"יוזמת סמד": קריאה לניעור היחסים הערביים-ישראליים

אין זה נדיר להיתקל בדיווחים על כך שישראל ומדינות ערב הסוניות מתאמות מהלכים באופן חשאי, במטרה להתמודד עם אתגרי הביטחון מצד איראן, שליחיה וג'יהאדיסטים סונים. אולם מעבר לתחום הפעולה הממשלתי הצר, קווי המחשבה השגויים של הסכסוך הערבי-ישראלי נותרו כמעט ללא פגע. במרבית המדינות הערביות, כוחות חברתיים-פוליטיים מבוצרים היטב המתנגדים לשיפור היחסים עדיין שולטים בשיח ומשתיקים קולות החולקים על כך, תוך שהם שואבים את הלגיטימיות שלהם מהבנייה הישראלית בהתנחלויות ואת הכרח קיומם מכאבי הטרור והכיבוש.

בתוך ישראל, מרבית האוכלוסיה פיתחה אדישות לאזור המקיף אותה וחסרה את הכלי הנחוץ, שפה, אילו היה בכוחה ובכוונתה להתקרב אל הערבים. המבוי הסתום הזה הוא טראגי במיוחד באזורים שהוחרבו דרך מלחמות פרוקסי והרג המוני, מתימן עד סוריה ועיראק, ועשויים לזכות בתועלת הגדולה ביותר משיתוף בין הערבים לישראלים במשאבים, בטכנולוגיה אזרחית ובמומחיות. כל עוד השיח עצמו נותר בשדה הקרב, לא יהיה ניתן לאגור הסכמה ציבורית לשותפות ערבית-ישראלית בתחומים שבהם היא הכי נחוצה – החל מהתמודדות עם בצורת ועד ליצירת מקומות עבודה. בנוסף לכך, זה לא סביר במיוחד ש"מחנה השלום" הישראלי הרדום יזכה שוב בדריסת רגל במדינתו ללא מפגן תמיכה מהדהד מהשכנות.

כל אלה מובילים לצורך בניעור של השיח הציבורי בכל חלקיו של האזור. אבל איפה להתחיל?

אדם אחד שרוצה לדעת את התשובה הוא עיסאם עבד א-סמד, יליד קהיר הפועל בלונדון, רופא מרדים בעל עשרות שנים של ניסיון בלעורר אנשים מתרדמה. בשנת 2012, כיו"ר "אגודת המצרים באירופה", ארגון הגולים המצרים הגדול ביותר בעולם, הוא הקים תנועה בין-לאומית שנועדה להבטיח את זכות ההצבעה של מהגרים מצרים וצאצאיהם על חוקת המדינה לאחר "האביב הערבי". הוא לא זר לכלי התקשורת המצריים, כקול המבטא את הרגישויות הליברליות והרפורמיסטיות של הדיאספורה בפרסומים ובתכניות טלוויזיה שלא פעם מוטים לעבר שמרנות. יוצא דופן בכל קנה מידה, סמד בכל זאת אינו נחשב למורד: כשגורמי ממשל בקהיר זקוקים לסיוע ביחסים המתוחים על בעלות הברית האירופיות, הם לא מהססים להתקשר ל"ד"ר עיסאם".

ביום שלישי בשבוע שעבר, באולם דיונים בבית המלון הלונדוני "מילניום גלוסטר", סמד ועמיתיו באגודת המצרים באירופה קידמו בברכה 40 אורחים משבע מדינות ערביות, מישראל ומבריטניה לפאנל שכותרתו: "הגישה האזורית לשותפות הערבית-ישראלית: חלומות נושנים, אופקים חדשים". סמד חלק את הבמה עם היזם החברתי הישראלי קובי הוברמן, מייסד שותף של עמותת "ישראל יוזמת – לקידום ברית אזורית", ודרך סקייפ עם השליח האמריקני לשעבר לתהליך השלום דניס רוס, שעיצב את מעורבותה של ארצות הברית במאמצים לפתרון הסכסוכים באזור תחת הממשלים של ג'ורג' בוש האב וביל קלינטון. ג'וזף בראודה, מומחה אמריקני למזרח התיכון, הוזמן להנחות את הדיון בין השלושה ולשלב את הקהל בשיח.

עיתונאי בריטי שנוכח במקום ציין העיר לאחר מכן כי מבחינת קהל הקוראים שלו, לא יצאו מהערב הזה כותרות. אבל זאת לא הייתה המטרה. בהסתכלות דרך הפריזמה של כלי התקשורת בעיראק, בסוריה ובמדינות נוספות שיוצגו באירוע, הסצינה והשלווה ששררה בה היו לא פחות ממרד: זה היה מסוג הכינוסים שערבים וישראלים מנהלים, על פי השמועות, מאחורי דלתיים סגורות – מלבד העובדה שהפעם הדלתות היו פתוחות לרווחה, לא היו "תקנות בית צ'אטם" (מכון מחקר בריטי שעורך מפגשי גישור חשאיים) ואפילו כלי התקשורת הוזמנו. יתרה מכך, היוזמה עצמה לא הגיעה מצדה של ישראל או תחת חסות מערבית כלשהי, אלא מקבוצה של פטריוטים מצרים עצמאיים.

"אתם יכולים לקרוא לזה ניסוי מחשבתי", הסביר גמאל עבד אל-מעבוד, סגן נשיא אגודת המצרים באירופה. "רצינו לשים למבחן את האמונה שלנו לפיה אם ניצור מרחב בטוח משלנו למשא ומתן, ערבים ממיצר גיברלטר עד למיצר הורמוז ייפתחו באופן כן ומועיל לכל שכניהם, כולל הישראלים. אנחנו מקווים שאם הם יעשו זאת, הם יעודדו בכך את הישראלים לבחון באור חיובי יותר פתרון על בסיס העקרונות של יוזמת השלום הערבית".

"כן ומועיל" לא חייב להיות רפוי או ותרני. כשהמנחה ביקש מסמד ומהוברמן להעריך את המכשולים הפנימיים של מדינותיהם בפני "שלום בין העמים", סמד פתח דווקא בהבעת אכזבתו העמוקה מהחוק הישראלי החדש שמעניק גושפנקא חוקית לעשרות מאחזים בגדה המערבית שנבנו בניגוד לחוק. "לכנסת אין את הזכות לעשות זאת", אמר, "אם זה לא ייפסל על ידי בית המשפט העליון הישראלי, אז אולי בית הדין הפלילי הבינלאומי יידרש לכך". הוא עבר משם לשיח המצרי: התקשורת במדינה "עוד לא קיימת לגמרי", אמר, וזקוקה לתיקון מקיף ודחוף – במיוחד בכל הנוגע לאופן שבו כלי התקשורת מתארים את המגוון החברתי ומציגים את "האחר" המרוחק. "מפגשים אזרחיים כמו זה נדירים הרבה יותר מדי", אמר, "הם חייבים לקרות ברשות הציבור ולהתקבל עם אוזן קשבת".

השאלה המקבילה להוברמן נוסחה מעט אחרת: למרות העובדה שקיימים כ-140 ארגונים ועמותות בישראל שמחויבים באופן כזה או אחר לקידום קירוב לבבות עם הערבים, מה לראייתו חסר בכולם שגרם לו ולעמיתיו לייסד ארגון חדש? "יש לנו הרבה ארגונים שעוסקים בשלום", אמר הוברמן, "מרביתם מדברים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שכולנו יודעים שהוא נמצא בלב הסכסוך הישראלי-ערבי.

הרגשנו שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם הסכסוך היא באמצעות גישה אזורית – על ידי שילוב של יותר גורמים ערביים במשוואה.חשבנו גם שהיה צורך לשוב ליוזמת השלום הערבית מ-2002, שלא זכתה למענ מצד ממשלת ישראל במשך שנים רבות. התחייבנו להתווכח ולדון ברעיונות האלה עם אנשים מהאזור כולו שחולקים את דעתנו. בעוד שמרבית הארגונים הישראלים מתנגדים למדיניות הממשלה הישראלית, אנחנו הרגשנו את הצורך להשפיע עליה: לנסות ולשכנע את ממשלת ישראל, יהיה הרכבה אשר יהיה, בערך שבהתקדמות לעבר הגישה האזורית".

השגריר רוס, שהתבקש להתייחס לדבריהם של סמד והוברמן, אמר כי חלק מהאתגר בהשכנת שלום תמיד היה לגרום לישראלים ולערבים להבין יותר טוב אלה את אלה ולהתייחס לצרכים ולדאגות שלהם. נראה כי סמד והוברמן עושין בדיוק את זה, הוא ציין. אולי נקודות ההשקה החדשות באינטרסים הביטחוניים האזוריים, לאור היריבות האיראנית והעל-לאומית, צריכות להוביל לאמפתיה גדולה יותר בין הערבים לישראלים. ככל שהמגמה הזאת תתפוס תאוצה, לדברי רוס, הוא מקווה שמדיניות החוץ האמריקנית תכיר ותתמוך בכך, תוך מינוף היתרונות ששני הצדדים רוצים לקבל מוושינגטון.

בראודה ביקש מהקהל להגיב לדבריהם של שלושת הפאנליסטים. ד"ר נביל מוסטפא, אזרח מצרי-בריטי ויו"ר פורום "אלמברידג'" הבין-דתי, הציע בסיס נוסף למגעים פנים-אזוריים, בדמות הרעב הפושה כתוצאה מסכסוכים עדתיים, שיוביל לשיח בין יהודים, נוצרים ומוסלמים, כמו גם חברי האמונה הבהאית, שאליה הוא משתייך. עומר איסמעיל, איש תקשורת פאן-ערבי, טען כי לכל המאמצים האלה יש פוטנציאל להתקבל ברוח טובה לפחות באזורים מסוימים של השיח הציבורי באזור.

סמד והוברמן המשיכו והרהרו בקול רם לגבי דרכים חדשות שבהן גורמים מתוך החברות הערביות והישראליות, שפועלים באופן עצמאי או במסגרת ממשלתית, יוכלו לסדוק את החומות שהפרידו ביניהם משך זמן כה רב. סמד, בתגובה למוסטפא, הדגיש את המקום של עמותות וארגונים שלא למטרות רווח. הוברמן, מצדו, הדגיש את הצורך בפיתוח כלכלי ערבי-ישראלי: הוא ציין את הטכנולוגיות הישראליות המבטיחות בהתפלה, שאיבת מים ומחזור מים, כמו גם ההצלחה של אזורים תעשייתיים משותפים לישראל ולכמה משכנותיה. "המודל הזה יכול להיות מועתק לאזורים פריפריאליים: עזה, חלקה הצפוני של פלסטין, האיים הסעודיים טיראן וסנפיר. באזורים האלה יש את שיעורי האבטלה הגבוהים ביותר, והסיכוי הגדול ביותר לשיתוף פעולה עסקי".

לאחר סיום הפאנל, שאלתי כמה מחברי הקהל לתגובותיהם. נדיה סובייח, עיתונאית פלסטינית, אמרה: "המפגשים הדומים המעטים שראיתי בעבר לרוב הסתיימו באיבה. הופתעתי לטובה שהמפגש הזה היה כמעט כולו נעים ועם הסתכלות לעתיד". איימן דווידאר, אקדמאי סורי-בריטי, אמר שאם אנשים במדינתו היו מקשיבים, הם אולי היו מסוגלים לפחות לדמיין עתיד טוב יותר למדינה. עלי חורי, עיתונאי כורדי מבגדאד, התחייב להפיץ את בשורת האירוע בקרב עמיתיו. מלבדם נכחו במקום גם נציגים מכובדים מהקהילות היהודית העיראקית והלובית בבריטניה: יליד בגדאד ששומר על קשר אישי ועסקי עמוק למולדתו אמר כי "הרעיונות האלה היו באוויר זמן רב. ככל שיבטאו אותם באופן חופשי יותר, כך אני חושב שנראה יותר שחקנים על הקרקע שיקבלו זריקת עידוד להצטרף ולפעול".

עבור אזור טבוע בדם, האם "יוזמת סמד", שהתכנסה בבטחתה של לונדון הרחוקה, הייתה אידאליסטית מכדי להיות רלוונטית? רק הזמן יגלה אם היא תהדהד במצרים ובישראל. אולם ראוי לציין כי בחודש שעבר במרוקו, שם נישאת בגאון מסורת של ידידות יהודית-מוסלמית, העיתון היומי הפופולרי "אל-אחדאת' אל-מגרבייה" פרסם מאמר פרי עטו של שותפו של הוברמן לייסוד "ישראל יוזמת" – יובל רבין, בנו של ראש הממשלה הישראלי המנוח – בדף השער. הוברמן הוסיף כי עמיתיו במגזר הפרטי בישראל ראו בחודשים אחרונים זינוק גדול בפניות עסקיות משותפים ערבים פוטנציאליים.
האמריקנים, מצדם, צריכים לחפש סימנים לצמיחתה של "יוזמת סמד". בכל מקום שבו היא תופסת אחיזה, היא ראויה לתמיכה.

המאמר פורסם לראשונה בכתב העת The American Interest ב-13 בפברואר, 2017