הקרב על הרחוב: שביתת הרעב היא מבחן הכוח החשוב ביותר לברגותי

(בווידאו: פרשנות באולפן וואלה! NEWS על היום שאחרי אבו מאזן ברשות הפלסטינית)

על רחבת עפר מול לשכת הנשיא הפלסטיני אבו מאזן במוקטעה ברמאללה, מתכננים אוהדי בכיר פתח מרואן ברגותי להקים אוהל הזדהות עם האסירים, עם פתיחת שביתת הרעב הגדולה. התכנית של ברגותי, שנעצר ב-2002 ונשפט לחמישה מאסרי עולם, היא שב-17 באפריל, "יום האסיר הפלסטיני", 2,890 אסירי פתח בבתי הכלא בישראל, וכן אסירים מתנועות אחרות, יתחילו בשביתת רעב בלתי מוגבלת.

השביתה תתקיים במחאה על כך שהדרישות שהציבו בפני שירות בתי הסוהר לא נענו, והיא מבחן הכוח החשוב ביותר של מרואן ברגותי מאז נכנס לכלא. בשנה הבאה האיש שהפך לסמל יחגוג יום הולדת 60. בבחירות שנערכו בסוף השנה שעברה להנהגת הוועדה המרכזית של פתח – הוא זכה במקום הראשון, ואשתו פדווא הגיעה ראשונה בבחירות למועצה המהפכנית. לכאורה הוא מנהיג בלתי מעורער, אך הנהגת פתח ויו"ר הרשות אבו מאזן, עשו לא מעט כדי לבודד אותו.

אבו מאזן לא מינה אותו לסגן יו"ר פתח, כפי שציפה ברגותי, והתפקידים המרכזיים חולקו בין ג'יבריל רג'וב ומחמוד אל-עלול. אנשי ברגותי לא הצליחו להיבחר לוועדה המרכזית וברגותי הבין כי נדחק החוצה. השביתה הזו מהווה מסר של ברגותי לרשות הפלסטינית, ולא רק לישראל, כי מי שלא רצה אותו בהנהגת פתח, יקבל אותו בהנהגת הרחוב. ממש כפי שעשה ב-2000 בטרם נכלא, כשבמסגרת הפגנות ב"יום האסיר", עשו ברגותי וחבריו "חזרות" לתחילת האינתיפאדה השנייה.

הבעיה של ברגותי היא שהמצב ברחוב הפלסטיני אינו כפי שהיה ב-2000. הוא מבודד בכלא, ולא בטוח שהמחאה תייצר הד בקרב תושבי הגדה המיואשים והאדישים. הציבור הזה אינו ממהר לצאת להפגנות, ומתמקד ב"אני" ו"הפרטי" ופחות במחאות המוניות. קל יותר לעשות לייק בפייסבוק מאשר לצאת להפגין. בנוסף, הרף שברגותי מציב מבחינת דרישות גבוה מאוד.

הצבת טלפונים ציבוריים באגפים של אסירים ביטחוניים, אותה דורש ברגותי, נראית כבקשה שמדינת ישראל לא תיענה לה. גם הגדלת מספר הביקורים של משפחות האסירים ואי ביטולם משיקולים ביטחוניים לא תתקבל בחיוב. ברגותי מטפס על עץ גבוה, ומצפה שהרחוב הפלסטיני יוריד אותו משם. אך לא בטוח שהסולם הזה אכן זמין לשימוש.

אם השביתה תסתיים ללא תוצאות עד ה-26 במאי, בו מתחיל הרמדאן בו אסור לשבות רעב מסיבות דתיות, כישלון ברגותי יביא להשלכות על מעמדו הפוליטי.

אבל השביתה יכולה להצליח. שביתת הרעב צפויה לייצר כאב ראש לרשות הפלסטינית ולמנגנוני הביטחון שלה. המצב בשטחים, ובוודאי שכן ברמאללה, אמנם יציב ושקט יחסית ונראה שהמאמץ הישראלי-פלסטיני המשולב ברמה הביטחונית עושה את שלו, ומצליח להכיל את התסיסה בשטח, בעיקר זו שחמאס מנסה לייצר כל הזמן. אולם בשונה מבעבר, קשה לחזות מראש כיצד תגיב הרשות לשביתת הרעב הזו.

אין מדובר כאן בעוד פרובוקציה של חמאס שנועדה להכשיל את אבו מאזן וחבריו. גם לא בפעולה של "זאב בודד". מדובר בשביתת רעב של אלפי אסירי פתח, חברי ארגונו של אבו מאזן, עמיתים לשעבר של אנשי המנגנונים הפלסטיניים. בעיניי הציבור הפלסטיני האסירים הם "הילדים שלנו". וכל זאת בהנהגתו של האיש שהפך לסמל, ושנחשב למנהיג האהוד ביותר בשטחים – בגדה ובעזה.

האם המנגנונים יפזרו תהלוכות שייצאו מאוניברסיטת ביר זית לעבר צומת הכניסה לרמאללה, שיובילו אנשי פתח? הם עשו זאת יותר מפעם אחת בחודשים האחרונים כשהתהלוכות אורגנו על ידי "אל-כותלה אל-אסלאמיה", אגודת הסטודנטים של חמאס. הפעם, הסיפור שונה.

גם האתגר המצפה לכוחות הביטחון בישראל ולשירות בתי הסוהר אינו פשוט. ראשית, תהלוכות תמיכה והפגנות צפויות בכל רחבי הגדה. אם הציפיות של המארגנים יתממשו, הרי שאלפי תומכי פתח, צפויים להשתתף בהן. ובתוך בתי הסוהר- המתיחות שתיווצר, הרעב של האסירים, כל אלה לא יסייעו בשמירה על הסדר, ועדיין לא ברור אם אסירי חמאס יצטרפו לשביתה.

בכלא הדרים, בו ברגותי כלוא, כבר הודיע חמאס שיצטרף לשביתה. בבתי הסוהר האחרים חמאס נזהר מלקבל החלטה, אך היום הודיע יו"ר הוועדה לענייני אסירים ברשות הפלסטינית, עיסא קראקע, כי אסירים מכל הפלגים יצטרפו לשביתה, בהם גם חברי חמאס וארגון הג'יהאד האסאלמי. אם אכן יצטרפו לשביתה, הדבר יגביר את התסיסה עוד יותר.