאיון ל"הארץ": "מה היה נורא כל כך בניצחון של נתניהו ב-1996? זו חברה שעברה רצח אב ולא עשתה חשבון נפש. הניצחון של נתניהו בבחירות ההן הוא הפרה של המוסר התנ"כי הכי בסיסי של שכר ועונש. אנחנו כעם עוד לא קיבלנו את העונש על רצח האב".

      אותו דורון צברי שאורב לו בבית המשפט בתיק הדיבה מול יגאל סרנה רק כדי לצלם ולצייץ בטוויטר שהוא צילם את ביבי על ספסלי בית המשפט. דורון צברי הוא במאי מוכשר אם כי מניפולטור ודמגוג, מקצועית כבמאי טכני, הוא בוודאי איש מקצוע ראוי אבל מכיוון שטלוויזיה ציבורית אמורה גם לנסות לייצר עיתונאות עניינית ככל האפשר, הגונה ומאוזנת, המינוי של צברי מעורר תהיה. דעתו של צברי משוחדת מראש, הוא רואה בנתניהו קטסטרופה ואין לו גרם אחד של ספק באשמתו המוחלטת בכל תחלואי הארץ ובפרט בשחיתות איומה. אז הוא האיש לתפקיד בכיר במחלקת תעודה ותחקירים של ערוץ ציבורי? מישהו שכבר יודע הכל? מה כל זה אומר על מי שבחר בו?

      החתימה על הסכמי הרפורמה ברשות השידור (נמרוד סונדרס)
      במאי מוכשר אם כי מניפולטור ודמגוג. צברי (צילום: נמרוד סונדרס)

      עכשיו תחשבו על ראש הממשלה שלכם. גם אם אתם שונאים אותו בדם ורואים בו מקור הרשע הקוסמי, הרי שהוא בפני עצמו לא תופס את עצמו כמי שמזיק לעם היהודי, אלא כמי שנושא בעול להיות שליח. והאיש מתעורר לתוך שנאה וישן לתוך שנאה, שנאה תרפויטית של מחנה שלם שהתיעוב והעוינות לנתניהו הפכה לכלל קיומו הפוליטי. ואת השנאה הזאת הממשלה שהוא עומד בראשה צריכה לממן?

      האם זו סיבה מספיק טובה כדי למנוע את הקמת התאגיד? אני לא משוכנע. אבל באותה מידה אני גם לא יכול להתעלם מהדרך בה נהגו ראשי התאגיד בעובדי רשות השידור, בשתיקת הברנז'ה הגדולה, ברנז'ה שחלק מאנשיה לכל הפחות לא יכולים להתכחש לעובדה שהיו במגעים עם התאגיד או לכל הפחות קיוו לעבוד בו. אני תוהה גם על עניני ניגוד עניינים ומחכה לשמוע מהמבקר האם הכל היה תקין.


      ועכשיו כמה מילים על שידור ציבורי. ראשית גילוי נאות, אני עובד כפרילנס בשני מקומות עבודה בשידור ציבורי. אתייחס לכך בהמשך. כעת תשאלו את עצמכם למה אין עיתון ציבורי, כלומר עיתון שהמדינה היא המו"ל שלו. לא הגיוני? נכון? בטח לא בתקופה שמאבק העיתונות הכתובה לשרוד הוא קיומי. ולמה לא אתר אינטרנט ציבורי שיתחרה באתרי האינטרנט?. אז מה ההיגיון בשידור ציבורי, מדוע שהמדינה תממן רדיו וטלוויזיה ציבוריים?

      אנחנו לא בי.בי.סי

      ברשותכם, נדלג רגע מעל המשוכה הבסיסית הזו ונקבל את המוסכמה שיש צורך ציבורי בשידור ציבורי. או קי, אבל למה כל כך הרבה? כי שימו לב כמה שידור ציבורי יש לנו, אימפריה ממש. גל"צ, גלגל"צ, רשת ב', רשת ג', 88, קול המוזיקה, רדיו רקע, מורשת, רשת א'. ובטלוויזיה יש לנו ערוץ 1, ערוץ חינוכית 23, ערוץ 33 וערוץ הכנסת, המון. הרבה יותר מדי. השוק הפרטי בקושי שורד, הרדיו האזורי מוגבל גאוגרפית, חלש משמעותית ברייטינג מול היכולות של המדינה. בעוד המדינה מתקצבת את השידור הציבורי, בשידור המסחרי, יש בעל בית שרוצה להרוויח, התחרות הלא הוגנת מול המדינה שמשאביה מממנים את העובדים היא הגורם למשכורות המגוחכות במעמד הפועלים של שוק התקשורת הפרטי. מפיקים, טכנאים ותחקירנים מרוויחים גרושים כדי לקחת חלק בחלום ההצלחה התקשורתי, רובם ישחקו ויעזבו, מעטים יזכו לטפס מעלה. אין להם כמעט סיכוי בשוק שנשלט בידי יוצאי גל"צ.

      הבי.בי.סי על ערוציו השונים לא רק שמשדר לשוק של 64 מיליון תושבים בבריטניה, אלא לעולם הדובר האנגלית כולו. אין שום סיבה הגיונית שבישראל, שוק של שבעה מיליון, תהיה אינפלציה כזו של שידור ציבורי. אפשר להסתפק בפחות ערוצי וטלוויזיה מספיקים לנו עד מעל הראש. את כל השאר להפריט, לפתוח את השוק ולהעיף את עודף הרגולציה.

      אבל רגע, אתם אומרים ובצדק, גם אתה חלק מהחגיגה. נכון, אני בגל"צ כי במציאות התקשורתית הקיימת זה הרדיו הטוב ביותר והמשפיע ביותר, כנ"ל לגבי החינוכית. כל עוד אלו כללי המשחק אני בפנים עם כולם. וזה טבעי. לא אני ולא חבריי למקצוע נפסיק לינוק. גמילה תמיד דורשת כפייה. מי שבאמת דואג לעתיד התקשורת בדמוקרטיה משגשגת לא ימצא את הגביע הקדוש במועצת העיתונות או במכונים עבשים לדמוקרטיה סלקטיבית אלא בפתיחת השוק ותחרות. אבל כדי שתהיה תחרות, המדינה חייבת לשחרר. סוד הצמצום.