אפילו בשווייץ, מדינה שאתה נכנס בה למעצר אם אתה מפליץ ברחוב, השימוש במריחואנה לצריכה פרטית חוקי כבר למעלה מעשור. אותו כנ"ל או בערך או ליד חל גם באורוגוואי, הולנד, פורטוגל, ספרד, צ'כיה, קנדה, ארגנטינה ואוסטרליה - מדינות בהן לא ננקט הליך פלילי כנגד המשתמש.
בישראל, עד השבוע ובעצם גם אחרי על אף חוק אי-ההפללה, החוק הפלילי הפך והופך מאות אלפי אזרחים טובים לעבריינים בעל כורחם. מעשני קנאביס הם פושעים, אבל שיכורים מוודקה ואלו שמורידים שורות של ריטלין הם אחלה אזרחים נורמטיביים.
כל אחד והזבל שעושה לו טוב. מה אכפת למדינה מה אדם שותה או מעשן בפרטיות ביתו? אחד רוצה ג'ין עם טוניק ושני רוצה לעשן חסה, למה שלמישהו יהיה אכפת?
מדינת ישראל הוציאה הון עתק על מלחמה חסרת סיכוי במעשני הקנאביס, אבל חוששני שהשינוי המובטח בחוק אי ההפללה, דהיינו קנסות במקום העמדה לדין, יכול להוות פיתוי כלכלי בסדר גודל של קנסות על מהירות.
היי, חכה, מנסים להרגיע אותי, הכסף לא יגיע לאוצר אלא לטיפול במכורים ולהסברה. יופי טופי. לא סומך על זה. קנסות מהירות וקנסות חניה הפכו מזמן לפרה החולבת של המדינה וגרמו לה להתמכר עד אוברדוז לתענוג של שוד האזרח, כך שיש חשד סביר שהפוטנציאל הגלום בקנסות למעשנים לא ייעלם מעיני הרשויות. ובואו נאמר את המובן מאליו: אם כבר קנסות, אז לשיכורים ולא לסטלנים. כי בכל מה שקשור בנזק, אלכוהול לוקח בנוקאאוט קנאביס.
ומסוטול אחד למשנהו, במעבר חלק כמו לובריקנט על בסיס מים נכנסנו לפורים, החג היהודי היחידי בו אנו מצווים להתקרחן, לשתות עד אובדן חושים, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ומכיוון שאנחנו דואגים לשלום הקוראים, מוגש בזאת כשירות לציבור בכלל, ו-ודאי כלקח לציבור הצעיר בפרט, מעשה שאירע לפני יותר מעשרים וארבע שנים בעיר המקסיקנית טיחואנה, שהייתה לפחות אז המקום הכי דומה לשילוב בין המערב הפרוע לעזה.
טסתי עם ג'. עבדנו יחד במובינג בניו יורק, וחורף 93' היה פסיכי. היינו חייבים מעט חום. פלורידה זו פלורידה, אבל כולם אמרו לנו שאנחנו חייבים לנסות את עיר החטאים המקסיקנית. וזאת עיר חטאים אינדיד. כל החטאים שאתם מדמיינים ומעבר לדמיון שלכם. וכמובן הרבה טקילה וסמים בכל חור.
ידענו מה אנחנו מחפשים, וכך אחרי שהתמקמנו במלון נסענו ליעד. מרפאה טבעית אינדיאנית. מכשפה זקנה עם אף אדום שהסריחה מזיעה ואלכוהול מכרה לנו חוויה שלא נשכח. פיוטה, מסקלין טהור, טרימתאוקסיפנתילאמין. סם הזיות עוצמתי כמו זוגייה מסוס משטרה.
הם באו בגללי
ההתחלה הייתה סבבה. החושים התחדדו, שמעתי מאוזניות הדיסקמן המרוחקות ממני איזה עשרה מטר מוזיקה בעוצמה של הופעת רוק ליד הרמקולים. אבל בנעים, לא פוצע אוזניים. אחר כך העולם הפך מתלת-ממד לדו-ממד, שזה דווקא מגניב ומה שגרם לפיקאסו להתחיל לצייר קוביסטי. כשנחתנו מהחוויה, החלטנו לצאת לקרוע את העיר.
כמו כולם, נסענו לשדרות המהפכה. מה אומר ומה אגיד, כמה ששם שתיתי לא שתיתי בחיי. אולי חוץ מהפעם ההיא בצבא, כשמועדון ירושלמי בשם "הבולדוג" סגר את שעריו במסיבה שמכרו בה וודקה מאוד זולה עם אשכוליות בחמישה שקלים. ההנחה המופלגת אפשרה לי לגמוע באותו לילה כמות בלתי סבירה, וכמו שלכל שבת יש מוצאי שבת, אז לכל מוצאי שבת יש יום ראשון באימון בחצצון עם הנגאובר בדרגה 9 בסולם צ'רלס בוקובסקי.
בכל מקרה, אני בטיחואנה, יש טקילה ויש בחורות, כך שאנחנו מדברים על מצוות החג "עד דלא ידע" פלוס פלוס למהדרין. הייתי שיכור תחת. אבל פה כמובן לא נגמר הסיפור. איבדתי את ג' בהמון, ואז משום מה, מעשה שטן, המסקלין עושה קאמבק, עולה לי מחדש. הנתון החדש גרם לי לשתי תופעות מציקות: צמא אדיר והתקף פרנויה שגרם לי להרגיש כמו עכבר שהכניסו אותו לארגז חול של חתולים.
מעבר לכביש ראיתי דלי קטן. קניתי בקבוק מים מינרליים במחיר מופקע, פתחתי רועד את הפקק וגמעתי בשקיקה. היה לי משהו בנעל אז התיישבתי מאחורי פח אשפה או ליתר דיוק התרסקתי. חלצתי את הנעל כשראיתי על הקיר הבהוב אדום-כחול, צ'קלקה של משטרה. נכנסתי ללחץ. כאמור אני בפרנויה. הם באו בגללי. ניסיתי לנעול את הנעל אבל היא לא עלתה על הרגל, הבוהן התנפחה לממדים עצומים.
הניידת עברה, קמתי והתחלתי צולע לכיוון המלון. אבל האימה טשטשה אותי ואיבדתי את הדרך. לא רציתי לשאול אף אחד כי חששתי שהם או ישדדו אותי או יסגירו אותי למשטרה, שתעצור אותי ותכניס אותי לכלא מקסיקני ואז אסיר בשם פדרו יהפוך אותי לאשתו. אלוהים תעזור לי. דמעות עלו בעייני כשראיתי בדמיוני את פדרו וקרם הלחות האהוב עליו. בלי להרהר בדבר פעמיים, חתכתי לתוך סמטה חשוכה והתחלתי סיוט שהיה הרבה מעבר לאימה ובעתה, ממש מסע בממד אחר של תודעה. אבוד בעיר, שוטטתי ללא כיוון. צולע על נעל אחת, רגלי היחפה מדממת ומייסרת אותי מכאב. עיניי נעוצות בכביש, מלמלתי שבועות, חרמות ונדרים שלא לשתות שוב לעולם ובטח לא לנסות שוב חומרים משני תודעה. לילה שלם הלכתי בלופ חסר הגיון, ורק כשהבוקר עלה מצאתי סוף סוף את המלון המקולל.
בלובי המצ'וקמק, הסתכל עליי פקיד הקבלה במבט שהיה בו תערובת של רחמים, סלידה ופחד. גרינגו מזיע ומסריח כמו הגנגס ביום רע, בוא נאמר שגם אכלתי מקסיקני כמו אידיוט. רגל שמשאירה כתמי דם על השטיח המטונף. הנהנתי לו לשלום וטיפסתי במדרגות.
הדלת של החדר הייתה פתוחה ואישה שמנה עם רולים הביטה בי בתימהון. לרגע תהיתי אם לא נכנסתי לחדר הלא נכון. צדקתי. זה לא היה החדר. טעיתי בקומה. עוד קומה לטפס, משתוקק רק להניח את הראש. דופק בדלת. מחכה כמה דקות עד שג' מתעורר ופותח לי מעוך. נפלתי על הספה חסר נשימה.
"איפה נעלמת"? ג' שאל.
"הכרתי מישהי", בילפתי בפאסון.
"מה קרה לך ברגל? למה אתה עם נעל אחת"? שאל.
"אני לא מצליח לנעול את הנעל השנייה" הסברתי. "לא יודע מה קרה לה, היא לא עולה לי על הרגל" והנפתי לעברו את הנעל הסוררת.
"מה אתה מפגר? זה לא נעל. זה בקבוק מים".