במשך שמונה שנים התגורר חלבן בדירה שבקומה השלישית בבית מספר 8, ברחוב מזרחי ב' בשכונת פלורנטין שבדרום תל-אביב. "דלת הדירה תמיד היתה פתוחה", סיפר בעל הבית, מר שמושקביץ. אלא שמתחילת שנת 1942 השתנו אורחות החיים באותה דירה; החלבן עזב וב-29 בדצמבר 1941 חתם שמושקביץ על חוזה חדש עם אדם צעיר שסיפר לו כי הוא שוכר את הדירה עבור גיסו ואחותו הגרים בירושלים. הוא שילם 12 לירות, שכר דירה עבור ארבעה חודשים.
הדייר שנכנס לגור בדירה הציג את עצמו בשם "משה בלוך", ונתן לבעל הבית שטרות ביטחון להמשך. למעשה שימשה הדירה כמסתור לאברהם שטרן, והוא הוחבא בה על ידי טובה סבוראי. טובה ובעלה, משה, היו חברים במחתרת לח"י (לוחמי חירות ישראל), אותה הנהיג אברהם שטרן, או בכינויו המחתרתי המוכר "יאיר" והמוכר פחות - "עזריה".
הדייר החדש הציג את עצמו כמי שעובד בהובלת משאות עבור הצבא, בשותפות עם אדם נוסף. פעם אחת אכן הגיעה משאית אל הבית. אבל מאז שנתן את שטרות הביטחון, הדייר החדש לא נראה יותר. אפילו בשעה שהייתה אזעקה לא ירד למקלט כמו שאר דיירי הבניין. אנשים לא נראו באים או יוצאים מהדירה, פרט לילדה שהייתה מביאה מצרכים מחנות המכולת הקרובה.
שטרן היה מנהיג הארגון, שקם לאחר הפרישה שנתיים קודם לכן מהאצ"ל, לנוכח התעקשותו להמשיך ולהילחם מלחמת חורמה בשלטון הבריטי בארץ-ישראל, בניגוד למדיניות הנהגת היישוב והתנועה הרוויזיוניסטית. שטרן ואנשיו טענו כי ריבונות יהודית בארץ ישראל תגיע רק לאחר מלחמה בשלטון הזר, ובמחתרת שהקימו ראו כמי שתכשיר את בואה של מלחמה זו. "אפילו עלינו, קבוצה קטנה כמו שהננו, למלא תפקיד אחד בלבד, דיינו. כי זהו תפקיד היסטורי", כתב שטרן. "עלינו להופיע כחיידק ראשון שבארסו יכניס רקב באותה אימפריה עולמית, שהרימה עתה ידה עלינו. וזאת כדאי לעשות, אפילו נגווע במורסת הפצע האנוש שנגרום לה".
הארגון של "יאיר", שהיה שרוי במצוקה כספית, מימן חלק מפעילותו במעשי שוד. הלח"י נחשב מוקצה בעיני הנהגת היישוב וכונה "כנופיה". עיקר הכעס כלפיו הופנה לאחר מותם של שלושה קצינים במשטרת המנדט מפיצוץ מטען חבלה שהטמינו אנשיו.
המטען כוון לשני קציני "הבולשת" הבריטית, ג'פרי מורטון ותומאס ג'יי ווילקין. שני הקצינים התמקדו במאבק בלח"י והפכו יעד לחיסול. ביום ה-20 בינואר 1942 הוציאו לוחמיו של "יאיר" מבצע שהיה אמור לשלוח את מורטון ו-ווילקין לעולם שכולו טוב; השניים היו אמורים להיכנס למלכודת שהוטמנה להם ושם להיפגע ממטען נפץ רב עוצמה.
הפיצוץ ברחוב יעל 8: "מעשה זוועה"
על פי התכנית, בחדר קטן על גג בית מספר 8 ברחוב יעל בתל אביב, יתפוצץ מוקש קטן. הפיצוץ, ביחד עם כתמי דם תרנגולות, שימרח על הרצפה, ימשכו למקום את אנשי המשטרה הבריטית. היה ברור כי מורטון ו-ווילקין הנחושים יוזעקו למקום, כדי לאסוף ממצאים מזירת הפעולה של אנשי הלח"י, שנואי נפשם - וכשהם יבואו, יתפוצצו עליהם מטענים שהוסתרו בכניסה לבניין ושמהם נמתח כבל חשמלי לבניין סמוך.
אלא שהתכנית השתבשה; לזירה הגיעו קודם שני קצינים יהודיים, נחום גולדמן ושלמה שיף, וקצין אנגלי בשם טורטון. המטען הופעל ושיף מת במקום. גולדמן וטורטון מתו מפצעיהם למחרת. מורטון ו-ווילקין הגיעו גם הם למקום, אבל בשלב זה היה חשש מעוד הרוגים רבים והמבצע הופסק. על הגג הסמוך היה איש הלח"י, יהושע כהן, שלימים פגע בקצינים בריטיים, ובתחילת שנות ה-50', כשבן-גוריון ירד לשדה בוקר, היה למאבטח הצמוד שלו.
מורטון הידק את המרדף אחר שטרן ואנשיו. ביישוב היהודי גבר הזעם על קבוצת המחתרת הקיצונית. מותם של שלושת הקצינים הוגדר בעיתון "דבר" כ"מעשה זוועה" ופעולת "הבולשת" למיגור המחתרת הוגדרה שם "פעולה נמרצת להשמדת קן מרצחים". כמאה חשודים נעצרו באותם ימים. שבוע אחרי מות הקצינים, מורטון עצמו הצליח לחשוף דירה בה היו ארבעה לוחמי לח"י. זו הייתה דירה ששכרו בקומה השלישית בבית ברחוב דיזנגוף 30 בתל אביב.
בשעה ארבע אחרי הצהריים הגיעו כוחות משטרה רבים שסגרו את הקטע שבין הרחובות המלך ג'ורג' לשדרות תרס"ט. על פי טענת הבריטים, אנשי הלח"י שלפו אקדחים. על פי עדויות הניצולים, מורטון ירה בהם ללא רחם, כשהם בידיים מורמות.
הכעס על אנשי הלח"י היה כה עז עד שב"דבר" נכתב כי "מקרה זה עודד את רוחות תושבי העיר שראו את פעולתה של המשטרה נגד כנופיית המרצחים הפאשיסטיים". אברהם אמפר וזליג זק נפצעו אנוש ומתו מאוחר יותר. שניים נוספים נפצעו ואושפזו בבית החולים, תחת שמירת שוטרים. השניים היו ישקה אליאב ומשה סבוראי.
באותו זמן היה שטרן נרדף ובודד, והתקשה למצוא מחסה מפני רודפיו. החל מה-1 בינואר 1942, מספר ימים אחרי שנשכרה הדירה ברחוב מזרחי ב', הוא הסתתר בה. אשת הקשר אליו היתה חסיה שפירא, שהעבירה אליו מסרים ומכתבים.
שתי התקריות הקשות בסוף ינואר הידקו את הטבעת סביב "יאיר". כעת פנתה "הבולשת" לציבור בבקשה כי יביא להסגרתו. בעיתונים פורסמה מודעה עם תמונתו. אלף לירות הוצבו על ראשו ו-2,000 לירות הוצעו למי שיביא מידע על מניחי המטען ברחוב יעל. "מנהיג כנופיית סוחטים ושודדי בנקים", הוגדר שם שטרן. נראה כי הבריטים כפו על העיתונים לפרסם את המודעה. בעיתון "המשקיף", שזוהה עם האצ"ל, כתבו מעל המודעה עם תמונתו של המבוקש: "נתבקשנו על ידי השלטונות לתת את התמונה דלעיל של אברהם שטרן".
מדובר היה בסכומי כסף גבוהים מאוד, ועל פי דיווחי אותם ימים "רבו הקופצים על הפרס". אנשים שנחזו כדומים לשטרן הוסגרו לידי המשטרה. היה אף צעיר שנעצר מספר פעמים בשל דמיונו, עד שביקש, וקיבל, מידי המשטרה, תעודה כי הוא איננו אברהם שטרן. 25 שנה אחרי מותו של "יאיר" סיפר אחיו, דוד, לעיתונאי צבי אלגת: "ידענו שקצו קרב, שהוא מתרוצץ כחיה נרדפת, שאין הוא מוכן לקבל את הצעות ההגנה והאצ"ל לעבור למקום מבטחים ובלבד שיפסיק את פעילותו".
מצבו הלך ונהיה קשה. מעצרו של סבוראי הבהיר לשטרן כי הוא אינו יכול להישאר בדירה בפלורנטין. הוא נע בעיר עם מזוודה ובה מזרון מתקפל. המבוקש מספר אחת של המנדט הבריטי בארץ ישראל. עד אז היה נפגש עם אחיו באישון לילה, במקומות מפגש שהוא קבע. אך כעת נאלץ להפסיק את הפגישות הסודיות. בפגישתם האחרונה, שבועיים לפני מותו, דנו בניסיון לאתר עבורו דירת מסתור חדשה. "איש לא רצה לקבלו", סיפר האח לעיתונאי אלגת. "הוא ישן במקלטים ציבוריים, הוא נח בחדרי מדרגות. הוא התהלך בנעליים קרועות ורעב ללחם. ידענו ולא יכולנו להושיע. פחדנו מהרגע שתבוא הידיעה הנוראה".
גם אשתו, רוני, סיפרה לאלגת כי פגשה אותו "פגישות חטופות בסמטאות אפלות". בימים אלו כבר נשאה בבטנה את בנם.
במשך זמן מה ידע "יאיר" שסופו קרב. כשבעה חודשים לפני מותו אמר לחברו יצחק שמיר (יזרניצקי): "אם יתפסו אותי, ברור לי שיהרגו אותי ויאמרו שברחתי". האח, דוד, אמר כי "הוא היה כבר מעבר לדאגה לחייו. כששוחחתי אתו באחרונה חשתי בבירור שהמוות איננו מפחיד אותו כלל. הוא רק דאג לעתיד המחתרת".
"עתה אבדתי!"
מחוסר ברירה וכשלא מצא מקום מסתור, שב לדירה בפלורנטין. ב-12 בפברואר הטבעת נסגרה. מורטון ו-ווילקין הצליחו לשים עליו את ידיהם. באותו בוקר, בסביבות השעה 6, עוד הגיעה אליו חסיה, אשת הקשר. אחרי כשעה וחצי הלכה. זמן קצר לאחר מכן נדמה היה לטובה סבוראי ולשטרן כי מישהו הציץ מבין שלבי התריס הפונה אל הגג. ככל הנראה היה בסיס לחשדם; בסביבות 9 וחצי נשמעו דפיקות על דלת הדירה. "יאיר" מיהר להכנס לארון בגדים. בפתח הופיעו השניים- מורטון ו-ווילקין.
שכנה שגרה בקומה מתחת סיפרה לסופר "המשקיף" את שהתרחש: "שלושה שוטרים נכנסו לדירתי והודיעו לי כי באו לערוך חיפוש: עניתי שאין לי כל סיבה להתנגד לרצונם זה. שניים מהשוטרים יצאו בינתיים מדירתי והשוטר השלישי שנשאר הסביר לי, כי החיפוש לא ייעשה בביתי אלא בדירת הדייר שבעליית הגג, אני נדרשת לעלות עמם כדי לשמש עדה. עלינו לאותה עליית גג שיש בה חדר, מסדרון קטן, חדר אמבטיה, ומעין גזוזטרא שאיננה אלא למעשה חלק גדור בגג השטוח. כשנכנסו פנימה קראה אלי הדיירת שהלבינה כסיד: 'עתה אבדתי'!", ציטטה את שאמרה לה טובה סבוראי.
השכנה המשיכה לתאר את ההתרחשות הסוערת שראו עיניה: "בחדר היו כחמישה שוטרים. הם החלו לחפש ולחטט בשולחן המלא ספרים. בתוך הספה, בפינות... כשלא מצאו מאומה נגשו אל ארון הבגדים. ברגע זה קפצה הדיירת כנשוכת נחש, חסמה את הארון בגופה וצעקה בקול: 'לכאן לא אתן לגשת!'. אחד השוטרים הזיז אותה הצדה וברגע זה שוטר שני פתח את דלת הארון. בפנים הארון היה הדייר שראיתיו כל הזמן רק פעם אחת. אחד השוטרים הוציא מכיסו את תמונת אברהם שטרן ואמר: 'זה האיש'. באותה השעה אמר אחד השוטרים לדיירת עליית הגג כי עליה לרדת למטה, וכי היא עצורה. ירדנו למטה ואחר כך נשמעו יריות וכעבור רגעים אחדים ירדו השוטרים שנשאו בשמיכה את גופת אברהם שטרן. היא הושמה במכונית אמבולנס של הצלב האדום והובלה, כנראה, לבית החולים הממשלתי". עיתונאי שהגיע למקום הוזהר על ידי בלש בריטי כי מוטב לו שיתרחק מהמקום "כי למורטון מצב רוח רצחני והוא יהרוג גם אותך".
אברהם שטרן היה בן 37 במותו. המלים הפותחות את שירו "חיילים אלמונים", שהיה להמנון הלח"י, כאילו ניבא את קיצו:
ח?י??ל?ים א?ל?מו?נ?ים ה?נ?נו?, ב??ל?י מ?ד??ים,
ו?ס?ב?יב?נו? א?ימ?ה ו?צ?ל?מ?ו?ת.
כ??ל??נו? ג?י??ס?נו? ל?כ?ל ה?ח?י??ים:
מ?ש??ו?ר?ה מ?ש??ח?ר?ר ר?ק ה?מ??ו?ת.
באותו יום אחר הצהריים נקבר שטרן בבית העלמין בנחלת יצחק. את מכוניתה של חברה קדישא ליוותה מכונית משטרה ועל מודעות המבוקש ברחבי העיר נכתב בצבע אדום באנגלית: "נורה ומת על ידי המשטרה ב- 12.2.1942".
שלטונות המנדט טענו כי שטרן נורה למוות בשעה שניסה לברוח, אולם טענה זו נשמעה מפוקפקת. על פי עדותה של סבוראי, שטרן נכבל לאחר שנעצר ולכן לא יכול היה להימלט.
רצח "יאיר" המשיך להעסיק רבים עוד זמן רב לאחר מכן; ארבעה חודשים אחרי ההתנקשות העלה הלורד ווג'ווד שאלה בבית הלורדים האנגלי על נסיבות מותו של אברהם שטרן. דובר הבית, הלורד סניל, השיב מטעם הממשלה כי "קבוצת שטרן ארגנה מעשי טרור כדי להשיג כסף בשביל 'תכניתם הפוליטית' שהיא פאשיסטית באופיה. קבוצה זו השתדלה כמו כן לגייס עזרה איטלקית אחרי כניסת איטליה למלחמה. שטרן ועוד שני טרוריסטים נהרגו אגב ניסיונם לברוח כשהמשטרה הקיפה את הכנופיה", ענה, כשהוא כרך ככל הנראה את תקרית דיזנגוף עם חיסולו של "יאיר".
השוטרים הפכו ליעד מרכזי של הלח"י
הלורד ווג'ווד לא השתכנע והגיב נוכח מה שנראה לו כניסיון להסתיר חיסול: "המלים 'תוך ניסיון לברוח' רקע עלוב להן ומוצאן מגרמניה. הנני תקווה שפרוצדורה זו לא תתפתח בארץ ישראל".
גם 25 שנים לאחר מכן דמותו של "יאיר" המשיכה לרתק רבים ודרך מותו המשיכה להטריד. מורטון "הביע תמיהה על גאות הרגשות בישראל אשר 'הפכה את שטרן, שהוגדר רשמית כרוצח, לגיבור פטריוטי'", כדבריו. מורטון צוטט בכתבה בעיתון "הטיימס" וסיפר על נסיבות הירי בשטרן: "ברגע שנתגלה זינק לעבר החלון. נזכרתי באיומיהם של מנהיגי הכנופיה שלא להיתפס חיים, אלא להתפוצץ ותוך כדי כך להמית שוטרים ככל האפשר. סבור הייתי כי זה מה שעמד שטרן לעשות, ועל כן יריתי בו".
אלא שהמקרה לא הרפה; 30 שנה אחרי הרצח תבע מורטון הוצאת ספרים שבספר שהוציאה נכתב כי מורטון רצח את "יאיר". הוא שב והכחיש את ההאשמה נגדו וטען עוד כי בעקבות הפרסום נשקפת סכנה לחייו. טענה זו היה לה על מה להתבסס. לאחר רצח שטרן, הוא ו-ווילקין הפכו יעד מרכזי של אנשי הלח"י. שלושה חודשים לאחר רצח שטרן, מטען התפוצץ בשרונה, כשמכוניתו של מורטון חלפה בסמוך, אך הוא ניצל בנס. לאחר מכן עבר לשרת בטרינידד וגם שם התכוונו אנשי הלח"י לרצוח אותו, אך התוכנית לא יצאה אל הפועל.
את ווילקין דווקא עלה ביד אנשי הלח"י לרצוח. בספטמבר 1944 הוא נורה למוות בידי אנשי הארגון. מורטון זכה במשפט הדיבה בסכום של 4,000 פאונד. בית המשפט גם ניקה אותו מהטענות כי בפיצוץ ברחוב יעל שלח לפניו את השוטרים שנהרגו בפיצוץ וכן מטענות כי עינה עצורים. לימים העידו שני שוטרים בריטים לשעבר כי ראו את מורטון יורה ב"יאיר" הכבול לכיסא.