הטיפול הסיעודי בישראל אינו שוויוני ואינו יעיל בהשוואה למדינות ה-OECD, ושיעור המימון הפרטי גבוה כמעט פי שלושה מהממוצע במדינות אלו - כך עולה ממחקר חדש של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, העוסק בטיפול הסיעודי בארץ. על פי התחזיות, בעשורים הקרובים צפויה אוכלוסיית בני ה-70 ומעלה לגדול פי שניים. בהתאם לכך, יגדל גם הצורך בשירותים הסיעודיים.
את המחקר ערכו פרופ' דב צ'רניחובסקי, פרופ' אביגדור קפלן, איתן רגב ופרופ' יוחנן שטסמן, ולפיו האוכלוסייה בישראל צפויה להזדקן באופן משמעותי בעשורים הקרובים. חלקם של האזרחים הוותיקים באוכלוסייה ובעיקר חלקם של בני ה-75 ומעלה צפוי להכפיל את עצמו עד 2035 מכ-610 אלף לכ-1.24 מיליון, בעוד ששאר האוכלוסייה תגדל בכ-31%.
עקב כך, מדד אי התפקוד שמטבע הדברים גבוה יותר בקרב קשישים צפוי לגדול ב-43%, ובקצב מהיר ב-16% מקצב הגידול של האוכלוסייה. מחד שינוי זה יביא להארכה של תוחלת החיים, אך מנגד מחייב הערכות לצורכי הבריאות הגדלים של האוכלוסייה, ובכך לעלייה בצורך בעזרה מתמדת בבית ובמקרים חמורים יותר באשפוז סיעודי במוסד. שינוי היחס בין גילאי 70 ומעלה לגילאי 69-15 צפוי להחריף את סוגיית הטיפול בהורים, והנטל על משקי הבית ילך ויגדל.
מהמחקר עולה כי ישנו חוסר כיסוי מספק של שירותים סיעודיים לכלל האוכלוסייה, חוסר הערכות לקראת העתיד, ריבוי רשויות הממונות על ניהול התחום והסדרתו וכן בעיות במימון הטיפול. סך ההוצאה הלאומית על טיפול סיעודי בישראל - הכוללת טיפול בקהילה, טיפול מוסדי ותשלומים לביטוח סיעודי - מוערכת ב-15.3 מיליארד שקלים לשנת 2014. מתוכם המימון הציבורי מסתכם בכ-8.3 מיליארד שקלים, כלומר: כמחצית מסך ההוצאה.
המימון הציבורי כיום מתחלק בין המוסד לביטוח לאומי הממן שירותי סיעוד ביתיים ומסבסד את הטפול לכ-160 אלף קשישים בעלות של 5.31 מיליארד שקלים, שהם כ-64% מסך המימון הציבורי. משרד הבריאות ומשרד הרווחה מממנים דיור מוגן לכ-14 אלף קשישים בעלות של 2.1 מיליארד שקלים, שהם כ-26% מהמימון הציבורי. בנוסף, המדינה, באמצעות קופות החולים, מממנת טיפול סיעודי מורכב (לבעלי בעיות רפואיות מורכבות) לכ-1,600 קשישים בעלות של 891 מיליון שקלים, שהם כ-10% מהמימון הציבורי.
מחברי הדוח גורסים כי הפיצול בין הגורמים גורם לאי יעילות ולפגיעה ברצף הטיפול, ולא פחות מכך לסבל לקשיש ולבני ביתו. בעיה נוספת היא שהזכאות לטיפול מוסדי אינה אוניברסלית ותלויה במבחני הכנסה. מבנה מימון זה מותיר קבוצת ביניים של משקי בית שאינם עניים דיים כדי לזכות בסיוע סיעודי מספק, אך אינם עשירים דיים כדי להרשות לעצמם דיור מוגן במימון פרטי.
במימון הפרטי עבור שירותים סיעודיים מתחלקת הוצאת משקי הבית בין העסקת עובדים זרים בעלות של כ-2.6 מיליארד שקלים בשנה (39% מההוצאה הפרטית) ו-2.5 מיליארד שקלים על דיור מוגן (כ-37% מההוצאה הפרטית). יתר ההוצאה הפרטית היא על פרמיות ביטוח פרטי נטו, והיא מוערכת ב-1.6 מיליארד שקלים כ-22% מסך ההוצאה הפרטית.
על פי המחקר, מספר בעלי הביטוח הסיעודי בישראל אינו ברור. לפי אומדן המפקח על הביטוח, נכון לשנת 2014 ל-5.31 מיליון איש היה ביטוח סיעודי, קבוצתי או פרטי, אולם לפי סקר הוצאות המשפחה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה השיעור נמוך בהרבה. הפער הגדול נובע כנראה מתת-דיווח הנובע מחוסר מודעות לביטוחים הניתנים באמצעות קופות החולים ומקומות העבודה. בתוך כך, נראה כי אין כיסוי ביטוחי מלא. ההסתמכות הנרחבת על מימון של משקי הבית, לצד הגידול החד הצפוי בצרכים, יחריפו את סוגיית הטיפול בבני משפחה ויטילו נטל שילך ויכביד על משקי הבית.
לדברי החוקרים, מבחינת רמת ההוצאה על טיפול סיעודי ביחס לתמ"ג (כ-1.4%), ישראל קרובה למרבית מדינות סקנדינביה - אולם במדינות אלו מונהג ביטוח סיעודי אוניברסלי, ואילו בישראל אין ביטוח כזה. מנגד, רמת ההוצאה בישראל גבוהה יותר ממדינות כמו אוסטרליה או גרמניה, שמערכת הטיפול הסיעודי בהן דומה יותר למערכת הישראלית. כמו כן, נמצא כי ההוצאה בישראל גבוהה יחסית בהתחשב בכך שחלקם של בני 65 ומעלה מכלל האוכלוסייה קטן ביחס למדינות שרמת ההוצאה בהן דומה. משמעות הנתונים היא שהמערכת בישראל כנראה אינה יעילה בהשוואה בינלאומית.
עוד מאפיין בולט של הטיפול הסיעודי בישראל הוא חלקו הגבוה במיוחד של המימון הפרטי, העומד על כ-45% כמעט פי שלושה מהשיעור במדינות ה-OECD, שבהן המימון הפרטי עומד על ממוצע של 16% בלבד. המחקר מראה כי ישראל בולטת גם בשיעור המטופלים בקהילה: כ-19% מבני 65 ומעלה לעומת כ-9% במדינות ה-OECD שיש עבורן נתונים נגישים. נתון זה עשוי להעיד על מחויבות גדולה יותר לטיפול בקהילה בישראל, אך הוא עשוי גם להצביע על אפשרויות מוגבלות יחסית של נגישות הטיפול המוסדי.
במצב זה חלק גדול מהנטל נופל על משקי הבית, הן במימון טיפול סיעודי באמצעות עובדים זרים והן באובדן ימי עבודה. ההסתמכות הנרחבת על משקי הבית מביאה לחוסר שוויון בין משפחות ברמות הכנסה שונות: משקי בית שאינם יכולים לממן טיפול סיעודי בבית או דיור מוגן נאלצים לשאת במלוא נטל הטיפול בעצמם. הנתונים מראים כי כמעט כל המדינות הדומות לישראל במימון שירותי הרווחה בחרו בפתרונות בעלי אופי ציבורי, המשלבים בין תשלום ביטוח חובה למימון ציבורי, ובכך מאפשרים את קיומה של מערכת טיפול סיעודי אוניברסלית יעילה ושוויונית.