תנו לעבוד, תנו לחנך

מנכ"לית משרד החינוך הודיעה על התפטרותה, מנכ"ל חדש מונה, וברקע דיבורים והודעות על שינויים צפויים ברפורמות שנעשו במערכת החינוך לפני כשלוש שנים. הרפורמה המרכזית – "ישראל עולה כיתה – התכנית הלאומית ללמידה משמעותית", שינתה את מבנה תעודת הבגרות ובחינות הבגרות כך ש-30% מציון הבגרות נקבעים בהערכה חלופית שנעשית בתוך בית הספר, ו-70% נקבעים דרך מבחן בגרות חיצוני.

בחינות הבגרות בכיתה י' בוטלו ברובן, הושקה תכנית למעורבות אישית וחברתית שמגובה בשעות שבועיות אשר מהוות תנאי לתעודת הבגרות, בתי ספר שונים נבחרו להיות 'חלוצי הערכה' ובנו הערכות חלופיות במקצועות בגרותיים שנמדדים ללא כל בחינה חיצונית, ושאלוני בגרות צומצמו ואוחדו – למשל בלשון ובהיסטוריה.

האם מישהו שאיננו מורה או תלמיד בגילאים הרלוונטיים מתאר לעצמו מה קורה בשטח כאשר נכנס שינוי כזה או אחר למערכת? קשה לתאר במילים את המתרחש בחיי בית הספר, על הצוות ועל התלמידים שבו, כאשר מבקשים להטמיע שינויים שכאלה.

שלוש שנים שלמות היו גדושות בבלבול, חוסר בהירות, ניסוי וטעיה, ערפל בעוצמות משתנות, למידה ובעיקר עבודה ללא סוף – בניית תכניות חדשות, ישיבות מכל הצורות והמינים, קריאת חומרים, למידת עמיתים, השתלמויות, ועוד ועוד ועוד. והתלמידים? הם למדו שהערכה חלופית היא בעלת ערך אף שאיננה "בגרות רגילה", הם למדו להתמודד עם מטלות שונות ושפות חדשות של למידה.

תפקיד המורה עבר וממשיך לעבור שינוי, כחלק מן הצרכים החדשים שעלו וממרכזי הכובד החדשים שהוגדרו - מורה מסורתי נדרש להפוך למורה מנחה, יוצר, ואף למנהיג פדגוגי במידה כזו או אחרת. תפקיד הלומד מעוצב מחדש כעצמאי, חוקר ושותף. תמורות רבות ולמידת השפה החדשה דרשו חריקת שיניים, הן עדיין דורשות, בטח במערכת כה עצומה ומורכבת כמו מערכת החינוך הישראלית.

זו אינה תלונה על עבודה קשה, ובטח שלא על למידה והתפתחות – להפך. טובות הן שלושתן ורצויות. אך האם סביר לעשות "אחורה פנה" לאחר השקעת משאבים כה גדולים ולהפנות שוב משאבי ענק כדי להטמיע שינוי חדש? נדרה הרבה עבודה. והנה, כשסוף-סוף נראה שמשהו מתיישב, שדברים מתבהרים, מגיעים קולות השינוי, קולות המאבקים והדיונים המתקיימים אי שם למעלה. ואנחנו, כחיילים, נקבל שוב מצגות וחוזרים והסברים וכנסים כדי ללמוד מחדש מה נדרש ולאן הולכים.

כך אי אפשר לעבוד, בכל תחום, אך בוודאי שלא בחינוך. כוחותיו של המורה צריכים להיות מופנים אל המעשה החינוכי, אל ליבו של התלמיד, אל עיניו – עליהם להיות מופנים לשאלותיו, חלומותיו, אתגריו ושאיפותיו של הילד. הרי אנרגיה אינה הולכת לאיבוד. אותה האנרגיה המופנית לשינויים המערכתיים הללו יכולה לשנות חיים של תלמידים, לאפשר עוד עשייה ויצירה ויזמות. היציבות, המדיניות ארוכת הטווח, חייבים להיות גם הם לערכים של ממש. ערכים שאינם פחותים מערכי השינוי וההתחדשות ובטח שעליונים משיקולים פוליטיים של כוח וצרכים בהכרה. אם אנו רוצים ללמד את הילדים להיות סבלניים, להאמין ששינוי הוא תהליך ושמסע החיים מצריך נשימה עמוקה ואורך רוח, עלינו לפעול כך גם כמערכת.

הערכתי את כניסתו של שר החינוך בנט לתפקיד. את ההתבוננות, הלמידה והכבוד למה שהתקיים. הוא הגיע למשרד אחרי קדנציה שלצד יצירתיות אדירה, אומץ והשראה אופיינה גם במטר רפורמות מוגזם, בלתי פוסק כמעט. לפעמים נראה היה שאין יכולת להתמקד, לבחור ולעצור, והרצון לעשות הכול וכל הזמן כמו משתלט ומטריף (גם את כולנו אי שם למטה). שמחתי על הבחירה של בנט בסבלנות ובהעמקה בקיים. ברור לי שישנן בעיות, אני חווה אותן יום יום, וברור שנעשו טעויות שיש לתקן.

אך זוהי בקשה של ממש – בימים אלה של עיצוב שינויים, אי שם בדרך למסיבת העיתונאים הבאה – אנא היה אתה בנט מי שמחזיק בדגל הסבלנות, האחריות והשכל הישר. אנא צעדו קדימה בצניעות ובזהירות. שמרו על עצמכם באמצעות שיח בלתי פוסק עם השטח שלצד הצפת הקשיים, כמו למשל עומס גדול בכיתות י"א וי"ב ובעיות פדגוגיות שונות בהערכות החלופיות. תנו לעבוד, תנו לחנך, תנו להטמיע שינויים ותובנות ולהתחזק במה שהתחלנו. אנחנו כולנו, מורים ותלמידים, איננו בובות, ותחושת הדיכוי היא קשה.