פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המפלצת של דאעש גוזרת עוד קופון, אבל בריטניה לא תהפוך את עורה

      כבכל פוסט-פיגוע, ודאי באירופה, גם אחרי הפיגוע בלונדון התרחשו הריטואלים קבועים. התמהמהות לגבי מניעי התוקף, חיזוק מרחבי העולם, קבלת אחריות של "המדינה האיסלאמית", ולבסוף - האמירה החלולה "להמשיך כאילו לא קרה דבר". אך התשובה לשאלה אחת משתנה: מה תעשה בריטניה?

      המפלצת של דאעש גוזרת עוד קופון, אבל בריטניה לא תהפוך את עורה
      צילום: CNN ורויטרס, עריכה: יאיר דניאל

      שתי יממות לאחר הפיגוע בלונדון נראים, אחד לאחד, הריטואלים הקבועים: תחילה ההודעות המידיות, שבהן אמנם מתייחסים לאירוע כטרור – עניין חדש כשלעצמו – אך הן מסבירות שעדיין לא ברורים מניעיו של התוקף; ולאחר מכן צצות הודעות החיזוק והתמיכה מרחבי העולם, תוך שכל אחד מנסה לעשות את ההון הפוליטי או ההסברתי של מדינתו. או אז, מגיעות ההודעות על החקירה, המעצרים, הבירור, האבל, האשמת ארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש), קבלת האחריות הרשמית שלו, ולבסוף ההודעה של ראש הממשלה תרזה מיי, המצהירה שהמשך השגרה בבריטניה הוא התשובה לטרור.

      שלושת הריטואלים האחרונים, החשובים באותו טקס מוכר לעייפה שנערך אחרי כל פיגוע, ודאי באירופה, שווים בחינה נוספת. ראשית, האשמת דאעש היא המשך ריטואל האשמת אל-קאעדה עד שקמה המפלצת החדשה. ובל יהיו אי-הבנות - אכן מדובר במפלצת, בארגונים רצחניים, ברבריים, שיש להכרית אותם מעל פני האדמה.

      עם זאת, הם מייצגים משהו מעבר לארגון עצמו. לשיטתם, הם נושאים את דבר האל, את דבר נביאו. הם מסתמכים על הלכות, על מורי הלכה, ובעצם הם הזרוע הארוכה, הנוראה, של זרמים הקיימים באסלאם, שהוקצנו מאז קמו הוואהבים בערב הסעודית במאה ה-18, ודאי מאז האחים המוסלמים במצרים לפני 90 שנה, שהוקצנו עם מלחמת אפגניסטן ותחילת הגי'האד המודרני.

      פצועים בגשר ווסטמינסטר בלונדון לאחר שנחשד כי אדם ביצע פיגוע דריסה, 22 במרץ 2017 (רויטרס)
      מספיקים סכין ורכב כדי לעורר תהודה עולמית. זירת הפיגוע בלונדון, שלשום (צילום: רויטרס)

      כיוון שקשה לנו – במובן של בני המערב, או אלה שאינם מוסלמים – להיכנס לדקויות, אף שישנן, אנו נותנים לכך שם כוללני: דאעש - המותג אולי המוכר ביותר בעולם, ורק אחרי שנים ספורות של קיום עצמאי. הם הפנים המוכרים של הג'יהאד הסלפי שלו מרכיבים רבים, ישויות מקומיות שחלקן נשבעו אמונים לדאעש, כמו מיליציית בוקו חראם בניגריה, חוטפי הנערות מצ'יבוק, או חליפו?ת הקווקז, הצ'צ'נים.

      אורי גולדברג, חוקר האמונה האסלאמית, אף אומר שלמרות שאנו רואים את הדמיון - ויש כמובן – בעיני אל קאעדה, דאעש הם פרחחים בורים באסלאם, שלא ראויים לשאת את הדגל השחור. לכן, כשאנו משייכים כל אדם המבצע פיגוע לדאעש, הדמון הזה מתעצם.

      דאעש כמובן גם מקבל אחריות. ומדוע לא? הם רק מרוויחים מכך בדימוי ובאימה שהם מטילים - ולא בלי סיבה. הם קראו למאמיניהם להצטרף אליהם בחליפו?ת שהם מקימים, באותה "מדינה אסלאמית" שבירותיה הן מוסול וא-רקה. אך המדינה הזו נגרסת בהפצצות הקואליציה המערבית, בהתקדמות האיטית של כוחות קרקע שונים – עיראקים, כורדים, צבא סוריה החופשית, קומנדו מערבי ועוד. בשנה האחרונה איבדה "המדינה האסלאמית" כמחצית משטחה, ויותר מ-20 אלף מהלוחמים שהתייצבו אל דגלה במזרח התיכון – כולל כל סגניו של אבו-בכר אל בגדאדי, מנהיג הארגון, ואולי הוא עצמו (השמועות על מצבו הבריאותי מפרנסות כמה חוקרי דאעש זה זמן רב), נהרגו.

      תמונה שפרסמו תומכי דאעש כתמיכה בפיגוע בבירת בריטניה, לונדון, 22 במרץ 2017 (צילום מסך , טוויטר)
      הודעת קבלת האחריות של דאעש (צילום מטוויטר)

      שני קודמיו חוסלו בתקיפות מל"טים אמריקניים. לכן, בשלב מסוים שינה דאעש את הטקטיקה: אלה היכולים להגיע לסוריה ברוכים בבואם, וזו העדיפות הראשונה בעיניו. מי שלא יכול להגיע, יפגע במקום שבו הוא נמצא. אין עוד צורך בפיגוע מתוכנן, קפדני נוסח אל-קאעדה. הפיגוע באיסטנבול ב-2003 תוכנן במשך שנים, שלא לדבר על הפיגוע במגדלי התאומים ב-2001 או במדריד ב-2004. אלה היו פיגועים אפקטיביים ורצחניים, אך כאלה שלוקחים זמן ומשאבים רבים.

      כעת, מספיק שאדם בעיר מערבית גדולה ייקח לידו שני סכינים וייסע ברכב, כמו שלשום בלונדון. מספיק שאדם יתחמש באקדח. או ייכנס למשאית וידהר לתוך המון חוגג ביום הבסטיליה בניס. כל אחד מהפיגועים האלה – וכמובן הפיגוע שלשום – יעורר תהודה גדולה בהרבה מאשר עוד קרב במוסול, או בדרום-מזרח סוריה.

      הלקח שאל-קאעדה הנחיל לדאעש, לאותם מפגעים בודדים – שמוחם נשטף בשנאה משמיעת מטיפים קיצונים, שהתחברו לאתרי אינטרנט ג'יהאדיסטים והחליטו לעשות מעשה – הוא שפיגוע בעיר בירה מערבית יעורר הד גדול לאין שיעור מפיגוע גדול פי עשרת מונים בבירה ערבית, או מוסלמית. נגד הטרור הזה כמעט ואין מה לעשות. ישללו רישיונות רכב ממוסלמים באירופה או ארצות הברית? יאסרו עליהם לקנות סכינים? או רובים – במקרה האמריקני? כאן גם עולה הדילמה הבלתי פתורה: האם לראות את המוסלמים, את הערבים, כאויב המדינה, כאיום ביטחוני או כאזרחי המדינה? כל מדינה והפתרון שלה.

      אזרחים חוצים מהאזור שבשליטת דאעש לאזור שבשליטת צבא עיראק, מוסול, 4 במרץ 2017 (רויטרס)
      לא יעורר תהודה. אזרחים נמלטית מאימת דאעש במוסול (צילום: רויטרס)

      בנקודה זו אנו מגיעים לשאלה החשובה מכול: מה תעשה בריטניה? מה תעשה אירופה? "אולי עכשיו ייפול להם האסימון", אומרים ישראלים בלבם, וחלקם גם בפה מלא. "הנה הם יבינו אותנו, יבינו שהם נשטפים בידי האסלאם, שהם תחת גלי טרור". מצטער, לא יקרה. ב-20 השנים האחרונות נרשמו בבריטניה שלושה פיגועים: הפיצוצים בלונדון בשנת 2005, עריפת ראשו של חייל ב-2013 והפיגוע שלשום. כמובן שאירעו פיגועים רבים נגד חיילים בריטים באפגניסטן ועיראק אבל הם לא נעשו על אדמת המולדת.

      בישראל, בחודש מרץ 2002, ערב חומת מגן, נרשמו יותר פיגועי התאבדות מאשר בכל מדינות אירופה ב-20 השנים האחרונות. אירופה לא מתכוונת לשנות את אורחותיה. לפי מדיניות ממשלות אירופה – שהפכה לאחת הסיבות לעליית הימין הקיצוני, הטוען שהן טומנות את ראשיהן בחול – אסור להגיע למצבה של ארצות הברית, ל"חוק הפטריוט" או למשרד ביטחון המולדת. הן מסרבות לכך ומודעות למחיר.

      כך למשל, שבועיים בלבד אחרי הפיגועים בבריסל, שאירעו בדיוק לפני שנה, התקיים דיון באיחוד האירופי על טכנולוגיות לביטחון המולדת, בין היתר הוצעו למחקר ופיתוח טכנולוגיות ישראליות המאפשרות זיהוי פנים בזמן אמת והשוואה מידית למאגר חשודים בטרור. מדובר במצלמה בנמל תעופה שתוכל לזהות בזמן אמת שלושה חשודים בטרור עם תיקים גדולים מתקרבים לבידוק ותמנע אולי פיגוע תופת רב-נפגעים. האירופים סירבו, וטענו כי זו פגיעה בזכויות הפרט. הם גם צדקו – השאלה כמובן היא האיזון בין זכויות הפרט לבין ביטחון.

      שער ברדנבורג בברלין מואר בצבעי בריטניה לציון הפיגוע בלונדון, 23 במרץ 2017 (רויטרס)
      ריטואל ההזדהות. שער ברנדנבורג בברלין (צילום: רויטרס)

      בריטניה אינה אירופה היבשתית. היא באמצע הדרך, בתפיסתה הביטחונית, בין אירופה לבין ארצות הברית. זכויות הפרט מושרשות בה מאז ה"מגנה כרטה" לפני 800 שנה, כמו גם המסורות השונות, כולל זו שבה לשוטרי מקוף אין נשק חם. עם זאת, היא גם אנגלו-סקסית פרקטית, וככזו היא נוקטת צעדים, כמו סילוק מטיפים לאלימות חזרה למדינות האם שלהם, מעצרים יעילים, עבודת ביטחון.

      ובאשר לאמירה "להמשיך בחיים כאילו לא קרה דבר", מדובר באמירה חלולה שאומרים מנהיגים כדי להרגיע. החיים יימשכו, כמובן. אבל הבטונדות המוצבות מהיום כדי לחסום מכוניות מסתערות מוכיחות בבירור רב – החיים משתנים תחת איום הטרור, וימשיכו להשתנות.