פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הדמוקרטיה תהיה נחלת העבר: מנהיגי המאה ה-21 בונים מחדש את חומת ברלין

      כמעט 30 שנה חלפו מחגיגות נפילת החומה, אך ההיסטוריה לא צועדת בדרך חד-סטרית אל הנאורות, ומה שנראה כתהליך מבטיח הוא רק פסיק של כמה עשרות שנים. כעת, נוצר לראשונה בארה"ב, רוסיה וסין משולש מנהיגי ברזל, וכוחם עשוי לקרב מהר משחשבנו את פניית הפרסה של ההיסטוריה

      הדמוקרטיה תהיה נחלת העבר: מנהיגי המאה ה-21 בונים מחדש את חומת ברלין
      עריכה: שניר דבוש

      (פוטין, לפני כחודשיים: "מפיצי השמועות על טראמפ גרועים יותר מזונות")

      בשנת 1989, עם נפילת חומת ברלין, יצא הספר "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון", שהורחב ממאמרו של הפרופסור לכלכלה פוליטית, פרנסיס פוקויאמה. אנחנו - המערב, הליברלי, הדמוקרטי, הרציונלי - ניצחנו, כתב פוקויאמה. כל אויבינו הובסו: הקנאים הדתיים, הפשיסטים, הנאצים, הקומוניזם ושאר הדיקטטורים. הוא טען כי כל העולם יודע כעת, כי הדרך אל האושר והעושר היא הקפיטליזם הדמוקרטי, או הדמוקרטיה הקפיטליסטית. הדרך האמריקנית, למעשה.

      שנים אחדות לאחר מכן, מתנגדו החריף של פוקויאמה זעק: להיפך. פרופסור סמואל הנטינגטון טען במאמרו כי "התנגשות הציוויליזציות" מתרחשת דווקא לאחר נפילת חומת ברלין. את המושג שאל מהמזרחן היהודי-בריטי סר ברנרד לואיס, והוא פורסם לראשונה דווקא בספר המשפיע "1984" מאת ג'ורג' אורוול. לדבריו של הנטינגטון, העולם הפך לזירת מאבקים בין כמה ציוויליזציות מובילות, ובראשן זו האורתודוקסית-סלבית (רוסיה, אוקראינה ובלרוס), הקונפוציאנית (סין, טייוואן וסינגפור), האסלאם והמערב – זו המערבית והדמוקרטית.

      מעבר להכרעה בין מי שצדק למי שטעה – פוקויאמה טעה באופן גרנדיוזי וגם על הנטינגטון יש מחלוקות עזות – שניהם הניחו שהמערב, בהנהגת ארצות הברית היה, הווה, יהיה, מעוז של ליברליזם, של זכויות אזרח, של חברה פתוחה וסובלנית ומגדלור לשאר האנושות שתלך ברובה או בכולה בעקבותיו. האמנם?

      20 שנה חומת לנפילת חומת ברלין (רויטרס)
      אירועי 20 שנה לנפילת חומת ברלין (צילום: רויטרס)

      בפעם הראשונה מזה מאה שנה, אנחנו בנקודה שבה בראש שלוש המעצמות החשובות בעולם בכל בחינה, עומדים מנהיגים שקווי הדמיון בין השקפות עולמם לא מעטים. ובניגוד לחזונו של פוקויאמה, ולהפתעתו של הנטינגטון, לא רוסיה ולא סין מחקות את ארצות הברית – אלא להיפך. ברוכים הבאים, שוב, לעידן המנהיג החזק, הפופוליסטי – והפטריוטי.

      מאוטוריטה לדמוקרטיה - ובחזרה

      עד תחילת המאה ה-20 היו בעולם פחות מעשר מדינות דמוקרטיות. בזמן השפל הקודר ביותר במאה הזו, מלחמת העולם השנייה, היו אולי עשר דמוקרטיות. כל השאר היו דיקטטורות, או כבושות בידי דיקטטורות. אנו נוטים לשכוח את הסטטיסטיקה הזאת בשל כל הזוועות האחרות שאירעו אז, אבל ההנחה שלפיה העולם צועד אל עתיד נאור יותר ושהכיוון של ההיסטוריה הוא חד סטרי לעבר עתיד שבו לא יהיה שליטים אוטוריטריים, ובכן, היא מתבססת רק על כמה עשרות שנים מההיסטוריה הארוכה של האנושות.

      היה לה על מה להסתמך, כמובן: השגשוג של מערב אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, קבלת העצמאות של מושבות קולוניאליות לשעבר (מה עשו חלקן עם העצמאות הזו זה כבר סיפור אחר), הרצון של מי שחי תחת דיקטטורות להימלט אל החופש ואפילו הדיקטטורות קראו לעצמן "דמוקרטיות עממיות". וכמובן – המראה המשכר של המונים מתקוממים; חשמלאים במספנות לנין בגדנסק שבפולין, צעירים ארוכי שיער בכיכר וצלב בפראג, המונים מסתערים על הקיר השנוא בשער ברנדנבורג בצד המזרחי של ברלין. נפילת החומה הייתה כביכול ההוכחה הסופית שהעולם הופך גלובלי, הכלכלנים רהוטי הדיבור מבית הספר לעסקים בהרווארד ילמדו את כולם על נפלאות ההפרטה והנה, גם סין תחת דנג קסיאו פינג, נפתחת אל העולם. הדמוקרטיה או-טו-טו מנצחת.

      אז איך זה שרבע מאה אחר כך העולם יותר אוטוריטרי? איך עמים ברחבי העולם מחבקים ומעריצים את שליטיהם הלאומנים, דוחים את הגלובליזציה וחוזרים אל הלאום הצר?

      נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בנאומו הראשון בקונגרס, וושינגטון. 1 במרץ 2017 (רויטרס)
      חזרה לשנות ה-30. ולא, לא לגרמניה הנאצית, אלא למנהיגים שהם התגלמות האדם החזק והנערץ (צילום: רויטרס)

      לגבי רוסיה וסין – התרגלנו. צפון קוריאה וזימבבואה שייכות לפרק אחר לחלוטין. אבל מדינות החברות באיחוד האירופי ובנאט"ו? פולין, המשכתבת בימים אלה את ההיסטוריה וחוזרת ללאומיות קתולית? הונגריה, המביאה זן משלה של לאומיות קיצונית וקסנופוביה? וכמובן מפלגות הימין הרדיקלי הצוברות עוצמה ומעריצים ביבשת אירופה כולה, בצרפת, בהולנד ובבריטניה.

      אז כן, צריך לחזור אל שנות ה-30, ודווקא לא לגרמניה הנאצית. באירופה כולה, מליטא ועד פורטוגל, שנות ה-20 וה-30 היו גם השנים של מנהיגים סמכותניים, נערצים, שמרנים שהם התגלמות האדם החזק שיכול לשמור על המולדת. הוא ינווט ביד בטוחה בין המשברים האדירים, כשעינו האחת צופה מזרחה אל שמש העמים המאיים, עין שניה אל הדמוקרטיות המערביות הכושלות של בריטניה תחת צ'מברליין וצרפת של ממשלותיה הקמות והנופלות.

      היו אלה אנשי צבא, ותיקי המלחמה הגדולה: המרשל פילסודסקי בפולין, האדמירל הורתי בהונגריה, פילדמרשל הינדנבורג הישיש בגרמניה ורבים אחרים. הם היו התגלמות התואר "אבות האומה", הם היו פופולריים, ובמידה רבה הצליחו, עד אשר כל ספינות מדינותיהם טבעו בסערה שבה פתח אדולף היטלר. והיום יש סערות, ושוב מחפשים את היד האיתנה על ההגה.

      נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בשדה התעופה הבינלאומי בביקשק, קירגיזסטן, 19 בספטמבר 2016 (רויטרס)
      "דמוקרטיה ריבונית". פוטין (צילום: רויטרס)

      בסדר החדש שקם על חורבות מלחמת העולם השנייה, כולם שגשגו, לפחות במערב. האיחוד האירופי קם, ברית נאט"ו הגנה, הכלכלות נפתחו, העולם כולו ערג ל"קוקה קולה" ולמכונית אמריקנית, ולימים לסמארטפון אמריקני, מכונית יפנית ובגדים המיוצרים בסין. ואלה שהרוויחו מהסדר החדש, האמינו שיימשך תמיד. אולי רוסיה חוזרת ללאומנות תחת ולדימיר פוטין, אבל היא תמיד הייתה אחרת. איש לא האמין בשנת 2000, כאשר פוטין החליף את ילצין ובוש את קלינטון, ש-17 שנים אחר כך העולם יהיה לא אמריקני יותר, אלא פוטיני יותר.

      דוברו של פוטין, דימיטרי פסקוב, מסביר שרוסיה היא "דמוקרטיה ריבונית". כלומר, דמוקרטיה, אבל בנוסח רוסי. מהו הנוסח הזה? זו שאלה גדולה. אבל יש כמה מאפיינים לאנשים החזקים של דורנו, מנשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן ועד, ובכן, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. וכמובן, יש גם לא מעט הבדלים.

      כולם נבחרו כחוק, כולם פופולריים ועם בסיס תומכים נרחב. אם יעמדו לבחירות היום, ייבחרו מחדש ובקלות – אולי היוצא מהכלל היחיד הוא טראמפ, שנבחר רק לאחרונה. כולם מדגישים את הלאומיות החדשה, את ההיסטוריה המפוארת של המדינה, את הישגיה ואת הצורך לחזור לימי הזוהר. לאיש מהם אין את הסמכויות הרצחניות של קודמיהם מטילי המורא. עם כל הבעייתיות, חיסול מסתורי של מתנגדיו של פוטין הוא עדיין לא סטלין, ארדואן אינו הגנרל קנן אוורן, ושי ג'ינפינג אינו מאו דזה-דונג.

      נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן בפגישתו עם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, 2 בפברואר 2017 (רויטרס)
      הרוב הושג בקלפי. מרגע זה, צריך לעקור את שיני המתנגדים. ארדואן (צילום: רויטרס)

      הדמוקרטיה בעיני כל המנהיגים הללו היא שלטון הרוב. כלומר, הם השיגו את הרוב בקלפי, ומרגע זה הם מבטאים את רצון העם. מי שעומד בדרכם אינו מבטא את רצון העם, בוגד ברצון העם: התקשורת הנרגנת, בתי המשפט הדקדקנים, האופוזיציה שממורמרת על הפסדה, במקרים מסוימים אליטות ותיקות כלכליות או ביטחוניות. את שיני המתנגדים האלה צריך לעקור בכל מדינה על פי דרכה ומסורתה, ועל פי עוצמת המוסדות וההתנגדות הצפויה. הדמוקרטיה שלהם היא שלטון הרוב, אך הפרק על זכויות המיעוט קצת חמק מהם. גם הפרדת הרשויות לא מדברת אליהם. יעילות, בעיקר כלכלית, וביצור שלטונם הוא שם המשחק. ובכל המדינות האלה האופוזיציה, ככל שהיא קיימת (ובארצות הברית היא ודאי קיימת) משותקת בשל כללי המשחק החדשים.

      כולם מבינים מצוין את העידן התקשורתי החדש ומשמעויותיו – איך להשתמש ברשתות החברתיות למטרותיהם, איך לעבור מעל לראש התקשורת הממוסדת והחשודה תמיד בבוגדנות ולהגיע ישירות לעם. כל אחד בדרכו. פוטין עונה שעות ארוכות לשאלות, אמנם מוזמנות אבל כולן אגב רלוונטיות לחיי הרוסים במשדר טלוויזיה אין סופי, טראמפ מצייץ את דעותיו מדי יום כשהתקשורת מצטטת אותו, וכמובן – הרשתות החברתיות ברוסיה, בסין ובטורקיה תחת פיקוח.

      ואולם, בראייתם, התקשורת איננה אויבת השליט מאחד שאין לה תפקיד בחשיפת האמת – היא למעשה אויבת העם. כלומר, זו שאיננה בעד המנהיג. ורובה, בכל המדינות האלה – גם בארצות הברית – היא בעד השלטון.

      נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על סיפון נושאת מטוסים של הצי האמריקני בניופורט ניוז, וירג'יניה, 2 במרץ 2017 (רויטרס)
      השקעה שמצלמת טוב יותר מאשר בסייבר. טראמפ על סיפון נושאת המטוסים של הצי האמריקני (צילום: רויטרס)

      דבר נוסף המשותף לכל המנהיגים הללו הוא הצבא, אולם מדובר בעניין טבעי בהתחשב בכך שהעולם אכן מקום מסוכן, וגם בכך שזו הדרך הקלאסית והקלה להיראות מנהיג. הגדלת תקציבים, כלי משחית חדשים ושיקום היכולות הם בלי ספק גם הכרחיים – אבל האם הסכומים שיוצאים על נושאות מטוסים וחידוש הארסנל הגרעיני הם הנכונים? אולי דווקא יש להשקיע את הכסף במגננה ובמתקפה סייברית? אבל אלה מצטלמים הרבה פחות טוב מאשר השקת נושאת מטוסים, או הנפת דגל על אי בים סין.

      האיחוד מתפורר וארה"ב חוגגת

      הם אנשי עסקים בחלקם, ומדגישים את חשיבות הכלכלה. כולם עשירים מופלגים, כשיש אף טענה שפוטין הוא האדם העשיר בעולם – הון הנאמד ב-200 מיליארד דולר, יותר מביל גייטס ו-וורן באפט יחד. הם אינם דיקטטורים, הם נבחרו (פרט לשי ג'ינפינג) בידי העם, ולא ישלטו עד יומם האחרון. שי הסיני, שכמו כל שליט סיני במאה ה-20 אינו בעל כוח אבסולוטי וחייב להתחשב בהנהגה הקולקטיבית, יפנה את מקומו בבוא העת, כך גם טראמפ, ואפילו פוטין. אולי רק ארדואן יתחבל את החוקה לבחירה נצחית. ושוב – אם פוטין יבקש היום לשנות את החוקה כדי להיבחר שוב, בשנת 2024, הוא יקבל רוב קולות.

      כי למנהיגים האלה, למעט טראמפ שזה עתה נבחר, יש רקורד מוכח. פוטין הביא יציבות לרוסיה אחרי הכאוס, פשיטת הרגל וביזת האוליגרכים בימי בוריס ילצין. ארדואן כריזמטי, טורקיה בימיו משגשגת והוא מתחבר אל הרגשות העממיים האסלאמיים, ואל הטינה כלפי אירופה הדוחה שוב ושוב את טורקיה. סין תחת שי ממשיכה בדרכה, האיזון בין שגשוג לשמירת יציבות, בין מלחמה בשחיתות למנגנון מפלגתי דיקטטורי, בין זהירות בענייני חוץ להפעלת שרירים מדודה באזור, בין יציאה אל העולם והאחריות הנובעת מכך לשמירה על יחסים טובים עם הכול, בין שגשוג הכלכלה הסינית לבין גלובליזציה המיטיבה איתה. שי הוא המנהיג שלהם, הממשיך של ג'יאנג זמין ושל דנג קסיאו פינג.

      הקואליציה המערבית הגדולה של ארצות הברית כשותף בכיר, אבל תוך התחשבות בשותפות הזוטרות - החל בבעלות הברית האנגלו-סקסיות כמו קנדה, בריטניה, אוסטרליה וניו זילנד, המשך במערב אירופה וכל השאר - משתנה לנגד עינינו. האיחוד האירופי אולי בדרך להתפוררות, ודווקא וושינגטון הרשמית, לראשונה בהיסטוריה, באופן שהיה מעורר פלצות בנשיאים קודמים, שמחה על כך. ברית נאט"ו תחת מתקפה – לא, לא של רוסיה (אבל גם שלה) – אלא של נשיא ארצות הברית. והנשיא טראמפ, כך נראה, מוצא שפה משותפת רבה יותר עם ולדימיר פוטין מאשר עם אנגלה מרקל.

      נשיא סין שי ג'ינפינג עם נשיא ארצות הברית ברק אובמה בביקור רשמי בבית הלבן בוושינגטון. 25 בספטמבר 2015 (רויטרס)
      בדרך לקואליציה נגד ארה"ב? שי ג'ינפינג (צילום: רויטרס)

      אנחנו ימים אחדים לפני הבחירות בהולנד, שבהן אמור חירט וילדרס להיות מנהיג המפלגה הגדולה ביותר. חודשיים לפני הבחירות בצרפת, כמה חודשים לפני בחירות בגרמניה ולפני יישום הברקזיט הבריטי. כל אלה מהלכים שבהם רוצה מאד פוטין והוא גם מעורב בהם – אבל, בניגוד להיסטוריה ולאסטרטגיה מימים ימימה – גם טראמפ. האחרון עודד את הבריטים לעזוב את האיחוד האירופי, ולא אוהד, בלשון המעטה, את האיחוד.

      בפעם הראשונה זה עשרות שנים נראה שכיוון ההיסטוריה מתהפך, שהעולם פחות דמוקרטי ויותר אוטוריטרי. ויש לכך סיבות טובות, כמו למשל הטרור הגלובלי הג'יהאדיסטי שמאלץ מדינות לפגוע בזכויות האזרח לטובת ביטחון.

      היחסים בין שלושת הגדולים יקבעו במידה רבה את סדר היום העולמי, ואת השאלות אם העולם הולך לעימות כלכלי, פוליטי ואולי אף צבאי – והיכן. פעם החלוקה הייתה בין מזרח למערב, בין קומוניזם בולשביקי לדמוקרטיה מערבית. היום, ייתכן בהחלט שנראה קואליציה די משונה בין הקרמלין לבית הלבן נגד כיכר טיאן-אן-מן הסינית בנושאים מסוימים, ובין רוסיה וסין נגד ארצות הברית באחרים.

      בסופו של דבר, המנהיגים החזקים האלה נבחרים שוב ושוב כי אנו, העמים, רוצים אותם. כל עם רוצה תחושה שהידיים על ההגה יציבות, שהנהגה יודעת מה היא עושה וחוזה את העתיד. כל עם גאה במורשתו, חושש משכניו וחרד מהשינויים. צרפת, בשעת משבר אלג'יריה, קראה לשארל דה גול, גיבור מלחמת העולם השנייה שתפר את החוקה הצרפתית החדשה למידותיו הגדולות. בריטניה נתנה סמכויות עתק בידיו של צ'רצ'יל בזמן סכנה קיומית, כך עשו ועושות מדינות אחרות, דמוקרטיות להלל.

      אז מה ההבדל העקרוני? ניתן לומר שימים אלה אינם ימי סכנה קיומית, אבל זה לא מדויק, האיומים רבים. הם אינם היטלר או סטלין, אבל הם קיימים. המנהיגים של היום אינם עוד הגנרלים של מרכז אירופה לפני 80 ו-90 שנה, או החונטות של דרום אמריקה. אין עוד ליאופולדו גלטיירי, מנהיג החונטה בארגנטינה; או פרנסיסקו פרנקו מנהיג ספרד; או אף ג'וזף פילסודסקי מנהיג פולין. וטוב שכך. אבל משהו התערער בתחושה שלמערב יש פתרון המתאים לכולם, שהפלת חומת ברלין סימנה את תחילתו של עידן השקט והשגשוג הכלל עולמים. השאלות היו ונותרו, לכל עם: האם הערכים שלנו מתכרסמים? האם אנו בכיוון הנכון? האם זה המנהיג הנכון בתקופה הנכונה עם הפתרונות הנכונים? האם המשטר המוצע הוא הנכון, הצודק והמאזן בין זכויות הרוב לאחרים? והשאלות האלה, תקפות תמיד.