היהודי שניצח את היטלר וסטלין בו זמנית

אחרי מלחמת יום כיפור, ביקשו מאיתנו באחד משיעורי הציור בבית הספר היסודי לצייר את המלחמה. הייתי בכיתה ב', וציור היה המקצוע האהוב עלי. ציירתי חייל, מצדו האחד המלחמה - רובה ביד וטנק מעשן (אני בת של שריונר, טנק היה חייב להיות שם), ומצדו השני השלום - פרחים כמובן, אולי הייתה שם גם יונה. קצת אחרי, נתבקשתי על ידי כמה מהמורות לצייר להן את אותו ציור בדיוק. הרגשתי מוזר, אבל גם מאוד חשובה - מן הסתם כך חש ליאונרדו דה וינצ'י כשהזמינו ממנו את "הסעודה האחרונה". שנה אחר כך פורסם הציור שלי יחד עם ציוריהם של ילדים מכל הארץ בפרסום של משרד החינוך שהציג כיצד חוו הילדים את המלחמה. ידעתי שהציור שלי יהיה שווה עכשיו הון, ועם שלל העותקים החתומים שנתבקשתי לייצר מורותיי לבטח עשו קופה בשוק השחור של ציורי ילדים.

כשראיתי את תמונת הקצין הזו הייתי מופתעת בכמה רבדים והיא גם הזכירה לי את יצירתי הדגולה מכיתה ב', רק שבינה למציאות לא היה באמת שום דבר מלבד בנאליה בעוד שהצילום הזה מספר מציאות, בכמה וכמה רבדים.

בתמונה חייל במדים, קצין בצבא הרוסי, בלנינגרד בשנת 1942. על חזהו צל"ש - עיטור הכוכב האדום. על פניו חיוך, אולי אף קורט מבוכה. בידו האחת זר פרחים - שכאשר הם בידיו של חייל הם מבשרים את השלום, ובידו השנייה זר ירקות, שבראייה שלי, בצורה הנאיבית או הבסיסית ביותר, מייצג את דווקא את הניגוד לשלום, המלחמה, מלחמת הקיום. עוד נשוב לתמונה הזו, כי מה שאנו רואים בה, מבלי דעת, הוא ההבדל בין חיים למוות.

שמו של הקצין הרוסי הזה הוא ולדימיר איליץ', ממש כמו לנין. שם משפחתו: יופה.

ולדימיר איליץ' יופה, בנם של הלל ושרה, הוא דמות מרתקת שחשוב לספר את סיפורה. לא רק במובן של גלגוליה של משפחה יהודית ברוסיה ובברית המועצות בתקופות חשוכות של המאה העשרים, אלא כי הוא מייצג גם מופת אוניברסלי של אדם ערכי, בעל יושרה מעוררת השראה והערצה.

ממרחק הזמן קשה, לעתים בלתי אפשרי, להבין את התקופה הסובייטית ואת התערובת של פולחן האישיות לשמש העמים והפחד הנורא. הידיעה שאתה אף פעם לא בטוח בשום דבר, שבכל רגע יכולים לאסור אותך, להוציאך להורג, לשלוח אותך ואת משפחתך לגולאג, לאבדון, מבלי שתדע למה. אולי הלשנה של שכן, של שותף לדירה שחמד את החדר של משפחתך בדירות המשותפות. אולי היה נדמה למישהו שעיווית קלות את שפתיך כשהוזכר שמו של סטלין ובכך כמובן ביקרת אותו. לעולם לא תדע. מספר המאסרים היה בלתי נתפש: 18 מיליון אזרחים עברו דרך מערכת הגולאגים. בספר התיעודי "המלחשים" מאת אורלנדו פיגס (הוצאות מאגנס וכנרת זמורה ביתן) מתוארות משפחות שבהן בעל ואישה חיו יחד עשרות שנים בלי שסיפרו זה לזו מה דעתם האמיתית על השלטון, בלי שסיפרו שהוריהם היו בגולאג ונחשבו אויבי העם. רק אחרי נפילת ברית המועצות, אחרי עשרות שנות נישואין ושיתוף, הם העזו לספר בהיסוס מי הם באמת.

אנשים נשברו. איננו יכולים להאשים אותם או לשפוט אותם, והארץ כולה פיזמה שיר אחד בלבד:

ישנו אדם מאחורי כותלי הקרמלין
שאותו כל הארץ מכירה ומוקירה
שמחתכם ואושרכם ממנו נובעים
סטלין זה שמו הדגול.

"במקום שבו אין אנשים הייה איש", אומר פתגם יהודי ישן. וולדימיר איליץ' יופה, שחבריו כינו אותו כמובן לנין, קריצה לשמו של ולדימיר איליץ' אוליאנוב, היה איש בעל אומץ נדיר, שבמונחי ברית המועצות של תקופתו אפשר לומר כמעט התאבדותי. ולאומץ יש פנים רבות, לא רק בשדות הקרב. אומץ רב לא פחות הוא כשאתה לבדך, מול אחד המשטרים הנוראים בהיסטוריה, מסרב לוותר על ערכיך, מסרב להתכופף בפניו - ויהי מה. כך, בתקופת "הטרור הגדול" של סטלין הודיעו לאסיפה המדעית במכון לרפואה ניסויית בלנינגרד שבו עבד יופה, שעליהם לסלק את פרופסור אוסקר הרטוך, חוקר מפורסם ומוערך, שהיה מנהל המכון ומורהו של יופה בתחילת דרכו. כל הסגל והתלמידים קיבלו הוראה להעיד נגדו. יופה, שהיה כבר בדרגת פרופסור ועמד בראש מכון פסטר, יצא מביתו לאסיפה מתוך כוונה לשתוק בה.

הנוכחים גינו את הרטוך, העידו שקרים והטילו דופי בעבודתו. יופה לא היה מסוגל להיות עד לכך, קפץ ממקומו ואמר לכולם כל מה שהוא חושב עליו כמורה, כמדען וכאיש ישר והגון. עם סיום דבריו, הוא רץ החוצה בלי לדעת מה קרה לאחר שיצא. בדרך, נסער ונרגש, הוא הבין את השלכות מעשהו ולא ידע את נפשו. "תיכף יבואו לאסור אותי! מה עשיתי, איך לא חשבתי על הילדים?", שאל. בבית הכינו לו תיק שייקח עמו כשיבואו בלילה לעצור אותו, אך באורח פלא הלילה עבר וכך גם לילות נוספים.

אז מי היה האדם הזה, מגדולי מדעני ברית המועצות, אדם שלוחות זיכרון מוקדשים לו ושעומד במוקד ערך בוויקיפדיה הרוסית?

ולדימיר איליץ', ששמו העברי היה ירחמיאל זאב, נולד בשנת 1898 בעיירה מגלין (Mglin) שברוסיה הלבנה, הצעיר בין שלושת ילדי המשפחה. אנו 18 שנה לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני, ולאחר פרעות "סופות בנגב" והגזרות על יהודי רוסיה. המשפחה רצתה לעבור, אבל האב, הלל יופה, היה מנהל חשבונות, ואסור היה למנהלי חשבונות, למשל, לעבור ולעבוד מחוץ לתחום המושב, אך בעזרת תעודה מזויפת, שבה נרשם שהוא כורך ספרים, עברה המשפחה לעיר פרם (Perm) שבהרי אורל. בעיר החדשה הייתה קהילה יהודית קטנה ללא כל פעילות יהודית ממוסדת. ביוזמתו של הלל יופה הובא מורה לעברית ונוסד חדר מתוקן - בית ספר יהודי ראשון. ילדי המשפחה שלטו בשפה העברית ובבית דאגו ההורים להזמין מאודסה ומוורשה את כתבי העת לילדים שיצאו לאור בעברית. הילדים אף הוציאו לאור כתב עת משלהם בשם "כתמי דיו".

בבית הייתה ספרייה עברית עשירה ביותר, שכללה לצד ספרי התורה, התלמוד והיהדות גם ספרי השכלה וספרות חילונית חדשה. לימים, ולפני עליית המשפחה לישראל, נתרמו כל הספרים לספריה היהודית שנפתחה בלנינגרד בשנת 1988. הייתה זו אחת מהספריות היהודיות-עבריות הבודדות שנשמרו בבית פרטי ושרדו את תקופת הרדיפות וההוצאות להורג.

למזל המשפחה נשלח באותם ימים לפרם, כעונש, הרמן הנקל, מומחה לספרות ופילוסופיה יהודית, שהיה למנהל הגימנסיה. הוא ראה את הפוטנציאל האדיר של ירחמיאל הצעיר וטיפח אותו, לימד אותו גישות מודרניות, מדע ותרבות יהודית. כשסיים את הגימנסיה בהצטיינות, הגיש בקשה ללמוד באוניברסיטה של העיר קאזאן. כיהודי הוא ידע את מגבלות ה"נומרוס קלאוזוס" (מספר סגור בלטינית, והכינוי להגבלת מספר הסטודנטים במוסדות הלימוד מסיבות שונות) וכתב בבקשתו שיהיה מוכן ללמוד בכל פקולטה שתסכים לקבל אותו. הוא התקבל ללימודי רפואה, ולמד תוך כדי מלחמת העולם הראשונה, שברוסיה המשיכה למלחמת האזרחים. הוא גויס לצבא האדום, ובסיום לימודיו רצה להישאר באוניברסיטה ולהפוך לחוקר, אבל כיהודי לא רצו אותו שם והוא שב לפרם, שם החל את דרכו כחוקר.

היהודים הבינו את רוח הזמן: אם מתוך הכרח, אם מתוך אידיאולוגיה. רבים מהם הוקסמו מהמהפכה הרוסית והשתתפו בה בלהט. הם היו קומוניסטים מסורים שראו בלעג, שלא לומר בשנאה, את החיבור ליהדות - לדת, ללאום. במדינה האתאיסטית יהודים רבים החלו להתרחק מהמורשת מתוך הזדהות עם האידיאולוגיה או פשוט לצורך הישרדות. לא יופה. הוא היה פעיל מאוד בקהילה היהודית בפרם ועמד בראש ועדת התרבות של הקהילה. הוא הקים חוג לספרות ודרמה, הרצה על ספרות, העלה מחזה ביידיש, ביים ואף היה שחקן ראשי בהצגה.

בשנת 1924 הוא עזב את פרם ועבר ללנינגרד, תוך שהוא מחליט לעזוב את העיסוק המעשי ברפואה ולהתמסר למחקר. כך הגיע למכון לרפואה ניסויית בעיר. הוא התחיל כמתמחה מתנדב, והתפרנס מעבודה בלילות במעבדה פרטית, והגיע להיות חבר באקדמיה למדעים - התואר הרם והנכבד ביותר לאנשי מדע בברית המועצות.

מכאן, יש לנו קריירה מפוארת: 55 שנים של מחקר במכון, שבו בנה את הקריירה המקצועית שלו ואת שמו ומעמדו כחוקר וכמייסד חקר תחום האימונולגיה הקלינית במדינה. בנוסף, הוא עמד בראש המחלקה לבקטריולוגיה בבית החולים ע"ש אריסמן, היה המנהל המדעי של המכון לאפידמיולוגיה ומיקרוביולוגיה ע"ש לואי פסטר, עמד בראש המעבדה הבקטריולוגית בבית החולים לילדים וואסילוסטרובסקי ואף בראש המחלקה למיקרוביולוגיה של המכון לרפואת שיניים של לנינגרד בתקופת קיומו הקצרה.

ירחמיאל, או פרופ' ולדימיר איליץ' יופה, עסק במחקר בתחומים רבים: מיקרוביולוגיה (תורת החיידקים), אימונולוגיה (חיסונים) ואפידמולוגיה (מחלות מדבקות ומגפות). הוא נלחם מחקרית במחלות כמו אסכרה, שנית, צהבת, שעלת, דיזנטריה, דלקת פרקים, אסטמה וזאבת. ירושתו המדעית-מחקרית כוללת עשרה ספרים ומאות מאמרים פרי עטו. תלמידיו, מעל מאה דוקטורים ופרופסורים, פעלו ברחבי העולם והוא העמיד דורות רבים של סטודנטים לרפואה ברוסיה. הישגיו המדעיים תוארו בספר שיצא בשנת 1998 בסנט פטרבורג לציון מאה שנה להולדתו.

בזיכרונותיה של אשתו ברטה, היא כתבה עליו שהיה איש חכם, כשרוני ובעל יוזמה. חוקר מחמיר ורציני שהצטיין באינטואיציה ובחוש מיוחד למדע. הוא תפש מהר וברגישות כל תגלית חדשה, וידע להעריך אותה ולפתח אותה. כל אלה הביאו אותו, לדעתה, למעמד הגבוה ביותר בחברה הסובייטית למרות גלי האנטישמיות הרבים שהשתוללו בה, ולמרות שלא היה מעולם חבר המפלגה. מהבחינה הזו ומבחינת הקו הבלתי מתפשר שנקט בו, העובדה שהגיע לצמרת ושרד היא בגדר פלא.

במקביל לקריירה המדעית-מחקרית שלו, היה יופה פעיל בחוגים היהודיים והעבריים של לנינגרד. הוא השתתף בסמינרים בנושאים יהודיים והרצה על ספרות עברית, היה חבר בחברה היהודית ההיסטורית-אתנוגרפית ובמסגרתה חבר ועדה שהמציאה מונחים חדשים בעברית למילים מדעיות בעיקר בתחום הרפואה. במאמר שכתב בעברית ושפורסם ב-1929 בירושלים בירחון "רפואה", הוא עשה שימוש במונחים החדשים הללו. בלילות, היה עוסק להנאתו בתרגום לעברית של יצירות ספרותיות בסגנונות שונים, ובהן "פאן" של קנוט המסון הנורבגי, אריות אופרה, שירים ופזמונים שחלקם נשמרו במשפחה. הוא שקד על התרגומים לא לצורך פרסומם, אלא כדי להרגיש שהוא לוקח חלק פעיל בתחיית השפה שבאותם ימים הוכרזה בברית המועצות כמתה. הוא גם תרגם מיצירות שניאור וטשרניחובסקי מעברית לרוסית.

בשנת 1927 יופה מקבל מסר ממכר ותיק שנמצא בארץ ישראל באמצעות סוכן חשאי - פתק ובו כתוב "אתה נחוץ לנו", וכן מסלול בריחה סודי לארץ ישראל דרך מונגוליה וסין. המכר הוא המהנדס משה נובומייסקי, שייסד ב-1929 את חברת האשלג הארץ ישראלית ורצה לצרף אותו למפעלותיו. אמו של יופה הייתה על ערש דווי, המסע נשמע הרפתקני, והוא החליט לא לנסוע. תהיה זו ההחלטה שעליה התחרט כל ימי חייו, לא רק כי נשאר בברית המועצות הסטליניסטית אלא כי הקימו את המדינה בלעדיו.
בשנת 1930 נשא לאישה את ברטה (1902-1995), בוגרת החוג להיסטוריה באוניברסיטת לנינגרד, ובתו של דוד טבל קצנלנבוגן, רבה הראשי של העיר. לזוג נולדו שני בנים: דוד (1932) ואיליה (1935).

אנחנו לא תמיד חושבים על זה או תופשים את המשמעות, אבל בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 רובו המוחלט של העם היהודי חי ברוסיה, בתחום המושב. אחרי "סופות בנגב", היגרו תוך שנים ספורות מרוסיה 2.5 מיליון יהודים, רובם המוחלט לארצות הברית, שם הוקם הריכוז היהודי העשיר והמשגשג בהיסטוריה. אחוז אחד בלבד מתוכם - 25 אלף בני אדם - יעלו לארץ ישראל ויהיו גרעין העלייה הראשונה.

למרות ההגירה הגדולה, מיליוני יהודים נשארו בברית המועצות, ובה הגיעו להישגים ניכרים בכל תחום, ודאי יותר מאשר בתקופת הצארים: מתרבות ועד פוליטיקה, מפיזיקה ועד רפואה, היהודים התבלטו והצטיינו אך לעתים גם הופלו לרעה ונרדפו. במובן הזה יופה לא היה חריג מוחלט, אבל הוא היה חריג באומץ שלו, ובסיכונים שהיה מוכן לקחת למען שימור התרבות היהודית.

א?ינ?נ?ו? ח?י??ים, ר?ק מ?ה?ל??כ?ים ע?ל ק?צו?ת ה?ב??הו?נו?ת
ע?ל פ??נ?י ה?ח?י??ים מ?ר?ח?ק ע?ש??ר פ??ס?יעו?ת
מ?ל?ו?ת?ינו? ה?ן ד??מ?מ?ה ו?תו ל?א.
ו?א?ם נ?ק?ש??ר?ת ש??יח?ה ל?ע?ת??ים
א?נ?ח?נו? נ?ז?כ??ר?ים ב??א?יש? מ?ן ה?ה?ר?ים ב??ק??ר?מ?ל?ין,
ס?ב?יבו? מ?נ?ה?יג?ים ג?רו?מ?י צ?ו??אר,
ש??פ?מו? ש??מו?ט כ??מ?חו?ש??י ת??יק?ן ת??ח?ת א?פ?ו?..."

המשורר היהודי-סובייטי הנודע אוסיפ מנדלשטאם מת בגיל צעיר בגולאג אחרי שכתב את השיר הלועג לסטלין. אשתו נדייז'דה חיה את חייה לאחר מותו כשהיא נודדת ברחבי ברית המועצות, מתחמקת ממעצר, ומשננת בעל פה את שירי בעלה כדי שלא יאבדו.

המשטר רדף את האומנים ואת יצירותיהם, ויופה נטל על עצמו משימה: שימור שיריו של המשורר הנפלא חיים לנסקי, אחד המשוררים היהודים הדגולים, שהתעקש לכתוב בעברית בימי סטלין, נשלח לגולאג פעמיים – ולא חזר מהפעם השנייה. יופה תמך כלכלית בלנסקי העני המרוד, והחביא בביתו את מחברות שיריו. אם אחת מהן הייתה נמצאת בחיפוש בביתו, במקרה הטוב יופה וכל משפחתו היו נאסרים, פרופסור או לא פרופסור, ונשלחים לסיביר. יצירתו של לנסקי הייתה אובדת לנצח, וליופה היה חשוב להציל נכס צאן ברזל בתרבות העברית, אך האם אנחנו היינו מוכנים לקחת סיכון שכזה עבור שירים של מכר?

את יצירתו "ביום השלג" הקדיש לנסקי ליופה "יפה, אתה המכין לחיידק סביבתו המכלכלת, אנא קבל מידי שי - חיידקים = אותיות...". לאחר שהיצירה, שנכתבה בפנקס זעיר, הוברחה לישראל ופורסמה כאן בשנת 1986, הושמט שמו של יופה מן ההקדשה על מנת שלא להפלילו בברית המועצות. בנקודת הזמן הזו, לנסקי כבר לא היה בי החיים יותר מ-20 שנה, והוא נותר בקבר לא מסומן במקום לא ידוע באחד ממחנות העבודה בסיביר.

יופה לא התלהב ולא הוקסם מהמהפכה הרוסית. הוא קרא לסטלין "גזלן", אך לא התעסק בפוליטיקה. הוא השקיע את כל כולו במחקר, והמחלקה שהקים הייתה לימים למרכז חקר האימונולוגיה בברית המועצות.

במהלך שנות השלושים איבדה משפחת יופה את כל חבריה וידידיה, שנכלאו או הומתו במחנות המאסר. בשנת 1938 הגיע הטרור של סטלין לביתם, כששני אחיה של ברטה נעצרו. שאול נידון למוות בירייה, הרץ מת מרעב במחנה. הזוג יופה דאגו כהורים לשלושת בנותיו היתומות של שאול.

ובתוך כל זה, כמו שהוריו של יופה דאגו לחינוך יהודי ועברי לילדיהם, רצה גם יופה עצמו להעניק חינוך כזה לשני בניו. בנסיבות הזמן, הדרך היחידה לעשות זאת הייתה ללמד אותם בבית עברית והיסטוריה יהודית. למרות הסכנה, בית המשפחה היה נווה מדבר לקיום היהודי. הגיעו מכרים, הועברו מכתבים, התאספו סופרים, חגגו חגים והיה גם קשר חשאי עם בית הכנסת. בני המשפחה השתדלו לעזור למשפחות האומללות של אלה שנאסרו, ושימרו בזמן המסוכן הזה יצירות של אנשי מדע וספרות שנעלמו. כל הקשיים הללו עוד החמירו עם בואה של "המלחמה הפטריוטית הגדולה" – כינויה של מלחמת העולם השנייה ברוסיה עד היום.

ב-8 בספטמבר 1941, חודשיים וחצי אחרי תחילת מבצע ברברוסה, הצליח הוורמאכט הנאצי לכתר את לנינגרד, בירת הצפון. המצור יימשך 872 ימים. יופה הוזמן לדיוני היערכות העיר בתחילת המלחמה, וגישתו להגנת בריאות החיילים והאזרחים הרשימה את הפיקוד והתקבלה באופן גורף. כך, בגיל 43, הוא גויס לצבא. אשתו, בניו ובנותיו של שאול פונו מהעיר, והוא נשאר. במהלך המצור ימותו בלנינגרד יותר ממיליון וחצי בני אדם, רובם מרעב. היו ימים שבהם מתו מרעב בלבד, בעיר הזו בלבד, 20 אלף בני אדם. יופה ניהל את שירותי הרפואה, בעיקר בניסיון למנוע מגיפות.

וכאן אנו חוזרים לצילום הקצין בעל שני הזרים. בשנת 1942 הוענק ליופה עיטור הכוכב האדום, והתמונה היא מטקס הענקת העיטור, שבו היה מקובל להעניק לקצין זרי פרחים. בעיר לא היו פרחים באותה עת, לכן קטפו ירקות מגינת בית החולים והכינו שני זרים. הירקות היו יקרים מפז, פשוטו כמשמעו, ובתום הטקס ישבו הקצינים לחגוג, שתו תה, אכלו את הירקות מן הזרים ושבו להציל חיים.

יופה קיבל אותות כבוד והצטיינות נוספים על פועלו בזמן המלחמה, וסיים את שירותו בדרגת אלוף-משנה. גם כקצין גבוה בצבא הסובייטי הוא לא הסתיר את יהדותו, והשילוב בין האנטישמיות בברית המועצות לזהותו היהודית קיבל גם כמה ביטויים משעשעים.

כך, למשל, כשגויס ב-1941 ופקידת הגיוס מילאה את פרטיו, היא שאלה אותו לגבי השפות שבהן הוא שולט, והוא ענה לה "שפת אם עברית" - שפה אסורה במדינה - והוסיף גם גרמנית, צרפתית ואנגלית. הפקידה המבולבלת, שניהלה את הדיאלוג ברוסית, החליטה לקחת יוזמה, למרות שיוזמה נענשת במדינה, והוסיפה: "שולט גם ברוסית".

מקרה אחר אירע כבר בערב יום כיפור אחרי המלחמה, כשבני הזוג יופה הלכו לבית העלמין. לבוש במדי הקצין עם הכותפות המפוארות, עמד יופה מעל קבר בן משפחתו והתפלל. כשסיים, ניגשו אליו אישה מבוגרת ובנה, ויופה התבקש לשאת תפילה גם על קבר הבעל והאב. הוא נעתר, וכשסיים, הציעה לו האישה תשלום. הבן נחרד ונזף בה: "תפסיקי מיד, את לא רואה שהוא אלוף משנה?", ולכך השיבה האם בכעס: "השתגעת? קולונלים לא יודעים להתפלל".

אחרי המלחמה חזרו ברטה והילדים ללנינגרד החרבה. ברית המועצות הייתה מעצמה, אבל במחיר נורא: קרוב לשלושים מיליון בני אדם נהרגו במלחמה, ויהודים רבים מתו בקרבות או נספו בשואה, שעליה אסור היה לדבר, משום שברית המועצות לא הכירה בשואת העם היהודי.

בימי דמדומו של סטלין, הטירוף האנטישמי עוד הלך וגבר. "ליל המשוררים", שבו נרצחו ראשי תרבות היידיש, או "משפט הרופאים", שבו הואשמו רופאים - כולם יהודים - בניסיון להרעיל את מנהיגי ברית המועצות, היו רק הקדמה לתכנית המנהיג לגרש את היהודים לסיביר. חבריו, עמיתיו של יופה, נעצרו, והוא פוטר וחיכה בביתו עם מזוודה מוכנה למעצר שהיה אמור להתרחש כל רגע. רק מותו של סטלין במרץ 1953 מנע את מאסרו של יופה, ואת חיסול יהדות ברית המועצות.

מות סטלין וכינונה של מדינת ישראל העירו ביהודי ברית המועצות רגשות לאומיים. המשפחה חגגה הכול: יום כיפור, חנוכה, פורים והחג הראשי: פסח. בליל הסדר, שנחגג כהלכתו, התאספו קרובים מהמשפחה המורחבת ובמשך השנים הצטרפו גם חברים ומכרים שהצליחו לשרוד את התקופות הקשות. ב-1971 לקחו בו חלק 40 בני משפחה וחברים.

מעבר לשמירה על המסורת והשפה העברית, הקפידו בני הזוג יופה גם על מה שהיה לדידם שמירה על המוסר היהודי. הם תרמו באופן קבוע 10% ממשכורתו לצדקה, נתנו כסף בסתר לחולים, סטודנטים, "סרובניקים" ולאסירי ציון, ובכל ראש השנה ופסח היו תורמים גם לרב העיר אברהם לובאנוב, לצרכי הקהילה. יופה טען שרק התנהגות מוסרית היא התנהגות אמיתית.

בית משפחת יופה הפך מוקד משיכה לשארית פליטת חובבי התרבות והמסורת היהודית. בין באי הבית היו סופרים, משוררים, מתרגמים, חוקרים ואנשי אקדמיה, ובהם גם כאלה שהיו מעבירים בסתר צילומים של כתבי היד מהספרייה הלאומית בלנינגרד לישראל. גולת הכותרת לשמירת הקשר עם הזהות היהודית והמדינה הייתה שידורי רדיו מישראל, שלהם הקשיבו בסתר ובאדיקות מדי יום. כך הם חשו, גם אם מרחוק, שהם שותפים לכל מה שקרה בישראל, וכך גם הזדהו עם הקשיים, דאגו במלחמות והתגאו בהישגים ובהצלחות.

עם השנים, ההתעניינות בלאומיות היהודית הלכה וגברה, וחברי הקהילה התחילו ללמוד עברית, היסטוריה ואת המסורת. מי שנתפס שילם במאסר, בפיטורים, בסילוק מהאוניברסיטה - אך לא היה בכל אלה כדי להפסיק את ההתעוררות. בשנות השבעים והשמונים, עת חיפשו הצעירים היהודים את שרידי תרבותם שהושמדה על ידי המשטר הסובייטי, הגיעו רבים מהם לבית משפחת יופה.

באפריל 1979 נפטר יופה בבית החולים ע"ש לנין והוא בן 81. גם במותו שמר על עקרונותיו: קבורה בבית עלמין יהודי. כמובן שלא היה קל לממש רצון זה, וקשרים רבים הופעלו על מנת שיוכל להיקבר ב"בית העלמין לזכר קורבנות התשעה באוקטובר", מוסד ציבורי שהייתה בו חלקה יהודית, ושעובדיו שוחדו על מנת להבטיח שהקבר ימוקם בחלקה היהודית.

כמקובל במדינה, מותו של חבר האקדמיה הרוסית למדעים מצוין בטקס רשמי, וזה לכבודו של יופה אמור היה להתקיים בביתו המקצועי - המכון לרפואה ניסויית בלנינגרד. נכבדים היו אמורים להגיע ממוסקבה. אוטובוסים אורגנו למסע הלוויה מהמכון לבית העלמין, ואחד מהם, כך תכננה משפחתו בדיסקרטיות, אמור היה לעצור בדרך בבית הכנסת, לתפילה לזכרו. אבל מישהו הלשין, ולהנהלת המכון נודע שזו כוונת המשפחה. המנהלת זימנה אותם לברר את העניין והציגה בפניהם את האפשרויות: טקס מכובד בלי עצירת בית הכנסת או ביטול הטקס כליל. המשפחה בחרה באפשרות השנייה.

ביום ההלוויה הגיעו מאות אנשים לבית החולים כדי לחלוק כבוד ליופה וללוות אותו בדרכו האחרונה. עמיתים, חברים ותלמידים קיימו טקס בבית החולים, והבינו תוך כדי את נסיבות ביטול הטקס הרשמי, ידיעה שזרעה פחד במשתתפים וגרמה לפיזור מהיר שלהם. לבית העלמין הגיעו מעטים בלבד - בני משפחה וקומץ קטן של תלמידיו הנאמנים, רובם הגדול יהודים.

מותו של יופה לא הותיר ריק בחיי הקהילה, ובנו דוד, שהיה כבר מקור בלתי נדלה לתרבות היהודית בזכות עצמו, הפך במהרה לממלא מקומו. הוא לקח חלק בהוצאה לאור של כתב עת מחתרתי, כתב מאמרים, פרסם מן היצירות המוחבאות של לנסקי, ואף תרגם את "ביום השלג" לרוסית, כדי להנגיש אותה ליהודים שלא ידעו עברית. לאט לאט נוצר סביבו מרכז שהתרחב והתלכד. בחדר העבודה של יופה האב הצטופף קהל מעורב של צעירים ומבוגרים, משכילים ופועלים, שבכולם פעמה תחושת התעוררות פנימית, חוסר שקט ורצון למצוא פתרון למורכבות חייהם כיהודים.

ב-1987, כשנפתחו שערי ברית המועצות, החלה המשפחה בתהליך קבלת אישור יציאה, ושנתיים לאחר מכן עלו ברטה, דוד ומשפחתו לישראל. ברטה חייתה עם משפחת בנה בחיפה ונפטרה בשנת 1995, והיא בת 92. דוד, ד"ר לכימיה, יצא לגמלאות לפני חודשים ספורים, בגיל 85. אשתו בלה, ד"ר לכימיה במקצועה שעבדה ברוסיה כמרצה בכירה, התמסרה בארץ לסייע בגידול נכדיה, והתפתחותם מוכיחה עד כמה עברה התשוקה המשפחתית לידע בירושה.

עם פירוק ברית המועצות בשנת 1993, שבה רוסיה לחיים, ולנינגרד הייתה שוב לסנט פטרסבורג. לוח זיכרון נקבע על חזית בניין המכון לרפואה ניסויית בעיר, ועליו נכתב: "כאן עבד משנת 1924 ועד שנת 1979 מיקרוביולוג יוצא דופן, אימונולוג ואפידמיולוג, חבר האקדמיה למדעי הרפואה פרופ' ולדימיר איליץ' יופה, מייסד תחום האימונולוגיה הקלינית". עשור לאחר מכן, העניקה האקדמיה הרוסית מלגת הצטיינות בתחום האימונולוגיה על שמו של יופה, ומאז מוענקת מלגה שכזו אחת לשנה.

בספטמבר 2016, העלתה משפחתו של יופה את עצמותיו לישראל, וסגרה את מעגל ההחלטה שאמללה אותו כל חייו. הוא הגיע רק במותו לארץ שאהב מרחוק, ועל מצבתו בבית העלמין שדה יהושע בחיפה נחרטה מילה אחת בלבד: "אקדמיק", חבר האקדמיה למדעים, המעמד הרוסי הגבוה והמכובד ביותר למדען.