היישוב העברי לבש חג: תהלוכות פורים בימי המנדט - בין שמחה לעצב

(אתמול: חגיגות פורים בכיכר המדינה בתל אביב)

שבע שנים בלבד אחרי שהחל להיחגג וכבר "הקרנבל הפורימי נהפך לנו לחגא", כך נכתב בראשית חודש מרץ 1920, נוכח ההתרגשות שאחזה בתושבי תל אביב, לקראת חג הפורים המתקרב. בשנת 1913 נוסדה בעיר העברית הראשונה מסורת מיוחדת לפיה נחגג חג פורים; תהלוכת תלמידים שתוכננה בסודיות רבה יצאה בחג מ"גימנסיה הרצליה". קהל רב התאסף לאורך הדרך מהגימנסיה למסילת הרכבת, לאורכה צעדה התהלוכה השמחה.

"קרנבל פורימי" נקראה החגיגה הגדולה, בטרם הפכה ל"עדלאידע" המפורסמת. הצייר אברהם אלדמע הוא שיזם את התהלוכה הצבעונית ומי שנחשב כיוצר של המיזם וכדמות שקשורה קשר בלתי נפרד עם העדלאידע. אלדמע היה עובר רכוב על סוס, בראש התהלוכה, בצידו של מאיר דיזינגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב, שראה בקרנבל הפורימי אירוע בעל חשיבות תרבותית וכלכלית ודאג כי העירייה תטפח אותו.

באביב 1920, בעוד ההכנות לקרנבל בעיצומן, החלה לפשוט ביישוב העברי הבשורה הנוראה, וזו הגיעה גם לתל-אביב. בי"א באדר תר"פ, אחד במרץ 1920, שלושה ימים לפני פורים, נהרגו בקרב בתל חי יוסף טרומפלדור ושבעה מחבריו, תושבי היישוב הקטן והמבודד בגליל העליון.

"בעצם רתיחת ההכנות (לקרנבל, א.א.) נתקבלה הידיעה המעציבה מהגליל העליון. והכל נפסק", נכתב בעיתון "דאר היום". ההלם היה גדול; "זה שני ימים שבשורת הגליל העליון לופפת את כל היישוב העברי. יש אבל ויש התמרמרות". וכך, במקום חגיגות, בגימנסיה נערכה "ישיבת אבל למגנים הקדושים".

בטרם הגיעו החדשות הקשות, היו שהספיקו לחגוג עוד לפני החג, או כפי שאלו הוכתרו: "זריזים במצוות הקרנבל". הם ערכו יומיים קודם לכן נשף מסכות פרטי, "אריסטוקרטי כביכול, שהתכנית שלו נדפסה באנגלית ובצרפתית ולא בעברית, שהמבקרים והאורחים לא היו מתוך קוני כרטיסים, אלא אנשים חשובים. אנשים מוזמנים שחלק גדול מהם היו מאותם 'חשובי' הנוצרים שהשתתפו בהפגנה נגדנו", דיווח "כתבנו המיוחד" במדור "הדי יפו" שב"דאר היום".

רק אחרי שבועיים חגגו בתל אביב את החג, אבל זה כבר לא היה אותו הדבר; חג שלא נחגג במועדו אינו שמח באותה מידה, או כמו שנכתב בעיתונות התקופה: "נשף שהוא נדחה, אין לדרוש ממנו הרבה". וכך החגיגות נערכו "ללא אותה שמחת פורים. שמחה עד דלא ידע הבאה בזמנה ומתוך זחיחות הדעת. החולין שבימות החול בלטה ביותר". ואילו החוגגים התאמצו לשמוח. היו שהשקיעו רבות במסכות שלבשו, אבל "גם המסכות לא השפיעו הרבה על הקהל, אף כי היו ביניהן מסכות מעניינות מצד עצמן. אך השכינה לא שרתה כנראה על בעלי המסכות ולא על הקהל".

המתחפשים צוינו בכל זאת לטובה נוכח המאמצים שהשקיעו. כך לדוגמה הוזכר מר גאליה קורנפלד שהתחפש ל"ערבי מפגין". בתחפושת שהכין הוא "שיחזר על כל פרק ההפגנות בטוב טעם וגם הזהיר את הקהל שלא לשאת נשים מן העבריות". קורנפלד, כך נכתב, "הכניס זרם חיים לנשף". אדם בשם רחיוילסקי התחפש ל"קלפי סובבת מכוסה קולות בעד ונגד - מאלה שכיסו את חומות ירושלים" ואחר בשם ליוי התחפש ל"בולשביק". אישה שזוהתה כגברת אפשטיין התחפשה לבוכרית ואחרת, בשם גברת שוידר, לצוענית, בעוד חוגגת נוספת, פרופ' ווהל, התחפשה ל"פועלת העתיד בדגניה". בנשף הוצגה גם הצגה הומוריסטית עם ציורים, נאמרו פרקי שירה והועלו "תרגילי התעמלות יפים בלפידים בוערים". על פי הידיעה שסיקרה את הקרנבל "דווקא החלק הבימתי היה לקוי ביותר". בקיצור - "מצב רוח הדרוש לנשף מסכות לא היה".

בירושלים החג נחגג במועד, אבל גם באותם הימים עיר הקודש הייתה מאופקת וצנועה בהשוואה לתל אביב, ופורים לא נחגג בדמות קרנבל סוער. בתלמוד התורה של הספרדים תכנית הנשף כללה מקהלה, מחזה "דוד וגוליית", התעמלות של קטנים, "נודד עני - שירה עם תפאורה", "בעין דו ר- דיקלום" ולסיום - "התעמלות של גדולים".

מוסד חינוכי זה מנה כמאתיים תלמידים "רובם מבני העניים ועזובים". לפי הידיעה שסיקרה את האירוע "היה הנשף הפתעה של ממש. הוא הוכיח מה יכולים אנשים מסורים, ולו גם קומץ, לעשות במשך זמן קצר בערך. התלמידים שהיו עזובים לנפשם בימי המלחמה ושגם אחריה לא הרבו להתעניין בהם חברי העדה הספרדית, כאשר לא יתעניינו בהם גם עכשיו, עשו חיל רב ונעשו ילדים בני תרבות, והנשף יוכיח".

שנה לאחר מכן המסורת החדשה שבה לתל-אביב והקרנבל נערך "במלוא מובן המלה". בעיר נערכו שפע של נשפי מסכות, בהם גם הנשף של ברוך אגדתי. "לנשף זה נערכו הכנות יוצאות מן הכלל וגם פרסום יוצא מן הכלל". למצטיינים בתחפושתם הובטחו פרסים ואלו הוצגו לראווה כבר שבועיים לפני החג בחנות בשם מורומס, "כדי להגדיל את התיאבון".

אגדתי, אמן רב תחומי - רקדן, צייר וקולנוען, היה מהאבות המייסדים של החגיגות הייחודיות כל כך לתל אביב. בנשפים של אגדתי השתתפו אלפי חוגגים, בשמחה שנאמר כי מי שלא ראה כמוה לא ראה שמחה מימיו.

היה זה נשף אחד מתוך כמה נשפים שנערכו בעיר. בקולנוע "מוגרבי" נחגג הנשף של תיאטרון ה"אוהל", במקום אחר חגגו החיילים המשוחררים, ובמקביל נערכו נשפים פרטיים. לצד כל אלה הייתה כמובן התהלוכה שנערכה בשנים הראשונות על ידי קפא"י (קופת פועלי ארץ ישראל), אחר כך אורגנה בידי קק"ל ולבסוף הועברה לידי העירייה.

חג פורים היה השיא, אבל נראה כי נשפי מסכות היו בראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת בילוי מקובל. בעיתונות הערבית נטען ל"מזימות ציוניות שנועדו להכריע את הכף על צידם". בין אותן מזימות נמנו הכסף, היופי ו"נשפי המסכות שהם מסדרים בכל פעם שעניין להם עם ראשי הממשלה. אל הנשפים האלה מזמינים הציונים את המושלים והקצינים ואת אלה שבידם תלוי פתרון עניינם. ואין לך שבוע שלא יהיה בו נשף מסכות".

החג הפך להיות מוקד משיכה לאלפים, לא רק מהעיר, אלא מרחבי הארץ כולה. ב-1928, לדוגמא, השתתפו בחגיגות כ-30 אלף בני אדם, בעוד היישוב היהודי בארץ ישראל כולו מנה באותה עת רק 150 אלף תושבים. בערב פורים, בחג עצמו ובשושן פורים, רחובות העיר המו חוגגים. "כל הדרכים המובילות לתל אביב היו מלאות שיירות של הולכי רגל או נוסעים במכוניות ועגלות לתל אביב, הרכבות היו מלאות עד אפס מקום וברחובות עמדו אנשים ומלתחותיהם בידיהם, מאין מקום בבתי המלון", נכתב ב"דאר היום".

נראה כי מדובר היה באירוע שקשה לדמיין אותו במונחים של ימינו. מתוארות "תשואות המונים שלא פסקו אף לרגע בכל הלילות האלה. קול שירה והדי ריקודים נשמעו מצדדים שונים". בתי המגורים, החנויות והקיוסקים קושטו ובערבים הוארו, בעקבות ההכרזה כי יינתן פרס "לבית המקושט בטעם הכי טוב". אגדתי כבר ערך אז שלושה נשפים לגדולים ואחד לילדים. אלפי כרטיסים נמכרו לכל אחד מאותם נשפים והביקוש היה גדול מההיצע. מחירו הראשוני של כרטיס עלה 50 מיל, אך הוא נמכר לבסוף במחיר של 500 מיל ועדיין היה ביקוש לכרטיסי כניסה לנשפים.

ברחובות העיר נערכה התהלוכה הגדולה. בית הספר מקווה ישראל היה המצטיין וזכה במקום הראשון בזכות הצטיינות בהצגתו את ההבדל בין עסקי העיר וחקלאות הכפר. עיסוק מרכזי של המתחפשים באותה שנה היה הפרסום לתוצרת המקומית. במקביל הוצגה רשימה שחורה של מפיצי תוצרת חוץ. כמו בכל חג, גם באותם הימים היה ביטוי להיבט הכלכלי; הציבור נקרא להקפיד כי משלוחי המנות יורכבו ממוצרים תוצרת הארץ. "משלוח מנות", נכתב, "צריך ויכול להיות מקור שמחה לא רק לשולחי המתנות ולמקבליהן, אלא ליישוב כולו".

עוד נכתב בידיעה משנת 1935 כי "יש מתנות העלולות לגרום צער, נזק ורוגז במקום שמחה וקורת רוח. קניית חפצים מתוצרת חוץ, שאפשר להשיג כמוהם או בדומה להם מתוצרת הארץ, גורמת להחמרת המצב הכלכלי, להפחתת מספר הידיים העובדות והמפרנסות בישוב, ועל ידי כך - לדיכאון כללי, העומד בניגוד גמור לשמחת פורים".

וכך יקבי כרמל המליצו בשנת 1912 על היין שייצרו כ"סם חיים למשלוח המנות היותר טוב לפורים". התוצרת של היקב הוגדרה כ"יין כרמל ברזל, המחלים את הגוף ומשמח את הלב". המפרסם מצא את החג גם כמועד המתאים לשיווק מרגרינה של "ויטא" וחרז: "באסתר הירקרקת / עין אחשוורוש חושקת / והשתייה כדת ואין אונס / אם תחליטי, אם נחליטה / לאכול תמיד רק 'ויטא' / גם עמנו, גם עמך, יקרה הנס!". בית החרושת "תגל" שייצר "כל מיני סחורות גומי עדין" ששכן בשכונת שפירא ("נמצא בתחנה האחרונה של קו 9", לשון מודעת הפרסום), הציע לחוגגים לרכוש אצלו "בלונים לפורים מתוצרת הארץ".

בעיתון "דבר", המזוהה עם תנועת העבודה, כתב אנונימי שהגדיר עצמו "לץ", טור סאטירי על הפן הכספי של החג. ארגון החגיגות גבה מחיר כספי גבוה והיישוב היהודי התקשה לממן את האירוע הגרנדיוזי. בערב פורים של שנת 1935 סירבה ממשלת המנדט לתמוך כספית בחגיגה ובטור העוקצני נכתב: "ציבור הפועלים העברים המאורגנים והמלוכדים לא יעבור בשתיקה על קיפוח נוסף זה. ה'עדלאידע' היא חג סוציאלי אמיתי, והכל יודעים את התועלת שמביא החג לתושבי העיר". בין אותם אנשים שמצאו פרנסה בחג הוא מנה עשרות ציירים המבלים ימים ולילות" בבתי קפה, המצפים בכליון עיניים ליום זה. כמו גם "מעמד הבדחנים השרוי בעצבות כל ימות השנה ומחכה ומצפה ליום זה להעלות בת-צחוק על שפתיים, לדגדג מעט את הקהל בבדיחותיהם". גם בעלי הבתים נהנו מהכנסה כספית בפורים: "נפשם יוצאת ליום זה, שתינתן להם האפשרות להשכיר את גזוזטראות בתיהם לסקרנים וצופים בתהלוכת ה'עדלאידע'". הוא כלל בין המוצאים פרנסתם בחג גם את הספסרים ואת "מאות הגנבים של העיר העברית הראשונה".

כדי לממן חלק מהוצאות הקרנבל נמכרו על ידי ועדת פורים מעטפות ובתוכן גלויות עם סמל העיר וציטוטים מהמגילה. בחלק מהמעטפות התחבאו פרסים - תלושים לבתי מסחר וחרושת בעיר. המעטפות נמכרו בסככות מיוחדות שהוקמו ברחבי העיר ומחיר כל אחת מהן היה 10 מיל, כשמחצית מההכנסות הועברו לקרן הקיימת.

החגיגות רבות המשתתפים חייבו מערך פרסום רחב. "בולמוס הפורים בתל אביב", הוגדרו הימים שלפני החג, ב-1930. העיר כוסתה ב"מודעות צבעוניות", אבל זה לא הספיק. לפי עיתון "דאר היום", "עוזרים לפרסום גם התימנים הקטנים המכריזים בקולי קולות על שלושה עלונים שהוציאו ליצני הדור לכבוד החג". עד אמצע שנות ה-30 עדיין החגיגות נערכו ברוב פאר והדר, בהשתתפות קהל רב. אולם העננה שהחלה לכסות את שמי אירופה באה לידי ביטוי בתחפושות וקריקטורות שלעגו לשלטון הנאצי.

ואז הגיעו מאורעות 1936-1939. הראש של היישוב העברי לא היה בחגיגות. כך ב-1937 הודיעה עיריית תל אביב על ביטול החגיגות והחלטתה "לא הייתה אלא אישור לרוח המהלכת בציבור". בעיתונות דווח כי "הפדיון בחנויות לא היה כבשנים קודמות. אפילו הילדים צמצמו את שמחתם במקצת". לקריאת המגילה בבית הכנסת המרכזי בעיר הגיע קהל עצום ושוטרים שמרו על הסדר.

בפורים 1939 ירדו גשמים עזים, ובין כה וכה לאף אחד לא היה מצב רוח לחגיגות. משלחת של ועדת הפטרונות, בראשות שאול טשרניחובסקי, הגיעה לבית החולים "הדסה" בתל אביב, חילקה משלוח מנות לפצועי המאורעות שאושפזו במקום, ובילתה איתם שעה ארוכה בשיחה.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיעו הבשורות הקשות מאירופה. בערב פורים 1942 האונייה סטרומה הוטבעה, ו-768 בני אדם טבעו למוות. "שבת משוש לבנו, נהפך לאבל מחולנו", בישרה כותרת אחת. הוועד הלאומי הודיע על ביטול מסיבות פורים, ואחרי קריאת המגילה נאמרה קריאה של הרבנות הראשית לארץ ישראל, שהוקדשה "לאחים שטבעו באוניה סטרומה".

עם תום המלחמה אפשר היה לשוב ולהפגין שמחה. אמנם לא נראתה עדלאידע כמו פעם, אבל ב-1946 "רישומו של פורים היה ניכר בתל אביב יותר מאשר בשנים קודמות. הרחובות המו אדם וגבר הפדיון בחנויות לעוגות, קונדיטוריות ובחנויות לפרחים". שוטרים בריטים וחיילי הדיוויזיה המוטסת העיבו קצת על השמחה כשערכו "ציד על נערים שירו מאקדחי צעצועים", בין נערים לחיילים אף פרצו תגרות.

גם בחיפה "בפעם הראשונה לאחר שנות המלחמה הורגש חג הפורים. במיוחד המו רחובות הדר הכרמל מקבוצות ילדים מחופשים שירו באקדחי צעצועים". הוועד הלאומי דאג שלמחנות העצורים ובתי הסוהר, בהם נאסרו לוחמי המחתרות, רבנים יוכלו להכנס ולקרוא ביחד עם העצורים את המגילה. "כן נשלחו מגדנות לכבוד הפורים". ואפילו לעצורים באריתריאה נשלחה מגילה מבעוד מועד.