המושג "אקזיט" גורם לרובנו אסוציאציות מידיות של אי בודד בקאריביים, בית חלומות בריביירה הצרפתית, או לפחות חיי מותרות, פנאי ונהנתנות עם חברים ומשפחה. היכולת לבחור ב-"EXIT" במובן נתיב יציאה. יציאה לעצמאות.
אנשי חברת "מובילאיי" שעשו לפני כשלושה חודשים היסטוריה בשווי 15.3 מיליארד דולר בעסקת הענק עם אינטל, שלשלו לכיסם סכומים אסטרונומים והפכו בן לילה לטייקונים התורנים. אצל מובילאיי הכל עדיין טרי, אבל מה קורה אצל יזמים צעירים שהחלו דרכם עם רעיון בלבד, במחסן בבית ההורים, ומצאו עצמם לאחר כמה שנים בסטטוס "מיליונר"? האם המצב החדש של חשבון העו"ש באמת קונה להם חופש ועצמאות כלכלית בעידן טכנולוגי תחרותי ומואץ?
זיו אלול, בן 41, נשוי ואב לשלושה, החל את דרכו לאחר שהשתחרר מצבא קבע וביחד עם שותפו וחברו הטוב, עופר יהודאי, הגה את הרעיון לחברת "אינראקטיב" המייצרת פלטפורמה למיקוד תכני פרסום בסלולר. החברה בבעלותם נמכרה לפני כשנה לחברת "פייבר" הגרמנית , וכיום מחזיקה במשרדים בישראל, בניו יורק, בבייג'ינג, בסן פרנסיסקו ובלונדון. האקזיט של זיו ועופר היה על סך 86 מיליון דולר והם גם נשארו בהנהלת החברה העולמית.
"הרעיון נולד בריצות שלנו על החוף בחיפה", נזכר אלול, "עבדנו בהתחלה מחדר קטן בבית הוריו של עופר. הוא היה אז סטודנט בטכניון והרעיון התגלגל במסגרת פרויקט הגמר לתואר השני שלי. התחלנו בסבב פגישות עם גורמים בתעשייה על מנת ללמוד ולהבין. אחר כך מגיע אפיון המוצר ופיתוחו וסבבים נוספים של מפגשים. אתה כל הזמן ב'מוד' של הישרדות, עסוק תמידית בגיוס כסף נוסף. זו עבודה סיזיפית וקשה מאוד. המשקיעים לא מחכים רק לך".
אלול ויהודאי השקיעו בפיתוח המוצר במשך ארבע שנים, ולאחריהן יצאו להנפקה בבורסה. אחריה, גייסו משקיעים נוספים כמו משה תאומים, עידן עופר, עודד פדרבוש ואחרים. במשך חמש שנים עבדו בצוות של 15 איש, שגדל והתרחב עד שביום הרכישה מנה 90 עובדים. "אינראקטיב" המשיכה להיות עצמאית גם לאחר האקזיט, משרדיה הראשיים נותרו בישראל ועובדים רבים משולבים בהנהלת החברה. "כולם חושבים שלמחרת האקזיט עוצרים הכל ומפסיקים לעבוד", מספר אלול, "קוראים בעיתונים שמדובר בהמון כסף וכולם מתלהבים. אבל זה לא עובד ככה. אנשים לא מבינים שחלק מהתמורה מבוסס על תוצאות עתידיות, על הישגי המוצר. ולכן אנחנו מחויבים לביצועים ולתמורה של המוצר גם שנתיים-שלוש לאחר המכירה.
"אחרי כמה שנים מהאקזיט, מגיע השלב שבו אתה באמת יכול לבחור", הוא מסביר, "אתה בוחר האם למנן אחרת את שעות העבודה למשל, אבל אי אפשר באמת להפסיק לעבוד. יש מי שלוקח פסק זמן קצר או מטייל קצת, אבל לרוב יזמים הם סדרתיים. לא מסוגלים שלא להיות בעשייה".
את המחיר סופגים בעיקר הילדים והמשפחה הקרובה. על חברים ופנאי כמעט ואין מה לדבר. בתקופות מסוימות מבלים יזמי הייטק יותר שעות על המטוס מאשר בבית. זיו מעיד שלא היה יכול לממש את כל זה ללא תמיכה מהבית. "אין ספק שמדובר בהקרבה גדולה לזוגיות ולילדים. המחיר הוא מטורף. זה 'און-גואינג', כי אתה מחויב ללקוחות, לעובדים ולדריקטוריון. אתה כל הזמן זמין עבור המטרה. זו עבדות מתמדת, אבל יש בה הנאה מאוד גדולה. אתה נהנה מהעשייה, מהיצירה ומההישג. ויש בזה סיפוק עצום. זה כמו לידה מחדש בכל פעם."
כיום אלול הוא משנה למנכ"ל, CRO בחברה עם המון אחריות, מחויבות וכאב ראש לא קטן. השאיפה המתמדת לצמוח, להתפתח ולכבוש יעדים חדשים לא נותנת מנוח גם כשבצ'ק מופיע סכום של 86 מיליון. "לא הכל נמדד בכסף. ההכרה שאתה ייצרת במו ידיך אימפקט והצלחת להירכש, לבנות חברה בישראל ולפרנס 100 משפחות, זה חלק בלתי נפרד מההנאה", הוא אומר.
זיו אלול שלאחר האקזיט לא עובד פחות שעות ביום ולא מפסיק לשעוט קדימה. אבל כן מרשה לעצמו ליהנות יותר, להיות הורה מעורב, ולסמן עוגנים של זמן איכות עם המשפחה כמו סופי שבוע שבהם הוא מנותק לחלוטין מהעבודה. ההקרבות הקטנות קיימות עדיין: פחות פנאי לחברים או עיסוק מופחת בספורט האהוב עליו. גם כשהוא מתכנן חופשה משפחתית, הוא מתאים אותה לחופשות ההנהלה בחו"ל. "המשימה שלי לא הושלמה", הוא מעיד, "יש בי חיידק יזמות והיא תושלם כשהחברה תגדל ותגיע לעוד פסגות והישגים. כך שלדעתי בשלב הזה, מדובר בתהליך שאני קורא לו 'מעבדות לעבדות', אבל זה כיף לא נורמלי".
אקזיט בעשרה מיליארד דולר
על פי הדוח השנתי של "IVC מיתר" למחקרי שוק, בשנת 2016 עשו 104 חברות ישראליות עסקאות אקזיט בסכום כולל של 10 מיליארד דולר. ב-2015 עמד הסכום על 9.02 מיליארד. בני חקאק, מנהל המודיעין העסקי באתר טכנולוגיות "גיקטיים", סבור שישנו שינוי מגמה במאפייני הרכישה. "בשנים האחרונות חברות גלובאליות רוכשות סטארט אפים בשלבים מוקדמים יותר ויותר, ובכך החברות מוציאות פחות כסף, תוך הבטחה לשמירת צוות הסטארט אפ במטרה לשלב אותו ואת המוצרים בחברה".
המיליונרים החדשים ממעטים לשתף את הציבור בסכומים המדויקים אותם גרפו ולרוב מסתפקים בהצהרות כלליות על היקף העסקה. רובם ממשיכים לעבוד מיד למחרת האקזיט. ניתן לזהות אצלם את המחויבות הטוטאלית כלפי הבייבי שיצרו ולכן ממשיכים בפיתוח ובליווי. ברוב המקרים, תזרים המזומנים דווקא משחרר אותם ממצב הישרדות שאופייני לסטארטאפ ומאפשר להתפנות להמשך ההתפתחות ואתגרים חדשים. כך קרה גם במקרה של אילן אטיאס, שותף מנהל ב"קרן טכנולוגיות" ויועץ לחברות סטארט אפ. ברקורד של אטיאס, הכולל יזמות של 30 שנה, רשומות כבר שתי עסקאות אקזיט. הראשונה היתה בשנת 1999 בסכום של 50 מיליון דולר כאשר מכר את חברת "באטרפליי", והשניה היתה משמעותית יותר, כשמכר את "פאוור דיזיין" בהיקף של 245 מיליון דולר, חברה לייצור פלטפורמה ייחודית לרשתות תקשורת פנים ארגוניות.
"בשלב הראשוני של עשרה אנשים בסטארט-אפ כולם עובדים לתוך הלילה, מזמינים הרבה פיצה וחולקים את האופן-ספייס", הוא מפרט. "כשהחברה גדלה נוצרת ההיררכיה וחלוקה לראשי צוותים והנהלה ואז משתנה גם צורת העבודה. כך שרוב העובדים אינם עבדים מודרניים, האגדה אינה נכונה. 70% מהעובדים מגיעים הביתה בשש בערב, להוציא תקופות לחוצות. רק אחוז קטן עובד כמו משוגע סביב השעון. אפשר לומר שעורך-דין עובד את אותן שעות".
אטיאס ושותפו לעסקת פאוור דיזיין, יגאל רותם, גרפו כמה מיליוני דולרים כל אחד. העובדים בחברה, 150 במספר, זכו אף הם לנתח נכבד של בין עשרות אלפים למאות אלפי דולרים בהתאם לוותק ולתפקיד. חלק מהם, מנהלים וזוטרים, בחרו לקחת את כספם ולעזוב אבל רובם נשאר בחברה. הוא עצמו הפך כיום ליועץ בתחום עבור מנכ"לים וחברות טכנולוגיה בארץ ובעולם.
"יש את האלמנט שאתה מרגיש יום אחרי חתימת החוזה. מרגיש שירד עול מהכתפיים. כי דאגת ל-150 משפחות ועכשיו יש דוד מאמריקה שימשיך לדאוג להן ולפרנס אותן. אבל זה יומיים-שלושה, אחר כך אתה מיד חוזר לדאוג לבייבי שלך. יש לך אחריות מוסרית ואכפת לך שכל מה שעשית ימשיך להצליח , אז אתה ממשיך. זה לא מקרה של 'אחריי המבול'".
"העצמאות האמיתית היא היכולת שלך לבחור", ממשיך אטיאס, "עצמאות המאפשרת לך לקבוע מינון. כמה שעות תעבוד ביום, איך לחלק את זמנך המקצועי והאישי, יותר פנאי למשפחה ולתחביבים כמו קריאה שאני מאוד אוהב. סוג נוסף של עצמאות זה השחרור מהלחצים הכבדים. כשאתה מנכ"ל של חברת סטארט-אפ, אתה מצוי נונסטופ בלחץ למצוא משקיעים, בלחצים של פיתוח, לוחות זמנים, יש משפחות שתלויות בך. והאקזיט אפשר חירות במובן של שחרור לחץ. יחד עם זאת, אפילו לא עשינו את 'החופשה החלומית', אין לך את הזמן. ההתרגשות חולפת ואתה חוזר למרוץ של חפיפה. אנחנו סוג של וורקוהוליקים ופשוט נהנים מזה. זה עניין של חיידק בדם".
"כל סיפור האקזיט הוא הקצנה של עבדות מודרנית" מסביר ד"ר צביקה וינר מהחוג לכלכלה וניהול באקדמית גליל-מערבי, "העבודה היא מימוש עצמי בעיקר אצל גברים ובמיוחד בהייטק יש רצון עז להוכיח עצמך, להיות ראשונים. יש אגו ותחרות והם לא יכולים להפסיק. זה בוער בעצמותיהם".
"הייתי מת להגיד לך שיש שינוי באורח החיים שלי", אומר תומר דביר, בן 36, מבעלי חברת "סולוטו" שנמכרה ב-2013 בעסקת ענק שהתפרסה על פני שלוש שנים ונאמדה בכ-130 מיליון דולר. "אין כל שינוי טכני ביום העבודה שלי מאז ומתמיד. גם הלפני ובטח שגודל האחריות של ה'אחרי', מביאים אותך למצב תמידי של עבודה. 24/7 זה אנדרסטיימנט. לפעמים הייתי מסתכל על הפרסומים בתקשורת והייתי אומר לעצמי, הלוואי שהייתי עשיר כמו האדם בכתבה. אין הבדל תהומי. ההבדל בא עם בגרות, בשלות וניסיון - לא עם כסף. אם היום למשל, אני משקיע בזוגיות הרבה יותר מפעם זה בגלל שינוי אישי, פילוסופי, ערכי - לא טכני".
"אף יזם היי טק שיוצר טכנולוגיות ומחפש חידושים לא כאן בשביל הכסף" מסביר דביר שנשאר ב"סולוטו" כמנכ"ל גם לאחר האקזיט. "זה פשוט לא קיים. בטח שלא ב"סטארט אפ-ניישן" בישראל. אני מדבר על יזמים טכנולוגיים בנשמה, לא במשקיעים ספקולטיביים. ולכן, לפני או אחרי האקזיט, אין משמעות, קמים לשנות את העולם או לפחות לנסות בכל בוקר מחדש".
אז מה בעצם קורץ כל כך בנתיב הסיזיפי, המואץ והתחרותי של עולם ההייטק, אשר מושך אליו שוב ושוב את היזמים, גם כשהכסף כבר לא מהווה פקטור? ד"ר וינר סבור שמדובר בסוג של התמכרות. "המירוץ באקזיט מתגמל בפני עצמו ואור הזרקורים ממכר. עוד עסקה ועוד עסקה ואתה מגלה בך עוצמות שלא ידעת על קיומן וזה סוחף. האוורסט של היזמים הולך ומתרחק ככל שהם מתקרבים אליו. והמערכת כל כך מתגמלת שזה סוג של סם שעושה טוב לכולם. אתה רוצה לתת והמערכת רוצה לקחת. זו לא עבדות כי העבד מתמסר יותר ממה שהאדון רוצה לשלוט עליו. יש הרי המון עבודות שאפשר לחזור בהן ב- 16:00 הביתה ואפשר למצוא איזונים בחיים".
ה"אקזיט" הנכסף, הכיבוש, ההכרה, העשייה, הם תעשיית החלומות של כל סטארטאפיסט. גם אחרי האקזיט, הם ממשיכים לדבר במונחים של עבדות, כשהעצמאות עבורם נתפסת רק כיכולת לבחור באתגר הגדול הבא. אבל לא צריך לרחם עליהם. כי כשאתה קם בבוקר לעבודה שהיא ההנאה הגדולה ביותר עבורך, "כייף לא נורמלי" כפי שמצהיר זיו אלול, אין כל ספק שאתה בוודאות בן חורין.