על פי ויקיפדיה, "אוטו-אנטישמיות או שנאה עצמית יהודית היא הגדרה של תופעה חברתית-פסיכולוגית שבמסגרתה אדם ממוצא יהודי חש ניכור כלפי מוצאו ומפתח עוינות אובססיבית כלפי בני עמו ודתו באופן דומה לזו שמפתחים האנטישמים מקרב עמים אחרים ודתות אחרות". למרבה הצער, אם נודה על האמת, אין כמעט יהודי שאינו חש לעיתים שנאה עצמית.
על רקע התמונות המבישות מהפגנות הפלג הירושלמי החרדי, קשה היה שלא לחוש תיעוב. אין ספק, כולנו שונאים או בזים לכולנו במידה כזו או אחרת. החילוני לדתי, הדתי לחרדי, החרדי לדתי, במעגל שאין לו סוף. מסייעת לכך העובדה שהזהות היהודית היא חמקמקה, לובשת ופושטת צורה. אלא שהזהות הזו היא גם עול שאין לברוח ממנו, עור שלא ניתן להשיל. היטיב להגדיר זאת אלברט איינשטיין ב-1920, באמרו לשבועון יהודי כי "היהודי הנוטש את אמונתו נמצא במצב דומה לחילזון שנוטש את קונכייתו הוא עדיין חילזון".
תאהבו זאת או לא, אין שנאה עצמית יהודית כה ארסית כשנאת השמאל היהודי ליברלי האנטי ציוני. בראיון לתכנית "הצינור" סיפר הפעיל החברתי מוסלמי מוחמד כעבייה שחזר ממסע בארה"ב על עימותים עם מפגינים פרו פלסטינים, רובם יהודים. "הגעתי לשם עם כפייה בדואית", סיפר כעבייה, "ביום הראשון הגיע אליי סטודנט יהודי, נתן לי פלייר להרצאה של 'ציונות זו גזענות' ואני, מוחמד הערבי, אומר לו: 'תתבייש לך, אתה לא צריך לשתף פעולה עם ארגונים שהמטרה שלהם זה להפיץ שנאה ושקרים נגד מדינת ישראל, נגד המדינה שלך מדינת היהודים, ואני אומר לך את זה כערבי-ישראלי". וזה בקטנה.
לא הופתעתי כלל וכלל מהחשיפה כי מאחורי האיומים על המוסדות היהודים בארה"ב עומדים יהודי, עולה חדש מארה"ב ובחור שחור תומך האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית. למען האמת, בשיאו של גל הפאניקה המעושה, גל שכל כולו נועד לפגוע בנשיא טראמפ, אפילו העליתי בתכנית הרדיו שלי את הסברה שמדובר בפרובוקציה. הנזק שהטינופת הזו גרם במו פיו למאבק אמיתי באנטישמיות הוא עצום. זאב זאב קלאסי. אבל הוא לא היהודי הראשון בהיסטוריה שפוגע בבני עמו. גם עלילת הדם הראשונה באנגליה הייתה פרי דמיונו הסוטה של מומר יהודי.
אחד מנאומיו המפורסמים של ברל כצנלסון, מראשי תנועת העבודה, היה נאום אחד במאי 1936 שכוון נגד חבריה היהודים של פק"פ, המפלגה הקומוניסטית של פלסטינה (ביידיש: פא?לעסטינישע קומוניסטישע פרט??) שתמכו במרד הערבי. "היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלסטינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח - אל ידע מצפוננו שקט".
אותם "דגנרטים" שברל הזכיר היו יהודים פעילי מחתרת "נרודניה ווליה" (ברוסית רצון עם), מחתרת סוציאליסטית טרום-מרקסיסטית שפעלה ברוסיה מאמצע המאה ה-19. יהודים היו חלק משמעותי מההתארגנות המחתרתית. גסיה גלפמן, וולדימיר בורגז (במקור נתן מנדלביץ'), לב שטרנברג וסופיה גינצבורג. המחתרת שהאמינה בטרור אישי התנקשה בהצלחה בצאר אלכסנדר השני. בעקבות הרצח ב-1881 פרצו פוגרומים ביהודי דרום מזרח רוסיה, "סופות בנגב". למרבה הזוועה, במהלך הפוגרומים פרסמו אנשי ה"נרודניה ווליה" כרוזים בהם קראו לטבוח ביהודים. זאת מתוך הזדהות עם מה שראו בתור רצון העם הרוסי ומתוך סברה שההתקוממות כנגד מי שנתפס כמדכא, קרי היהודי, הז'יד, תוביל להתקוממות גדולה יותר נגד הצאר. "צאו לעזרתנו, איש כפי יכולתו", כתב יהודי חבר המחתרת לאיכרים האוקראינים. "מוטב ליפול במלחמה על האמת ועל החרות מאשר למות בשפלות כעבדים אצל ה"פאן" (האציל הפולני) או אצל הז'יד. קומו אנשים פועלים ישרים! רב להם לפאנים למשול ולז'ידים לעשוק" לפחות בפוגרום אחד באוקראינה צעד סטודנט יהודי מן השמאל הקיצוני בראש הפורעים.
בשבת האחרונה פרסמה עיתונאית "הארץ" קרולינה לנדסמן טור בו תקפה בחריפות ובשנאה נוטפת את השר לביטחון פנים גלעד ארדן. גלעד הוא חבר אבל כמאמין בחופש הביטוי אני תומך בזכותה לשפוך את מררתה הרעילה. יחד עם זאת, האמת צריכה להיאמר, לנדסמן ניפקה טקסט אוטו-אנטישמי מביש. "משהו במסר של העולם לחצוף שבעמים כנראה לא עובד" כתבה לנדסמן, "הגיע הזמן להסביר את ההתנגדות לכיבוש באמצעות פעולות. ואפילו, רחמנא ליצלן, תוך פגיעה ברגישותנו לכסף הידועה לשמצה".
כאחרונת האנטישמים היא מרפררת לדברי גנרל אוולין יו בארקר, מפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל בתקופת המאבק של היישוב בבריטים. "אני איתן בדעתי שהם ייענשו וירגישו ברגשות הבוז והגועל שלנו להתנהגותם. בהתאם לכך החלטתי, כי מיום קבלת מכתבי זה תקבעו את כל מקומות השעשועים, בתי הקפה, המסעדות, החנויות והבתים הפרטיים של היהודים כמקומות שהם "מחוץ לתחום", האסורים בכניסה לכל חייל בריטי. לא יהיו קשרים עם יהודי. אני מבין כי אמצעים אלה יגרמו לקשיים לחיילים, אבל בטוחני, שאם יוסברו להם נימוקינו יבינו חובתם ויענישו את היהודים בצורה שהיא השנואה על הגזע הזה יותר מאשר על כל גזע אחר, פגיעה בכיסיהם והפגנת רגשות התיעוב שלנו כלפיהם".
לנדסמן כתבה שהרגע הנוכחי בהיסטוריה הוא "רגע השפל בתולדות היהודים" אולי משום שהתור למקלחות באושוויץ היה עליז יותר. לציבור אותו היא מכנה "שפוי" היא מציעה "מכת חשמל כדי להתעורר לפעולה, ולנער מעליו את שלטון הגזענים שמכתים את שמו של העם היהודי לדורותיו". מרד? מהפכה? מלחמת אחים?
על שוטר היס"מ שהכה נהג ממזרח ירושלים היא קבעה שהתנהגותו "נאצית" ולא פחות. "זה בדיוק נאציזם" כתבה לנדסמן, "חשוב להבין שאין זה אומר שהפעולה עצמה של השוטר חמורה כמו לשלוח מיליונים לתאי גזים. זה רק אומר שבתוך מציאות שבה יש תאי גזים זו האנרגיה שרותמת את החברה ליטול בה חלק פעיל. האנרגיה שמאפשרת אותה כבר כאן". אין גבול לטרלול המופרך. אלימות משטרתית שכמוה ניתן לפגוש גם במגרשי הכדורגל היא סממן נאצי. כלומר, העובדה שהשבוע שוטרים בפריז הרגו מהגר במכות ובכל לילה נתון, שוטרים בכל העולם מכים לעיתים ללא סיבה מוצדקת, מעלה את ההשערה שאנרגיה נאצית מתפרצת בעולם.
מי שקרא את לנדסמן או תגובות של מצביעי שמאל לכתבתה לא חש שהוא קורא את הדאלי למה או מרטין לותר קינג. כמה עצוב שאוהבי האנושות מתגלים פעם אחר פעם כשונאי אדם. פעם הם הלכו אחרי החלילן מסטלין, היום אחר הפרא האציל. והנורא שהם משכנעים עצמם שהם בברלין 1933 והם נרדפים. הם הולכים ומתכנסים לתוך מציאות מדומיינת שהם בוראים לעצמם. הם מדמיינים אויבים, מפתחים פוביות אקזוטיות, מאבדים קשר למציאות. אני קורא אותם וחש צביטה בלב, הם שבויים בתוך אובססיה אינפנטילית לפיה הם מסתובבים בברלין של שנות השלושים ונלחמים בפשיסטים בעזרת מקלדת ועצומות. וככל שהחברה הישראלית מתרחקת מהם ומהזיותיהם, השמאל מתבצר בתוך פחדיו, צולל לתוך חור שחור.
שלוש שנים לפני עליית הנאצים פרסם תאודור לסינג הי"ד ספר שעורר הדים רבים בשם "השנאה-העצמית היהודית" (Der jüdische Selbsthaß) בו ניסה להסביר את תופעת השנאה העצמית היהודית. אחד מגיבורי הספר היה אוטו ויינינגר, פילוסוף אוסטרי ממוצא יהודי, אוטו-אנטישמי שהתאבד בגיל 23 עליו אמר היטלר: "יש רק יהודי הגון אחד וגם הוא הרג את עצמו". לסינג עצמו התנצר בגיל צעיר, חזר ליהדותו בהשפעת הציונות ונרצח ב-1933 בצ'כוסלובקיה בידי מתנקשים נאצים. הוא ניתח בספרו את התופעה, ניתוח שמחזיק מעמד עד היום.
לטענתו, המוסר היהודי המפותח הנו גם המפתח לפתולוגיה של שנאה אוטו-אנטישמית. האדם אינו רוצה לדעת רק מהי הסיבה לאסונות הפוקדים אותו, אלא גם מדוע. בעוד מרבית האנושות תזקוף את האשמה לפתח האחר האויב היהודי מקבל על עצמו אשמה משום שהוא רואה בכל אסון עונש שהוא בד בבד כפרה על חטא. סיבה נוספת לשנאה העצמית נעוצה בסביבה הלא-יהודית. תהליך הדמוניזציה של הקרבן הוא תהליך פסיכולוגי שכיח כדי להתגבר על נקיפות מצפון על עוול שנעשה. האדם מחפש סיבה להצדיקו. 2,000 שנה של אהבה נוצרית השאירו את חותמם בתודעה היהודית עד שגם היהודים השתכנעו שהעוולות מגיעות להם, ובלשונו של לסינג: "כדי להפוך בן אדם לכלב צריך רק לקרוא לו מספיק זמן 'כלב שכמוך!".
הפרדוקס היהודי
ההיסטוריה היהודית רצופה ניסיונות נואשים להשיל את הזהות היהודית. זה לא עובד. זה נגמר באושוויץ ובבאבי יאר. למרות הרצון להיטמע בין העמים כעם רגיל, רצון הקיים אצל היהודי הרואה עצמו בראש ובראשונה חופשי, מערבי ומודרני הדבר אינו צולח. וכך היהודי מגלה שלמרות הבוז ליהדותו, נכונותו להתפשר על אדמתו, עומדים מולו כוחות, בין אם אסלאם רצחני או אנטישמיות אירופית, השונאים אותו עד לשד עצמותיו שנאה מטפיזית.
בייאושו מכישלונו להיטמע את מי נותר לו להאשים? את מי שבזהותם ובחזותם מסמלים עבורו את היהודי הקלאסי. הדתיים, הימניים. בני עמו שאינם מנגבים מעליהם את הייצוג המוחשי של יהדותם ולאומיותם ומתעקשים לקלקל עבורו ולמנוע ממנו את הנורמליזציה הנאצלת. כך נולדת אוטו-אנטישמיות. אך הפרדוקס הנצחי הוא שככל שמתאמץ היהודי האוטו-אנטישמי להשיל את זהותו הלאומית והדתית, כך הגוי האנטישמי בז לו יותר.