ביוני הקרוב תציין ישראל 50 שנה למלחמת ששת הימים, שתוצאותיה והשפעותיה שינו ללא היכר את המזרח התיכון ומורגשות גם כיום. לרגל התאריך, חושף היום (שלישי) ארכיון צה"ל במשרד הביטחון חומרים ועדויות חדשים, ששופכים אור חדש על קבלת ההחלטות במלחמה שהתקיימה לכל אורך גבולותיה של ישראל. בין אלו, נמצאת עדותו של ראש אמ"ן בזמן המלחמה, אלוף אהרון יריב, בפני יחידת ההיסטוריה של צה"ל. העדות נלקחה מיריב רק בפברואר 1970, כמעט שלוש שנים אחרי המלחמה. "זה שלוש שנים, אני לא זוכר את הרוב", הודה יריב בפני חוקרי יחידת ההיסטוריה.
למרות זאת, הציל יריב לספק מידע רב. הוא חיזק בפני החוקרים את ההערכה הישראלית ערב המלחמה ולפיה הרוסים היו נחושים להגן על המשטר הסורי מפני ישראל זאת באמצעות הלעטת המצרים במידע כי ישראל מתכוונת לתקוף אותם, מה שיגרום למצרים להעסיק את ישראל בחזית הדרומית שלה.
"הם (הרוסים, א.א.) העריכו שהסורים לא יפסיקו לתמוך בפח"ע (פעילות חבלנית עויינת, א.א.), אז היהודים ילחמו בסורים, והיהודים עושים יד אחת עם האמריקאים", סיפר ראש אמ"ן דאז. "אנחנו (הרוסים, א.א.) לא יכולים להתערב. מה אנחנו יכולים לעשות בשביל להציל את המשטר בסוריה? להביא לזה שמצרים תפעיל לחץ על היהודים. איך? אנחנו אומרים למצרים שהיהודים הולכים לתקוף. הם יכניסו כוחות לסיני וזה יפעיל לחץ. ואז לא נתקוף את סוריה". יריב משוכנע כי הרוסים אכן מימשו מדיניות זו, "אבל זה נשמט להם", כדבריו.
עוד הוא סיפר בעדותו כי בידי ישראל היה מידע מודיעיני כי בכוונת מצרים לנתק את הנגב מצפון המדינה. זאת הייתה כלשונו "ידיעה מפורשת" עד כדי דיווחים מדויקים על הוואדיות בנגב, שאליהן מתכוונת מצרים לחדור באמצעות כוחות קומנדו. הוא הסכים עם החוקרים כי לנוכח זאת, ישראל הבינה כי עליה לפתוח במלחמה. החלטה זו כונתה בתחקיר "ההחלטה הגורלית אצל ראש הממשלה (לוי אשכול, א.א)". אלוף יריב ציין בתחקיר כי צה"ל היה מוכן למתקפה כבר ב-25 במאי, 1967. "לא היו שיקולים צבאיים, רק פוליטיים", אמר יריב בעדותו על ההחלטה על מועד תחילת המלחמה.
במהלך עדותו בפני הוועדה, לא זכר יריב מה הביא לשינוי הפקודה שהורתה לכבוש את כל הגדה המערבית, עד ירדן. לדבריו, הפקודה ערב המלחמה דיברה כי "צה"ל יכבוש את הגדה המערבית עד גב ההר (הדגש במקור, א.א.)". בתיקון שהוצא לאותה פקודה נכתב כי "צה"ל יכבוש את הגדה המערבית ויאבטח את המורדות אל הירדן". הוא העריך כי השינוי נבע מכך ש"התחילו לחשוב שאפשר ללכת על כל הגדה". כשנשאל מה הביא להחלטה על כיבוש העיר העתיקה בירושלים, אמר אלוף יריב כי ההנחיה של שר הביטחון משה דיין הייתה לא להיכנס לתוכה ולכבוש אותה. ההנחיה, לדבריו, הייתה: "'העיר העתיקה, בואו נסגור אותה סביב', כי היו בתוכה מקומות קדושים, בעיה עם העולם וכו'. מה הביא לשינוי? אני חושב שפשוט ההתפתחות בשטח".
גם בצפון, ההתפתחות בשטח היא זו שהכריעה לטובת כיבוש רמת הגולן. מעדותו של יריב עולה מסכת לחצים כבדה שהביאה להחלטה. שר הביטחון דיין התנגד, לפי יריב, משלוש סיבות: "הרוסים, האו"ם ואבידות". הוא סיפר כי "היה ויכוח חריף וארוך. כולם איתו (עם דיין, א.א.). יצאנו במצב רוח קשה. בהרגשה שפה אנחנו גומרים מלחמה ואת המלאכה לא נעשה". ואולם, לבסוף דיין שינה דעתו, וכפי שיריב אמר: "אז קראתי בבוקר ששינה דעתו". לדבריו, "משה (דיין) כנראה הלך, לא נרדם, חשב, חשב, חשב, בא בבוקר וחיפש איזה סיבה למה לשנות ההחלטה. מצא אותה ושינה אותה".
בחזית הדרום מתברר כי ההנחייה של דיין היתה לא להגיע עד לתעלת סואץ ו"להיעצר לפניה". הוא לא הסביר מה הייתה הסיבה להנחיה זו. "למה לא רוצה? זה הוא לא אמר. אני מפרש. לא רוצה. זה עסק בינלאומי. לא רוצה להסתבך". הנחיה נוספת של דיין לצבא הייתה לא להיכנס לרצועת עזה מאחר שלדברי יריב "זה קן צרעות".
"שלום כבר לא יהיה"
ב-12 ביוני 1967, יומיים אחרי שהמלחמה נגמרה וישראל שילשה את שטחה, סיפר אלוף אמ"ן דאז על "דיון היסטורי" שנערך אצל דיין. נושא הדיון היה: "איך מארגנים את העניינים עכשיו?". לדברי יריב, דיין "רצה שהצבא ינהל את העניינים. אז כבר אמרנו ששלום לא יהיה". הוא ציין כי העקרונות שנקבעו היו: "הגדלת שטח המדינה, הבטחת מעמדה של ירושלים העברית, ביטחון שוטף, אבטחת מקורות המים, שטחי מחיה נוספים במידת האפשר - ללא תוספת, או תוספת מינימלית של ערבים". לפי יריב, עיקרון נוסף דיבר על "שלום ומשא ומתן ישיר. תכסיס - לא מטרה".
דיון נוסף שבו השתתף יריב עם קציני מודיעין שלקחו חלק במלחמה נערך מיד אחריה, ב-1967. "במבחן האמיתי הזה המודיעין עמד בו בכבוד, ובכבוד רב", אמר לפקודיו. לדבריו, המלחמה שבה השתתפו היתה "המבחן האמיתי. מאז שאנחנו משרתים בצבא לא היה לנו מבחן כמבחן הזה". אחת העדויות המרתקות בתחקיר זה היא עדותו של רב-סרן אריה (אריק) אכמון, מי שהיה קצין המודיעין של חטיבה 55, חטיבת המילואים של הצנחנים שכבשה את העיר העתיקה בירושלים.
תפקידה המקורי היה לצנוח באל-עריש שבסיני, אבל לבסוף לא היה בכך צורך - או כפי שאמר אכמון: "לצערנו, או לא לצערנו, זה לא הגיע לידי ביטוי". הוא מתח ביקורת על הסרבול שבהעברת המודיעין למשימת הצניחה, מה שהביא ל"התרוצצות רבה, לנדודים בין המטכ"ל לפיקוד דרום, דבר שגרם לעייפות רבה והפריע לעבודת המטה". לאחר מכן הועברה החטיבה לגזרת ירושלים, שם קנתה החטיבה את תהילתה. חלק זה היה, לדברי אכמון, "דל מבחינה מודיעינית". השינוי במשימה הביא את החטיבה לירושלים "ללא הכרת השטח". הקצין הוסיף כי "עובדה היא שאנשי מילואים שלא היו בירושלים, אמרו להם בית הספר לשוטרים והם לא ידעו בדיוק מה זה אומר".
בעדותו הוא עסק באתרי קרבות שנצרבו בהיסטוריה של צה"ל ותיאר את מה שהגדיר "הפקודה ההיסטורית ללכת לעיר העתיקה". מדברי אכמון עולה כי ממש בעת כיבוש העיר העתיקה, היה ברור לכולם כי מדובר בשעה היסטורית. "מוטה (אל"מ מוטה גור, מפקד החטיבה, א.א.) נתן את הפקודה ההיסטורית בקשר. מכיוון שלא היתה לחימה היה זמן להיסטוריה, והוא העלה זאת בצורה מאד דרמטית, הודיע בקשר לכל הגדודים שעולים על העיר העתיקה".
כקצין מודיעין חטיבתי היו לו לא מעט הערות לרמת המודיעין שהיתה בידי החטיבה. למשל, הוא העיר על כך שלא היו בידיהם תיקי מודיעין של יעדים. "לגבי האויב", ציין אכמון, "כל הכבוד לחייל הירדני". כך בקרב על גבעת התחמושת, אחרי שנכבש מתחם בית הספר לשוטרים, אמר: "אחד ממוקדי הלחימה הקשים ביותר". לדבריו, "נלחמנו בלי חוכמות. הירדנים נלחמו ואנחנו נלחמנו".
"מה שהיה אופייני ללחימה שלהם", אמר, "זו היתה הלחימה של החייל; כן מפקדים, לא מפקדים, עד שלא גמרו אותו, הוא נלחם. לא היה להם פיקוד ולא קשר והם המשיכו להילחם. עלינו הלחימה הזאת עשתה רושם רב". הוא הוסיף כי לוחמי החטיבה העריכו את הלוחמים הירדנים ו"היחס היה בהתאם ללחימה הזאת. לא היו מקרי רצח ולא התעללות ולא נקמה. היה יחס של לוחמי לשבויים".
בעוד הצנחנים רשמו פרקי גבורה בירושלים, חשו לוחמי חטיבת גולני תסכול עמוק. התחושות עולות מעדותו של רב-סרן אורי שמחוני, לימים אלוף, אז קצין המודיעין של החטיבה. "ככל שהתקרבה המלחמה לסיומה התגנב החשש ללב ש'גולני' לא יקח בה חלק", אמר. הוא תיאר איך ביום השלישי למלחמה קיבלה החטיבה פקודה לנוע לכיוון ירדן ולאחר תנועה לילית הונחו להסתובב ולנוע חזרה צפונה. תוך כדי תכנון תכניות התקבלה ההחלטה על הפסקת אש וסיום הקרבות.
"היתה הרגשה שלגבי החטיבה, הגרוע מכל קרה", אמר שמחוני. ואולם, בבוקר שלמחרת הגלגל התהפך. בשעה 8:00 קיבלה החטיבה פקודה לעלות לרמה, לכבוש את תל פאחר ותל עזזיאת. לדבריו, הסורים היו מבוצרים היטב ובמוצבים שלהם היו מערכות תעלות ובונקרים סבוכות. המוצבים עצמם היו מוקפים בשדות מוקשים ברוחב עשרות מטרים.
חטיבת גולני עלתה במה ששמחוני תיאר כ"טור ארוך שהזדנב ונמשך". בעוד הראש כבר החל לטפס על ההר, הזנב היה עדיין בחורשת טל. מאחר שסיפור הקרב היה ידוע, שמחוני אמר כי לא יפרט את מהלך הלחימה והסתפק בכך שאמר כי "היה קרב אכזרי ועקוב מדם". מקרבות אלה מוכרים סיפורי גבורה רבים, שבהם גם מקרה שבו נשכבו חיילים על גדרות התיל, כשחבריהם עוברים על גבם. בקרב נהרגו רבים, בהם מפקד גדוד 12, משה קליין, ושני מפקדי פלוגות. סגן מפקד הגדוד נפצע.