המציאות במזרח התיכון מגשימה מעת לעת דימוי של משורר ערבי קדמון: "הגורל הוא גמל סומא ומיוחם השועט מטורף במדבר ודורס כל הנקרה בדרכו. ע"ע סוריה. ואם נוסיף ונעלה בגינטר גראס (שאמנם היה חריין שונא ישראל אבל ידע לכתוב) "ההיסטוריה, ליתר דיוק ההיסטוריה שאנחנו בישלנו, היא בית שימוש סתום. אנחנו שוטפים אותו ושוטפים אבל החרא חוזר וצף". זאת אומרת, שאם ניקח לדוגמה את הסכם סייקס פיקו, הרי את תוצאותיו אנו מריחים עד עצם היום הזה ומה שיקרה מחר, אולי יצוץ גמל.
מפגש טראמפ נתניהו בוושינגטון היה דרמטי לכל הדעות, פתרון שתי המדינות בקווי 67 כאפשרות הפתרון היחידה לסכסוך איבד מקדושתו. מכיוון שאין לי די פרספקטיבה, אמנע מקביעה גורפת שפתרון שתי המדינות מת, אבל הוא מריח כמו גווייה.
לעומת זאת, עמיתיי כולל באתר זה, שוכנעו שהכותרת המרכזית מהפגישה לא הייתה האפשרות לפתרון שונה מפתרון שתי המדינות אלא דווקא ההסתייגות של טראמפ מהתנחלויות. אין לי ספק שהניתוח שלהם היה מוטה אידאולוגית ויפה צייץ חברי עמית סגל "גם בטאון הימין הסהרורי 'ניו יורק טיימס' מתעקש לחלוק על גאוני הטוויטר הישראלי ולקבוע שטראמפ קבע הערב תקדים דרמטי, בטח בנט תדרך אותם".
אני מבין אותם, גם אני מוטה אידאולוגית, רק שהם נחשבים אובייקטיבים, הם עיתונאים, אני עיתונאי ימני. מצד שני, קשה להם. רעיון שתי המדינות ספוג להם בדי אן אי וקשה להיפרד מפרדיגמה ומהתנשאות מוסרית שאת התשלום החומרי שלה אמור לשלם המחנה היריב.
מצד שלישי, צריך להיות הוגן ולהציע כיוון לפתרון במקום דרך אוסלו. לדעתי, אוטונומיה פלוס או מדינה מינוס בשטחי A וB ובתקווה בעתיד חיבור לפיקציה המלוכנית בירדן לישות קונפדרטיבית. דומני, שנרצה או לא, המלך עבדאללה הוא ככל הנראה המלך האחרון בשושלת האשמית שיובאה מחיג'אז ביוזמת לורנס איש ערב.
אין מקום לעוד מדינה ערבית נחשלת וכושלת. אין קיימות למדינה פלסטינית כיום. גם זהבה גלאון יודעת את זה. כל מי שתומך בפתרון שתי המדינות וקורא אותי יודע עמוק בלבו שהמשמעות הברורה של ישות ריבונית לא מפורזת בשטח שבין ההר לירדן היא מלחמה בלתי נפסקת. אין לפלסטינים מקורות מים משלהם, אין להם יכולת לייצר חשמל, הכלכלה שלהם נשענת על ישראל. מדינה פלסטינית ריבונית שתקלוט פליטים, ופליטים יבואו אליה, כי היא קרובה לישראל ועדיפה על ירדן, תהפוך את חיינו לגיהינום. אסון להם ולנו. העולם שפך על הפלסטינים כמות כספים ששווה בערכה לכסף שהושקע בשיקום יפן אחרי מלחמת העולם השנייה. מה קרה עם הכסף הזה? הרי התוצאה אינה מפעל לקסוס וטלוויזיות סוני אלא שחיתות, עוני ומוות בתצורות מגוונות. יצאנו מעזה אבל הפלסטינים העדיפו מאבק אלים חסר תוחלת על פני שיקום ויצירה.
"המזרח התיכון החדש" מת מזמן, הטיעון על הכיבוש לא כובש. מה שנותר לשמאל זה רק טיעון אחד, טיעון שיחזור בכל ויכוח ובכמה וריאציות. הרוב היהודי, דמוגרפיה. אנחנו פה והם שם, בלקניזציה ושות'. ועל כך יש לתהות, מדוע העניין 'היהודי' כה חשוב להם. מה המשמעות של אותו רוב יהודי שהשמאל משתוקק אליו. מה בעצם הם אומרים בטענה על הצורך ב'רוב יהודי'. כיצד דווקא, המחנה (וסליחה על ההכללה) שמנוכר בד"כ לערכים יהודים מסורתיים, המחנה שמתנגד לכל הגבלה בשבת, קורא לחופש מכפייה דתית ומתפאר בחילוניותו מתעקש על הרוב היהודי המקודש הזה. תשובתם תהיה, יהדות אינה רק דת אלא תרבות, מסורת, ערכים. אבל אני עקשן, ואתהה שוב, נו בסדר, תודו על האמת, אתם יותר ישראלים מיהודים, אתם אומרים את זאת במפורש, אז מה בעצם הבעיה במדינה אחת, מדינת כל אזרחיה? מדינה שבה האזרחות תעמוד במרכז וכל לאום ישמור על תרבותו ומסורתו ללא הבדל דת גזע ומין. מדוע אתם מבקשים את ההפרדה הזו, את "אנחנו פה והם שם" בשטח מיקרוסקופי במונחים מזרח תיכוניים. מה פשר הדבקות בהפרדה? גזענות?
אני יודע למה אני רוצה מדינה יהודית, יהדותי היא מגדיר הזהות המרכזי שלי וליהדותה של המדינה יש ערך מהותי, ועבורי ועבור רבים גם דתי. כעת שימו לב לדינמיקה הפרדוקסלית הבאה. זהות יהודית עוברת בדם אולם ניתן כמובן להצטרף לעם היהודי על ידי גיור כלומר קבלת הדת היהודית. אדם לא נהפך ליהודי רק משום שהוא מחבב את רעיון תיקון העולם, גפילטע פיש כקטע מגניב או ברית מילה בגיל 20 בקטע פרוורטי. הכניסה ליהדות - אפילו אצל הרפורמים - היא באמצעות המרת הדת, גיור. קבלת עול מלכות שמיים. הקסם הוא טרנסצנדנטלי והאלוהים הוא יהודי. אולם ראו איזה פלא, דווקא מי שמסתייגים מזהות דתית ומגדירים עצמם על פי ישראליותם יותר מאשר על ידי יהדותם (ואני זהיר, יש כבר מי שחצו את הרוביקון ומנוכרים ליהדותם להכעיס). מי שזהותם היהודית נחשבת בעיניהם כמרכיב תרבותי, ערכי, לעיתים סתם פולקלוריסטי אך לא דתי - הם אלו שמתנגדים לאפשרות של מדינה אחת שבה אזרחים יוגדרו אך ורק על בסיס אזרחותם ולא על פי מוצאם הגנטי. על פי דם. מי שנשבע בשם הדמוגרפיה ובד בבד מוחה על אבדן הדמוקרטיה וגזענות הימין ראוי שישאל את עצמו אם טיעון 'הרוב היהודי' אמין או שאולי דווקא מי שמתיימר לדבר בשם אהבת אדם ושוויון פשוט לא רוצה לראות ערבים לידו, או אם לדייק (מדינה בקווי 67' כוללת 20 אחוז ערבים) מוכן למעט ערבים לידו.
מי ייתן ונסכים כולנו לאתחול מחדש, הימין והשמאל. הימין בגיבוש קווי הפתרון כולל נכונות לפשרות, נניח סיפוח שטחי C ובתמורה רצף טריטוריאלי בין שטחי A ו-B. השמאל צריך להתייחס למציאות ולתהות אם במסגרת המאבק השבטי על ההגמוניה (הסיפור האמיתי, לא פחות מיהודה ושומרון) הוא מעט התנתק מכוכב האם ופיתח טינה לחלקים בעם שחלוקים עליו. לבחון ביושר אם כל הדיבורים על רוב יהודי הם חסרי משמעות ומהווים הסוואה לגזענות פשוטה כי קצת קשה להאמין לאנשים שמדברים גבוהה על מוסר, מבתיהם היושבים על אדמות שיח מוניס.
אני בטוח שיש מי במחנה השמאל שבאמת ובתמים מתייסרים בסוגיה המוסרית של הכיבוש. אני חושב כמובן שהם מגזימים ומעוותים. אוטונומיה אינה כיבוש ולעת הזו, היא הרע במיעוטו. מה שאני לא מבין זו את הנכונות שלהם, הכמעט פרודית, להתנגש במציאות במהירות 200 קמ"ש בעיניים פתוחות לרווחה. איך מי שנכווה בעזה מבקש לחזור על הניסוי אבל הפעם עם מרגמות וטילים על נתב"ג.