"עקביות שוטה היא הצל המטיל את אימתו על מוחות זעירים", קבע המשורר האמריקאי ראלף ולדו אמרסון. "היא נערצת על ידי מדינאים, פילוסופים ואנשי דת זוטרים. נשמה גדולה פשוט אין לה דבר וחצי דבר עם עקביות". ולא שאני טוען שאני בעל נשמה גדולה אבל עקבי אני לא. לדוגמה אם פעם, לפני שנים, חשבתי שיש טעם בוועדות חקירה ובדוחות עבי כרס של מבקרים, היום אני הרבה יותר ספקן באשר לתועלתן. אני גם מוכן להודות שתמיכה בוועדת חקירה או דו"ח נוקב של המבקר קשורה לפעמים בפוזיציה פוליטית. ככל שאני מתבגר ומבין קצת יותר טוב שאני לא מבין, דבר אחד כן ברור לי, את המציאות האנושית אי אפשר לקטלג ולמסגר לתוך ספר הוראות של מכונת כביסה.
אתן לכם דוגמה. כשהמבקר מלין בדו"ח שלא נערכו דיונים אסטרטגים באשר לתכניות הישראליות לגבי עתיד עזה זה נשמע מאוד הגיוני. לכאורה, אם אין אסטרטגיה וקביעת מטרות אי אפשר לגזור את מטרת המבצע. אלא מה, המבקר שוכח או מתעלם מהעובדה שיש אסטרטגיה, רק שרצוי לא לדבר עליה. בצד השני יש אויב מתועב ומנוול, אולם בנקודת הזמן הנוכחית, כשהמזרח התיכון רוקד צ'ה צ'ה במחול טקטוני, הוא ברירת המחדל. מעט יומרני לתכנן עבורו את הפתרון הרצוי לישראל. חמאס לא יתפרק מנשקו ויעניק את מפתחות העיר לכוח של דובוני אכפת לי מהפת"ח. הניסיון הישראלי הקודם בארכיטקטורה גיאופוליטית עם הפלנגות בלבנון נגמר רע מאוד. יש הגיון רב בניסיון לשמור על הסטטוס קוו הנורא שנוצר כתוצאה מההתנתקות אך מהנתון הזה המבקר מתעלם משום מה.
הרי ברור לכולם, שאם מחר בבוקר יקום מנהיג חמאס יחיא סינוואר ויכריז כי הוא מוכן לפירוז - יש לו נמל, יש אזורי תעשיה, יש סיוע בינלאומי ומכסות לעבודה בישראל. כולנו נשמח להפוך את עזה לסינגפור אבל אלו חלומות באספמיה, כי חמאס לא יעשה זאת. ומי שטוען שהיה מקום להקל על חמאס ולהגיע עמו להסכם גם ללא פירוז, היה כמי שמשחק רולטה רוסית עם אקדח טעון במלואו. יש רק שתי אפשריות להפלת חמאס: התקוממות עממית שלא נראית באופק, או כיבוש הרצועה. וכאן אנחנו מגיעים לבעיה בעייתית מאוד. מעבר למחיר בחיי חיילים, שום שלטון פלסטיני לא יסכים להיכנס לעזה על קני רובים ישראלים. האם מישהו רוצה לנהל את עזה מחדש?
יש הגיון אסטרטגי בהחלטה הישראלית להעדיף את שלטון חמאס על פני הפתעה סלפית נניח. יש גם הגיון אסטרטגי בלשתוק. בעמדה מעומעמת. אתה לא מספר לאויב שלך שהוא חסין און רקורד. דיון קבינט בנושא הוא סוג של שאלת קיטבג. לפעמים צריך לשתוק וכולם מבינים. דומני שזו לא רק תפיסה אסטרטגית לגיטימית אלא בעצם האפשרות היחידה עבור מי שמתנגד לכיבוש הרצועה. אין לי ספק שנגררנו לסיבוב של צוק איתן ואין לי ספק שהיו כשלים אבל גם אין לי ספק ששום דיון אסטרטגי בשאלת עתיד הרצועה לא היה משנה את תמונת המערכה.
רחוב בעזה לפני ואחרי דיון אסטרטגי נוקב בקבינט
דו"ח מבקר חריף, ועדת חקירה ממלכתית או ועדה פרלמנטרית הן סוג של קונדום רטרואקטיבי. ממלכת הבדיעבד. ניתוח פוסט מורטם פתולוגי שמטרתו לזעזע את הקוראים עד לקתרזיס של הפניית אצבע מאשימה. הזעזוע כמובן תלוי לא פעם בנקודת המוצא הפוליטית. אבל מבחינת האמת, יותר משוועדות חקירה תורמות לתיקון הממשק בין מדינאים לאנשי הצבא, הן מעצימות את הצורך של הקברניטים והדרג המקצועי לדבר לפרוטוקול בישיבות קבינט בלתי נגמרות.
הניסיון למשטר את המלחמה לכדי סד הגיוני ולינארי שכתב שופט, נשוא פנים ומכובד ככל שיהיה, מצחיק את פון קלאוזוביץ' בקברו. הטבטוני משתומם על היומרה. האם לא למדנו שמלחמה היא ממלכת אי הוודאות, כאוס ששום מסמך לא יכול לסדרו לפאזל הגיוני? תארו לעצמכם שמלחמת העולם השנייה הייתה עולה על המוקד של ועדת חקירה ישראלית או דו"ח מבקר. איש מן המעורבים לא היה יוצא נקי. לא צ'רצ'יל, לא רוזוולט, לא סטלין, אף לא אחד מהמצביאים שלהם. לכולם היו כישלונות מפוארים ומפוארים פחות במלחמה שהגדירה מהי מלחמה.
במבט לאחור, ועדת וינוגרד (שכתבתי בעד הקמתה לא מעט בשל סיבות פוליטיות) לא הפכה את הצבא למכונת מלחמה יעילה. השינויים בצבא היו פרי עבודה פנימית. ההשלכות הכבדות של ועדת וינוגרד למשל היו על עבודת המטה של הממשלה. הקבינט. דיונים אין סופים שתכליתם בסופו של דבר שווה כקליפת השום אם לצבא אין תכניות טובות לטיפול במנהרות ואם הציבור הישראלי מתקשה להתמודד עם אבדות.
אני לא מזלזל בחשיבות הקבינט והדיון המושכל אבל חוששני שמלחמה לא מוכרעת בישיבות עם פירורי בורקס. מה לדעתכם לוקח יותר זמן? אישור תקציב להקמת כור גרעיני בוועדה או אישור לבניית סככת אופנים לעובדי הכור? על פי חוק הטרוויאליות של פרקינסון, אישור תקציב להקמת כור גרעיני אורך כעשר דקות ואילו תקציב לאישור בניית סככת האופניים לעובדי הכור, מצריך מספר ישיבות. הסיבה פשוטה: היות שאיש מחברי הוועדה לא באמת מבין בכורים גרעיניים, הוא לא מסוגל להעריך אם סכומי הכסף הגבוהים הכרוכים בהקמתם מוצדקים. דיון כזה יהיה לפיכך קצר ותכליתי. אבל כל אחד מאיתנו יודע לבנות סככת אופניים ולכל אחד יש דעה כיצד להקים את סככת האופניים וכמה כסף להשקיע. דיון בנושא כזה מתארך עד לכדי שלוש ישיבות ועדה לפחות.
נורת'קוט פרקינסון היה גוי משעשע וחכם שבתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת החל לעבוד כפקיד בשירות המדינה הבריטי ואז הוא גילה משהו מוזר. ככל שהאימפריה הבריטית מתכווצת והצי המהולל קטן, כך גדל מספר הפקידים המועסקים במיניסטריון הצי ובמשרד המושבות. מכאן הסיק פרקינסון שהעבודה מתרחבת בהתאם למידת הזמן המוקצב לה ולא על פי הצורך. התגלית הביזארית גרמה לפרקינסון, לימים היסטוריון מוערך, לכתוב חיבור קצר בשם "חוקי פרקינסון". מסמך מופלא החושף את האבסורדים של הביורוקרטיה. בגדול, פרקינסון אומר שבבסיס כל ביורוקרטיה עומדים שני עקרונות ברזל: כל פקיד רוצה להגדיל את מספר הפקידים הכפופים לו, אך לא את מתחריו. פקידים מייצרים עבודה זה לזה.
ולענייננו, פרקינסון כתב גם ספרון על ועדות. לדידו, המספר האידאלי עבור חברי ממשלה (או כל ועדה אחרת לצורך העניין) הוא חמישה. אולם בהדרגה הוא גדל לתשעה ואף יותר, עד שלא ניתן לקיים יותר דיון אפקטיבי, כי במקום דיון תכליתי נושאים המיניסטרים נאומים ומדליפים את תוכן הדיון במטרה לבשר את חכמתם ברבים. בשל כך נאלץ ראש הממשלה להקים קבינט מצומצם וחוזר חלילה עד אין סוף. כי ועדה, כל ועדה, כממשלה, כל ממשלה היא לא דומם, היא לא מבנה, היא ישות אורגנית. ישות צומחת. יותר דיבורים פחות מעשים.