20 שנה עברו מאז קיבל עמרי אסנהיים, כתב התכנית "עובדה" ובעבר לוחם ביחידת החילוץ 669 בחיל האוויר, את ההוראה לטוס ולחלץ את המעורבות בפיגוע הירי בנהריים. עם שחרורו הבוקר (ראשון) של המחבל, החייל הירדני אחמד מוסא דקאמסה, משחזר אסנהיים את החילוץ מירדן לישראל.
"באותו היום אנחנו מקבלים הזנקה לטוס ולחלץ את הנערות שנפגעו בפיגוע הירי בעמק בית שאן. אני זוכר איך הסתובבנו המון באוויר, טסנו מלא זמן באוויר בעמק הירדן. זה היה ב-1997, שלוש שנים להסכם השלום עם ירדן שלום בחיתולים. מלך חוסיין היה מלך ירדן, והנסיך חסן היה יורש העצר", מתאר אסנהיים.
"לאחר טיסה בשמי ישראל, מקבלים ביחידה אישור לטיסה בשמי ירדן ומגיעים ללוות אותם שני מסוקי פומה ירדניים. זה היה אירוע הזוי: טסנו לשם ונחתנו במעין שדה בור, בסמוך לכפר שונה - כפר שנראה מאוד פרימיטיבי - ולפתע החלו להקיף את המסוק המון כפריים, שלדעתי בפעם הראשונה ראו יהודים בחיים שלהם.
"פתאום מסוק של צה"ל, מדינה שהייתה בלחימה מול ירדן, נוחת ליד הכפר שלהם. קיבלנו הוראה בפעם הראשונה בתולדות היחידה ובתולדותיי כלוחם לרדת מהמסוק בלי נשק", הוסיף. תושבי הכפר החלו להקיף את הלוחמים. "הגיעו לאזור המון שוטרים שנראו משנות ה-50'. הם הגיעו להרחיק את הכפריים ועשו את זה עם מקלות של מטאטא. הם כל הזמן רצו להתקרב למסוק אולי כדי לגעת בנו, אולי כדי לפגוע בנו, זה לא היה ברור. אנחנו רק רצינו לקחת את הגופות של הנערות שנרצחו, וגם לקחת את המורה שנפגעה בפיגוע. היא הייתה באמצע ניתוח, כשהתנאים לא היו מיטיביים לטיפול רפואי. זה היה רע מאוד".
לדבריו, במהלך האירוע, שאותו הוא מגדיר "סוריאליסטי", מגיע לפתע הנסיך חסן. בשטח היה אלוף פיקוד מרכז עוזי דיין, אך תשומת הלב הופנתה ליורש העצר. "הוא הגיע והחל ללחוץ לנו את היד, גם את ידי. היה שם הרבה עניין של כבוד, הם מאוד רצו להתאמץ עבורנו ואנחנו היינו צריכים לעשות את פינוי הגופות בצורה הכי מכובדת שיש, שלא תפגע בכבודם ובמאמצים שלהם. היינו צריכים לקחת את המורה מבלי לפגוע בירדנים. נכון, היה מדובר בפיגוע של חייל ירדני, אך לא רצינו לפגוע בהם ולהראות שאנחנו לא סומכים על שירותי הרפואה שלהם".
מי שיזם את פינוי המורה הפצועה היה אחד הקצינים, לוחם בשם עמית. "הוא נסע בעצם לתוך בית החולים והצליח פחות או יותר באמצע ניתוח להוציא את המורה ולקחת אותה למסוק. אני בחיים לא אשכח את התמונה הזאת. קיבלנו מעין שקים לבנים, שבתוכם הגופות של הנערות, והעלנו אותם ואת המורה הפצועה. אני זוכר את זעקות הכאב בתוך המסוק, טסנו להדסה בטיסה קצרה שהרגישה ארוכה מאוד, כאילו לא נגמרת. אני זוכר את המורה באמצע הניתוח, שוכבת במסוק ביסעור הגדול. לא שמענו את הזעקות שלה בגלל הרעש של המסוק, אך היא זעקה.
תמונת השקים הלבנים נצרבה בזיכרונו של אסנהיים. "נדהמנו מהגודל של הדבר הזה. בהתחלה, אתה לא יודע כמה אנשים נפגעו בפיגוע הזה, ואז פתאום אתה רואה עוד שק, ועוד שק, ועוד שק, ואתה צריך להעלות את כולם למסוק. כששמעתי שהרוצח שוחרר מהכלא, שוב התמונות חזרו אליי.
"יצא לי עוד כמה פעמים להיות ב'אי השלום', במילואים. כל פעם אני נזכר בדבר הזה, וגם היום כששמעתי את זה נזכרתי בעיקר בשלוש תמונות: את ההמון מנסה להתקרב למסוק ושוטרים ירדנים הודפים אותם; את לחיצת היד לנסיך חסן, מי שהיה נחשב לאויב העם רק שלוש שנים לפני כן, באמצע הכפר; ואת העלאת השקים הלבנים עם הריץ' רץ' ליסעור. זה דבר שלא שוכחים. הם היו כמו מלאכים, כאילו העלנו מלאכים לבנים למסוק. בדרך כלל אתה מקבל שקים שחורים, הפעם הם היו לבנים".