בסוף כולנו רחוקים רק שש ארוחות חמות מלאכול אחד את השני

האפוקליפסה הגיעה. קץ, או כמעט קץ האנושות. מעטים מנסים לשרוד. על מה אתם חושבים כעת? זומבים, בני אדם שמעטה התרבות מתקלף מהם, והופכים לרוצחים ואנסים? כן, גם הם, אבל הקץ יכול להיות מפחיד לא פחות, מצמרר לא פחות, גם אם יורכב רק מרשימת הדברים שייעלמו, תוך שעות, ימים או שנים ספורות. סתם לדוגמה, הדלק שכולנו משתמשים בו הופך בלתי שמיש תוך כמה שנים. יש פה מישהו שיודע במקרה איך לזקק דלק?

"רשימה חלקית: לא עוד צלילה לבריכת מי כלור מוארת בירוק מלמטה, לא עוד משחק כדור לאור הזרקורים, לא עוד ערים, לא עוד סרטים... לא עוד צגים קורנים באפלולית כשאנשים מרימים טלפונים מעל הקהל לצלם את הבמה במופע... לא עוד תרופות, לא עוד הוודאות שנמשיך לחיות אחרי שריטה ביד, חתך באצבע מחיתוך ירקות לארוחת ערב... לא עוד מדינות...לא עוד תחזוקת כבישים או איסוף אשפה... לא עוד אינטרנט, לא עוד רשתות חברתיות, לא עוד דמויות וירטואליות."
- "תחנה אחת עשרה" / אמילי סנט ג'ון מנדל, מאנגלית: שרון פרמינגר, הוצאת בבל.

הכירו את קירסטן ריינולד. היא בת מזל – או בישת מזל, עניין של פרספקטיבה. כי היא שרדה. היא מהבודדים שלא נדבקו ב"שפעת גיאורגיה" המסתורית, שפעת שהותירה בחיים אולי אדם אחד משלוש מאות. קירסטן הצעירה בקושי זוכרת את "אז" – הימים שלפני התמוטטות האנושות. ובספר "תחנה אחת עשרה" מאת אמילי סנט ג'ון מנדל שיצא עתה לאור בהוצאת בבל היא חלק מלהקה נודדת – תזמורת ולהקת שחקנים, המבצעים את מוצרט ושייקספיר – מתברר שהבארד שרד גם את קריסת העולם. גיבורי הספר נודדים בין עיירות קטנות בצפון ארצות הברית, במקומות המנסים לשרוד, מופיעים תמורת פת לחם ומעט ציוד ומצרכים. המוטו שלהם – החקוק על הקרון הראשון, כמו גם בקעקוע על זרועה של קירסטן – "כי הישרדות לא תספיק". לא, לא ציטוט של שייקספיר אלא דווקא מתוך סדרת סרטי "מסע בין כוכבים". בהתאם למוטו הם מנסים לשמר כבוד עצמי, לא לפגוע, ובעיר להביא הנאה לקהילות המפוזרות. מרבית האלימות כבר פסקה, העלילה מתרחשת עשרים שנה אחרי השפעת הרצחנית, אבל יש להיות זהירים – מכתות יום הדין, רוצחים, שודדים, מה לא.

הספר שזכה לשבחים עצומים, ובצדק, מתאר איך הנגנים והשחקנים צועדים כך ברחבי אמריקה, זו שהייתה פעם המעצמה הגדולה והחזקה בעולם. כשהם בדרכם אל מקום מסתורי שאליו מהלכות אגדות בקרב הנוודים – אותה תחנה אחת עשרה הקיימת באולם הנוסעים הנכנסים בשדה התעופה של סוורן ששם קשיש תימהוני הקים את מוזיאון הציוויליזציה, להסביר לאלה שנולדו אחר כך מה זה מחשב, טלפון סלולרי, תאורת חשמל, מטוס. כל אותם דברים שאנו לוקחים כמובנים מאליהם – עד שהם אינם.

כמה מהקוראים יודעים לתקן מחשב או טלוויזיה? מה לגבי מחרשה או פטיש? כמה מאתנו יודעים בכלל להשתמש במחרשה? חישבו על חיים שבהם אין עוד רופאי שיניים, אין עוד רופאים. או דלק למכונית. או אנטיביוטיקה, או הרדמה, או אקמול. חיים בלי מיזוג אוויר, מכוניות, מטוסים, מכונות כביסה, טלוויזיה, מחשב, טלפון סלולרי. בלי חשמל, בלי כל אותם דברים שהתרגלנו אליהם כה מהר, שלא היו עד לפני כמאה-מאתיים שנה ועכשיו – האם נשרוד בלעדיהם?

אני אישית מאמין – ואולי אלה כל סרטי הפוסט אפוקליפסה וספרי המדע בדיוני שראיתי – שכולנו נמצאים מרחק שש ארוחות חמות מחורבן הציוויליזציה. קליפת הנימוסים הטובים, הכבוד ההדדי, הרעות – כל אלה עלולים לקרוס מיד עם התמוטטות אורח החיים הרגיל. חישבו על כל הבוזזים שהסתערו על חנויות בזמן מהומות בערי ארצות הברית למשל – חלקם אזרחים שומרי חוק בנסיבות רגילות. מה נעשה כדי להגן על היקרים לנו במצב חירום קיצוני? אני, כולנו, נעשה הרבה. הרבה מאד. מעטה התרבות דק מאד. קיים, ותמיד היו ויהיו יאנוש קורצ'קים – אבל חוששני שהם יהיו המיעוט במציאות, ובספרים ובסרטים בוודאי ובוודאי.

במקרה של "תחנה אחת עשרה" החורבן הגיע ממוטציה של חיידק, שהחלה בגיאורגיה – ההדבקה מתרחשת בתוך שניות מהאוויר, והמוות הבלתי נמנע מגיע תוך שעות ספורות. אבל חיידקים יכולים לגרום להרבה יותר מאשר סתם נגיף ההורג באופן מידי. הכירו את חביבי הקהל – הזומבים.

פעם הם היו חלק ממסורות הוודו, ה"אל-מתים" שהמכשפים יכולים להעלות מקברם. ככאלה הם התחרו עם אל-מתים אחרים כמו הערפדים, אבל איך אפשר בכלל להשוות? הערפדים היו סקסיים, עם אישיות. נכון, יש להם צרכים משלהם, אבל בסופו של דבר אנחנו יכולים להסתדר איתם, בערך. בעיקר אם בלייד או באפי יבואו לעזרתנו. אבל האל-מתים האחרים, הנרקבים, שאינם זקוקים לדבר פרט למוחות? בגרסתם המודרנית הם ממש חדשים. הגיחה הראשונה שלהם לחיינו הגיעה בסרט הפולחן של ג'ורג' רומרו "ליל המתים החיים" בשנת 1968, שם מסיבה כלשהי החלו לצאת מקברם – ומאז הם רודפים אותנו בשלל מדיות, גוררים את רגליהם (או רוקדים בצורה מופלאה, כמו בקליפ המיתולוגי "Thriller" של מייקל ג'קסון בבימויו של ג'ון לנדיס) כשהם רעבים לבשר אדם, ומי שיצליחו לנגוס בבשרו יהפוך לאחד מהם. הפתרון היחיד – ריצוץ מה שנשאר ממוחם. הם מתוארים תמיד כהמון חסר בינה. אין צורך להיות פסיכולוג כדי לזהות את הפחדים האלה, הפחדים המערביים האלה, מההמון המסתער על בתינו הנוחים, על ערינו הסואנות כשהוא משחר לטרף – הפחד מההמון הרעב הנמצא שם בחוץ, אולי מדרום אמריקה, או אפריקה – או אם נלך אחורה עוד יותר ההסתערויות של ההונים, המונגולים, הממלוכים, העותמנים – אותו נחיל אסיאני המגיע להשמיד את הציוויליזציה הנוצרית.

וגם בספר הזומבים הטוב ביותר שאני מכיר זה מקורם – באסיה. ליתר דיוק בסין. בספר "מלחמת העולם Z" מ-2006 (שיצא בעברית בשנית ב-2011 תחת השם "מלחמת הזומבים הגדולה") מאת מקס ברוקס, בנו של מל האגדי. הספר, שעובד לסרט לא מוצלח, מספר על איש או"ם העובר בעולם או מה שנותר ממנו כדי לספר את תולדות המלחמה, גיבוריה השונים – ביניהם איש המוסד הקשיש שהיה הראשון להבין את חומרת המצב, הקולנוען המפיח רוח באוכלוסייה הרעבה והמבוהלת בעזרת סרטי תעמולה, איש הביון הדרום קוריאני המתאר את המדינה השכנה, שעדיין מסוגרת שנים אחרי המלחמה: "היתה להם אוכלוסייה מיליטריסטית ברמה קיצונית, שבהשוואה לה ישראל נראית כמו איסלנד". הוא מספר על צפון קוריאה שם הונהגה משמעת לאומית ברמות לא אנושיות, עם צייתנות לאומית מהסוג שאדולף היטלר יכול היה רק לחלום עליה. זאת היתה מדינה שהושבחה למלחמה, תוכננה, המתינה לזה. "אם היית רוצה להמציא מדינה שלא רק תשרוד את האפוקליפסה שעמדה בפנינו אלא גם תמגר אותה בהצלחה מסחררת – היית מקבל בדיוק את הרפובליקה העממית הדמוקרטית של קוריאה". ואז, כל אזרחי המדינה הנאמנים והצייתנים נעלמו. ואיש אינו יודע מה קרה להם – האם הם מסוגרים במערכת המנהרות בהרים, ממשיכים להתכונן להילחם בדרום קוריאה ובשלל האיומים על המנהיג הדגול? או, אולי, כולם הפכו לזומבים? 23 מיליון זומבים צורחים הממתינים שמישהו יפתח את שערי הפלדה של המבצרים התת קרקעיים מעבר לאזור המפורז, ישחרר אותם אל העולם המנסה לשרוד.

הסדרה המצליחה ביותר בטלוויזיה בכבלים האמריקנית היא כידוע "המתים המהלכים". שוב, אפוקליפסת זומבים, כשהדגש הוא מה האדם מוכן לעשות כדי לשרוד. לא לצמחונים. אפילו לא לזומבים צמחונים. כי בסופו של דבר, כפי שנאמר בספר רב המכר "גאווה, דעה קדומה וזומבים" מאת סת' גרהם-סמית (לא, אני לא מתבדח איתכם. זו פרודיה כתובה היטב, שעובדה לסרט על פי ספרה המיתולוגי של ג'יין אוסטן ובו אליזבט בנט ואחיותיה, מר דארסי וכל שאר הדמויות האייקוניות חיים רבים ואוהבים ביקום שבו באנגליה של המאה השבע עשרה יש זומבים) – לוקח שבע עשרה שנה "לייצר" חייל, אבל לוקח עשר שניות להכין זומבי – ואם הוא נושך את החייל אז יש שני זומבים ואין אף חייל. המספרים מדברים. ואין מושיע. לעתים יש מושיעה – אליס, המגולמת על ידי מילה ג'ובוביץ' בסדרת הסרטים "האויב שבפנים" – שישה סרטים בסדרה הכה מצליחה שבה זומבים, תאגיד מרושע ותאב בצע, שורדים מעטים ולוחמת עשויה ללא חת.

והזומבים נהיים גיבורי תרבות, באופן די הזוי. יש מצעדים בערים שונות בעולם שבהם צועדים בני אדם מחופשים לזומבים – ובתוך עשור המצעדים הפכו ממופע של כמה עשרות לקרנבל של כמה אלפים, יש קומדיות זומבים, כמו ברוכים הבאים לזומבילנד שבו ארבעה שורדים משתפים פעולה – האחד מחפש את הטווינקי האחרון בעולם, שתיים מבקשות להגיע ללונה פארק על שפת הים, והם, ארבעתם אולי בני האדם האחרונים. למה אנו רואים את כל הסרטים, סדרות הטלוויזיה האלה? אולי כדי להרחיק את הפחד, את החשש האדיר הזה שאנו מרוחקים כדי מוטציה אחת של נגיף ממגיפה כלל עולמית, שהאנטיביוטיקה כבר אינה יכולה להגן עלינו כי חיסנו חיידקים, ואי שם מדינות מטורפות וארגוני טרור, פעילי איכות סביבה המתעבים את שעשה האדם לכוכב, מחפשים משהו שישמיד הכל – שוב כמו בסרט, הפעם "12 קופים" של טרי גיליאם (שעובד לאחרונה גם לסדרת טלוויזיה).

הפחד הגדול החל עם החששות ממלחמת העולם השלישית, הגרעינית, זו שתשחרר מפלצות, תסיים את החיים על פני כדור הארץ. אז החשש היה מענן רדיואקטיבי שהתקדמותו תסמן את קץ האדם – כמו בספר ובסרט "על החוף". לימים הפחד היה מאסטרואיד שפגיעתו תביא לקץ מרבית החיים, תשאיר שורדים מעטים הנאבקים על חייהם בסדר חברתי שאיננו עוד – כמו בספר "פטיש השטן" מאת לארי ניבן וג'רי פארנל – ספר שבסופו של דבר מהלל את רוח האדם, את נחישותו, את התחלת הבנייה מחדש אחרי קטסטרופה.

אם אתם רוצים דעה נוספת, אופטימית פחות על רוח האדם בנסיבות כאלה – מקס הזועם הוא האיש שלכם. סדרת סרטים אוסטרלית מיתולוגית, ובה אחרי הקטסטרופה שסיבתה לא ברורה לנו, אבל יש רמזים במוטציות שנולדו אחריה, מקס רוקטנסקי, שוטר, משוטט במדבריות אוסטרליה, שורד כנופיות מצמררות באמת ובתמים. זו לא הישרדות חייתית, אני לא מעוניין לעשות עוול לבעלי החיים – מדובר בהתנהגות אנושית – הרי רק אנחנו מסוגלים לחלק מהזוועות המתוארות שם.

יש בעולמות הפוסט-אפוקליפטיים גם רגעים של אלטרואיזם, של נדיבות, של משימה שיש להשלימה. להביא נסיוב לקהילה גוועת במגיפה על פני מדבר, או ספר קדוש בסרט "הנבחר" בעל הקונוטציות הנוצריות הכה ברורות, התנ"ך כתחילת הגאולה, הבאת מעט הטוב שיתחיל את התרבות מחדש.

וכמובן – הפחדים שלנו לא נולדו עם הפצצה האטומית. הפחדים ממגיפה כלל עולמית שתכחיד אותנו מאד מובנים. זה בעצם כבר קרה, אי שם במאה ה-14. "מחמת המגיפה הזאת בא הקץ", אלה המילים האחרונות שכתב המתעד האיטלקי ג'ובאני וילאני. המגיפה עליה דיבר הייתה "המוות השחור", מגיפת הדבר שהגיעה לאירופה ב-134 וקטלה בתוך שלוש שנים בין רבע לחצי מתושבי אירופה (20-25 מיליון בני אדם). המגיפה תתפרץ עוד שש פעמים בשנים הבאות. לא פלא שתושבי אירופה חשו שסוף העולם מתקרב. אם נחזור לתקופה קצת יותר קרובה לזמננו, נוכל להיזכר במגפת השפעת הספרדית, שקטלה בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה והשנייה יותר אנשים מאשר שתי המלחמות האכזריות גם יחד. ראו כמה אנו מרותקים בחדשות למחלות חדשות, מאיימות, בלי תרופה ידועה, כמה מרותקים ומבוהלים היינו מהסארס, הפרה המשוגעת, איידס, אבולה, חיידקים טורפים, מה לא. בעומק הלב אנו יודעים שאולי ניצחנו בכמה קרבות את החיידקים, אבל בטווח הארוך הם ישרדו. אנחנו? ספק.

אי אפשר להסתגר בבית. חייבים לנדוד, כך לפחות זה מוצג בסרטים ובספרים על קץ העולם. אנו רוצים חברה, רוצים הגנה, אוכל, מים, בגדים. הערים הגדולות יקרסו, אנו נגיע אל הכפרים. ושם נילחם על מזון – בספר "קץ העשב" שבו מגיפה מכחידה את יבולי התבואה בכל העולם, ומתברר שקרנות הון סיכון זה יפה, וסייבר והיי טק מצוין אבל בסופו של דבר אנחנו צריכים לאכול, ואז, כשהמזון נגמר - גם באנגליה המהוגנת אדם מהר מאד הופך לזאב. "הדרך" מאת קורמאק מקארתי בהוצאת מודן הוא יצירת מופת שזכתה בפרס פוליצר. מדכאת, כמובן. וזו מילה הנאמרת בלשון המעטה. אב ובנו בן השש מנסים להגיע אל האוקיינוס בארצות הברית אחרי התמוטטות שסיבתה לא ברורה. הם עוברים על פני זוועות לא נתפסות – קניבלים, שפחות מין, עבדים שאבריהם נקצרים למזון, והאב מחזיק באקדחו שני כדורים להתאבדות כמוצא אחרון.

ואם התחלתי את הסקירה הזו עם "תחנה אחת עשרה", על הניסיון להיאחז בטוב שבעבר נגד החורבן, אז אסיים עם הסיפור הקצר "אל מכתש שיקגו" מאת אחד מענקי המדע הבדיוני, ריי ברדבורי. שוב אנחנו נתקלים בעולם פוסט אפוקליפטי, ובו אדם זקן נרדף בידי השלטונות, בשל זכרונו הטוב מדי. הזקן מבקש להזכיר לאנשים את העולם שאיבדו, ובכך לנסות ולשמר אותו. כי בסופו של דבר אסור שהדברים יאבדו.

וכן, כמו בספרים – נותר רק לקוות שאם אכן תבוא קריסה, אז גם במציאות, ננסה לשמר צלם אנוש. ננסה להגיע לתחנה אחת עשרה, כי הישרדות אכן לא תספיק, נצטרך סיבה לשרוד, סיבה לחיות, ואולי אולי, אם נתגבר על הזומבים, על המכונות שהענקנו להן בינה שיקומו נגדנו, על השואה הגרעינית שנעשה בטיפשותנו או החיידקים שיעברו מוטציה אחת יותר מדי – נגיע אל היעד, ונתחיל מחדש את הציוויליזציה. רק שסביר להניח שבמצב הזה, אם נצליח לשמר את התרבות, איש לא ירצה לראות סרטי זומבים והישרדות בעולם מתמוטט.