"לדעת לחנוק זו מתנה": על הקארמה הרעה של מוציאים להורג

הבמאי אלפרד היצ'קוק טען שהאיש שהמציא את חמת החלילים קיבל את השראתו אחרי שפגש אדם שערסל חזיר עצבני עם אסטמה. לרוע המזל, הוסיף היצ'קוק, הקול שמופק מחמת חלילים אינו נעים כמו הצליל הטבעי שמפיק החזיר. לרגע דימיתי השבוע בראשי לשמוע קולות חמת חלילים בשעה שחטיבת בני האור עשתה דרכה בהתקפה מבולבלת ומשעשעת בעליבותה על החלטת הוועדה לבחירת שופטי בית המשפט העליון למנות ארבעה שופטים חדשים. נהי ובכי תמרורים, רחל מבכה את שלטון החוק. המהפכה החוקתית בסכנה, מישהו הזיז לאהרון ברק ולחברים ב"הארץ" את הגבינה.

בעל הטור ב"ידיעות", רענן שקד צייץ ביום רביעי: "אז האליטות החדשות השתלטו על בית המשפט. רק מה, מדובר באספסוף ישן". רענן שקד לא באמת חשוב, אבל הוא דוגמה לשיח השטחי והרדוד בקרב השבט שלו. האיש, כמסמן בורגנות אשכנזית משכילה וחילונית, נאורה ורגישה לסבלות הפלסטינים ולזוועות הכיבוש, קבע שארבעת השופטים הנבחרים הם נציגי האספסוף. בינינו, אני כמעט משוכנע שהוא לא שמע או קרא עליהם מעולם. אבל שימו לב באיזו אוטומטיות שוטה הכפר של האליטות מצייץ עלבון מתנשא. הוא, האומלל הנלחם על שאריות הדמוקרטיה, עומד על בריקדות בפני גלי האספסוף, חמוש בטור משמים. השופטים כאינדיבידואלים, כדמויות בשר ודם אינם רלוונטיים לעניין. לא עניין אותו למשל, שהשופטת יעל וילנר התמחתה אצל בייניש, נחשבת כלא שמרנית והועדפה על ידי שופטי העליון המכהנים, את רענן שקד עניין רק השביס שלה, העובדה שהיא דתייה ולכן מ.ש.ל - אספסוף. אין צורך לנמק או להתדיין מתוך כבוד ליריב.

אותו רענן שקד שרק לפני שבועיים קרא להחרים אותי בעקבות סרטון הנחשים והאיגואנה, השווה אותי לנאצים ומחה על השנאה וההסתה. אני לא שונא אותו. אני רק משתומם נוכח הפער שבין חוסר המודעות העצמית ליומרה. מנגד, חברי כאח לי, קלמן ליבסקינד פרסם בערוץ 20 את עיקרי ממצאי חקירת מח"ש על תקרית אום אל חירן וקרא להידברות עם התושבים. הנה לכם יכולת לצאת מקופסת הקיבעונות.

כתן חדשות מצוי, החי על פגרי האקטואליה, השבוע שלי התחיל שקט, טיפס לגובה עם גזר דין אזריה, גלש במורד אום אל חירן עד שחנה בוועדה לבחירת שופטים. בשבוע הבא, דו"ח המבקר על "צוק איתן". עוד ניסיון להכניס מציאות כאוטית לתוך ספר הוראות. אבל לפחות מבחינתי האישית עד הרגע הזה, לא דרכתי על שום מוקש. אני חייב להודות שבמידה מסוימת התמכרתי לסערות מטופשות. אבל לא נורא, תמיד אני יכול לחבוש פאה ג'ינג'ית ולסבך את עצמי.

בכל אופן, כשהרהרתי במציאות המטורללת בה אנו שוכנים ובתפקיד שנועד לי במחזה, התנחמתי בגורלו העצוב של אבדי. במאה ה-17, לסולטאן הטורקי מהמט הרביעי היה סופר אישי, סוג של עיתונאי, ביוגרף ורשם הכרוניקה של כל האימפריה העותומנית. שמו היה אבדי. בין מטלותיו, היה עליו לרשום את המתרחש באימפריה ביומן מיוחד. באחד הימים ביקש הסולטאן את היומן ומצא דף ריק. לשאלתו מדוע לא נרשם דבר, השיב אבדי שלא קרה כלום היום. מהמט, שהיה ברנש עם אישיות של פסוריאזיס מוגלתי, הורה לסריסיו לעשות לאבדי "חזוק". למי שלא מכיר את הפרקטיקה מדובר בשילוב של כידון, כוח משיכה והרקטום של אבדי. סוג של שיפוד טורקי. בזמן שהושיבו את הפובליציסט האומלל על הכידון, אמר לו הסולטאן: "עכשיו יש לך על מה לכתוב".

השבוע הוקרן ב"יס" הסרט "טהורה לעד" על בית"ר ירושלים בתקופה בה הגיעו אליה צמד השחקנים הצ'צ'נים. נרשם זעזוע ברחוב שוקן. עמדתי בנושא ידועה, גזענות היא פסולה אבל קשה ולא הוגן לנתק את הגזענות של לה פמיליה מהמצב הפוליטי והעובדה שאנו חיים בקונפליקט לאומי. כשמדברים על אלימות וגזענות בכדורגל הישראלי רצוי לשמור על פרופורציות. ביום שני גזר בית המשפט הגבוה לצדק במצרים עונש מוות על עשרה אוהדי כדורגל בעקבות מעורבותם באסון המשחק בפורט סעיד ב-2012, בו אירחה הקבוצה המקומית את "אל אהלי" מקהיר. 70 אוהדים קיפחו את חייהם בהתפרעות, שפרצה על רקע שנאה פנימית ואווירה פוליטית מתוחה. אז פרופורציות.

יש מצב שאת חלק מההוצאות להורג יבצע חאג' עבד אל נאבי, המוציא להורג הראשי של מצרים. אם הוא לא פרש כבר לפנסיה. לפני כמה שנים קראתי ריאיון איתו. מרתק. לפניכם ציטוטים נבחרים. "אני אוהב את העבודה שלי. פשוט אוהב אותה" סיפר אל נאבי, "אני אף פעם לא אומר 'לא' כשצריכים אותי לעבודה. זאת הפרנסה שלי".

איך נהיים למוציא להורג? "כשהייתי צעיר - בן 13 או 14 - עדיין היו מים בתעלה באיסמעיליה. התחביב שלי היה לתפוס חתול, לשים חבל מסביב לצוואר שלו, לחנוק אותו ולזרוק אותו לתוך המים. הייתי תופס כל חיה, אפילו כלבים. הייתי חונק את החיות האלה וזורק אותם למים, גם את הכלבים. הייתי שטן קטן", הוא מספר ומוסיף שלא מעט פעמים הוא מצא את עצמו עם הידיים סביב צווארם של ילדים אחרים. "כשראיתי שמדובר בילד ולא בחיה הייתי מרפה את האחיזה", נזכר. אז בעצם נועדת לעבודה הזאת כבר מגיל קטן? שואל המראיין ואל נאבי מסכים וממשיך לזעזע: "לדעת לחנוק זו מתנה. אני אוהב את העבודה שלי כל כך שגם שאפרוש, אגיע לבצע הוצאות להורג במקרי חירום. אני אעזוב את העבודה הזאת רק במותי".

בסיום הריאיון, לסיכום, אל נאבי מציין שלא כל אחד יכול לעבוד כמוציא להורג. "האמת היא שהלב שלי מת, בגלל שהוצאה להורג באה מהלב. רק אם יש לך לב מאבן אתה יכול להיות מרוצה בעבודה כזאת". וזה וידוי ששום סופר, אפילו מוכשר כדוסטוייבסקי אפילו לא מסוגל לדמיין.

האם אל נאבי יסיים חייו כדרך הטבע, בשיבה טובה? אני בספק. הקארמה מתקתקת. במסכת אבות מסופר כיצד הלל הזקן הולך על גדת הנהר, מבחין בגולגולת צפה במים ואומר: "על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון". מילולית: "על שהצפת הציפוך, וסופם של מציפיך לצוף". והמשמעות: משום שרצחת אדם וגרמת לגולגלתו לצוף בנהר – יקרה לך אותו הדבר, וסופם של רוצחיך גם כן יהיה כזה.

רק לפני שבוע התבשרנו שבמוסול אנשי דאעש (הפלג המתון?) הוציאו להורג את הצדיק העונה לשם אבו חמזה אל סורי, מי שנודע במקומותיהם כנפח החליפות ב"הא" הידיעה. אבו חמזה היה יצרן החרבות של דאעש והוא הוצא להורג בעריפה באמצעות חרב שיצק בעצמו. קארמה איז אה ביץ'.

ואם בהיסטוריה עסקינן ובהוצאות להורג, אני חושב שהשיטה העותמאנית הוותיקה להקטנת המגזר הציבורי הבכיר לפחות הייתה פיירית. יש לציין שהתליינים באימפריה העותמאנית מעולם לא נודעו בעדינותם. כינויים היה "גנני הארמון" משום שהם אהבו לשתול את הקליינטים בגינות הארמון. הסולטאן אוסמן השני שהיה נער צעיר הוצא להורג ב-1622 באמצעות מעיכת האשכים בידי מתאבק מצטיין בשם פליביאן. סופליקר הנודע חנק במהלך קריירה קצרה בת חמש שנים, 5,000 איש. שלושה אנשים ביום. מסי של המוציאים להורג. אבל כאן יש טוויסט.

בניגוד לדלת העם שהוצאה להורג בדרכים הידועות (ע"ע חזוק וחניקה) האריסטוקרטיה והפקידות הבכירה זכתה לסוג של מערוף וחנינה באמצעות המערכת הקרדיווסקולרית. מרוץ לחיים או למוות בין הבכיר לתליין, לאורך 300 מטר. אם הבכיר ניצח, זכה בחיים. הפסיד? התליין היה חונק אותו במו ידיו, בלי מותרות של חבל או גרזן. מה שכן, ראוי לציין שבדרך כלל הנאשמים לא היו איילות שלוחות מקניה, אלא טורקים עם שפם שאכלו הרבה דונר ובקלאווה. כך שעם הכבוד למוטיבציה המאוד ברורה להמשיך לחיות, גנן הארמון בדרך כלל השיג אותם