החיבוק החם לנתניהו לא ישנה את מה שטראמפ רוצה להשיג במזרח התיכון

(טראמפ: תומך בנאט"ו אבל חברותיה צריכות לתרום יותר, בשבוע שעבר)

אם מקשיבים לארצות הברית ולמנהיגיה, אין דבר כזה אינטרסים. יש רק בריתות אידיאולוגיות, שואפי חירות מול מדכאי עמיהם, בריתות שבהן הדמוקרטיה מגינה על עצמה מפני הצוררים.

ארצות הברית לא שונה, כמובן, ממדינות אחרות בעולם, כולל התוקפניות שבהן, המודיעות שהן רק מתגוננות מפני תוקפנות. אחד ההבדלים החשובים הוא שארצות הברית, אזרחיה, ובמידה רבה מאוד מנהיגיה - כולם מאמינים בכך, בכל לבם. ולא בלי סיבה: בחלק ניכר ממלחמותיה ארצות הברית אכן היתה בצד שהמערב, אנו, רואים בו הצד הצודק. כך במאבקי המאה ה-20 הגדולים: מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה, המלחמה הקרה.

ואולם ארצות הברית איננה, למשל, בריטניה הציניקנית, שיצאה פעמים רבות להחליף שלטון בשם האינטרס הטהור. כאשר ג'יימס בייקר, שר החוץ בממשל ג'ורג' בוש האב, התבקש להסביר מדוע ארצות הברית מקימה קואליציה כדי לסלק את עיראק משכנתה הזעירה, כוויית, אותה כבשה במבצע בזק, הוא ניסה את כוחו באמירת אמת: משרות, משרות, משרות. כלומר, הכיבוש יביא לזינוק במחירי הנפט ולמשבר בכלכלה האמריקנית. זה לא היה מספיק טוב. רק כשבוש הסביר שמדובר בסיוע לדמוקרטיה (משפחת א-סבאח, שליטת כוויית, ודאי התפקעה מצחוק), ובעצירת הרודנות, וזה ודאי היה נכון - רק אז יצאה ארצות הברית למלחמה.

השילוב הזה, של נאיביות אם תרצו, של אינטרסים, מתובל בנצרות אוונגליסטית, עם השפעה ניכרת של לובי יהודי מצד אחד וחברות נפט ואינטלקטואלים פרו-ערבים או למצער אנטי-ציוניים מצד שני, עומד בבסיס המדיניות האמריקנית במזרח התיכון.

לא מאז ומעולם. פרט לכמה אפיזודות, כמו חיסול שודדי הים שפעלו מאלג'יריה לפני כ-200 שנה, המזרח התיכון היה רחוק מדי מארצות הברית, כלל לא במפת האינטרסים שלה. צליינים עלו לרגל, נכון, היתה קונסוליה, אבל זהו לגבי ארץ הקודש. וגם שאר המזרח התיכון לא ממש היה בסדר העדיפויות של הממשלים האמריקניים לדורותיהם.

עד מלחמת העולם השנייה, וליתר דיוק אחריה. מזרח הים התיכון נחשב מגרש המשחקים הבלעדי של האימפריה הבריטית, אבל זו קרסה, כלכלית לפחות, במלחמה. ומיד אחריה, כשקווי התיחום בין הגוש המזרחי למערבי שורטטו על פי הסכמי יאלטה, פלוס כמה התערבויות בסגנון סטלין, הודיעה בריטניה שכוחה תש. היא לא יכולה יותר להיות המבצר המוביל המערבי, וארצות הברית נכנסה מתחת לאלונקה ביוון ובטורקיה, כמו בשאר העולם. דוקטרינת הבלימה של טרומן באה לעולם.

עוד קודם לכן, היו כמה אירועים שבדיעבד ראו את משמעותם. בשנות ה-30 במאה הקודמת גילו הגיאולוגים את מה שיתברר כשדות הנפט הגדולים בעולם בערב הסעודית, וזמן קצר אחר כך גם בכוויית. חשיבות הנפט היתה ברורה לעין כל, ודאי בזמן מלחמת העולם השנייה, כשבין השאר המחסור בנפט החניק את יפן ואת גרמניה הנאצית. וארצות הברית, עם בריטניה, הגנה כבר במהלך המלחמה על מה שראתה כנכסיה – איראן, למשל.

אחרי מלחמת העולם השנייה, בעולם שבו המלחמה הקרה מתפשטת לעולם כולו, כשקמות עשרות מדינות חדשות, ארצות הברית מחליטה, פחות או יותר תוך תנועה ובכאוס, איך היא רואה את המזרח התיכון. איך היא מתייחסת למשל למדינת ישראל שזה עתה קמה.

הסיפור ידוע - הטלפון הגורלי משר החוץ מרשל, האיומים, מחלקת המדינה הפרו-ערבית. אבל 1948 היתה שנת בחירות, הנשיא טרומן עמד להפסיד, ואולי זו היתה הסיבה המכרעת, אולי לא, אבל הוא הורה להכיר במדינת ישראל מיד עם הכרזת המדינה.

מעולם ארצות הברית לא תמכה בנו בכל רגע. להפך. היתה חשדנות רבה, במשך שנים ארוכות, משני הצדדים. נשיאים רפובליקנים ודמוקרטים נזפו בראשי ממשלה, הביעו מורת רוח, מה לא. אבל כך גם בעולם הסובב אותנו, העולם הערבי.

שנים רבות ארצות הברית תמכה ברודנים מסוגים שונים בטענה, או בתואנה, שהם נלחמים בקומוניזם. גם כשארצות הברית עמדה בראש המדינות שזכויות האדם והאזרח, ודאי נשים, בראש מעייניה – איכשהו הקול הצלול הזה נדם כשמדובר, נניח, בערב הסעודית. הנפט סתם את האוזניים ואת העיניים. מצרים וסוריה היו במחנה הסובייטי, איראן של השאה במחנה המערבי. כך, צפו הכול, יישארו הדברים.

אולם הקומוניזם נפל, השאה גם, העולם משתנה בכל תחום. בפוליטיקה כמו גם בטכנולוגיה. ארצות הברית פיתחה טכנולוגיית פראקינג (הפקת נפט מפצלים), מחיר הנפט צנח, וכיום, טכנולוגית וגם מעשית, ארצות הברית למעשה אינה תלויה עוד ביבוא נפט מהמזרח התיכון. אז אם אין צורך בנפט – מה האינטרסים של ארצות הברית במזרח התיכון, פרט להגנה על נתיבי שיט ונפט עבור בעלות בריתה באירופה?

ראשית, המשחק הגדול על לוח השחמט העולמי נמשך. גם בעולם הנוכחי. ארצות הברית מעוניינת במדינות רבות ככל האפשר במחנה שלה. כאלו שקונות מוצרים אמריקניים, מאייפונים עד חמקנים, מבקשות את דרך החיים האמריקנית, מצביעות איתה באו"ם.

ולא רק. גם בעידן הסייבר והחלל יש עדיין משמעות לבסיסים, בעיקר ימיים. העוצמה האסטרטגית הניידת של ארצות הברית היא ימית – והיא צריכה נמלים, אספקה, להגן על כבלי טלגרף ואינטרנט המונחים במעמקי האוקיינוסים. ארצות הברית עדיין ממשיכה את התיאוריות של קפיטן מהן האמריקני: מי ששולט בימים, שולט ביבשה.

הטרור, כמובן. 11.9.2001, תאריך שכל אמריקני זוכר, התאריך שבו התברר לארצות הברית שבריתות עם מדינות ושליטים – נניח מלך ערב הסעודית - זה יפה אבל לא מספיק. שישנם כוחות אחרים, אפלים, הפועלים במרחב בין מיצרי גיברלטר עד אפגניסטן. והמלחמה הזו היא מלחמה שאי אפשר לנהל אותה רק מארצות הברית ובארצות הברית. ויש חשיבות אדירה להימצאות בשטח – ובבריתות עם הגורמים הנכונים.

רק איך מזהים אותם? ועם מי פועלים, ובעיקר נגד מי, כשיש בסוריה לבדה כמאה ארגונים שונים? העולם הישן, עם האמיתות הישנות, התפורר. הברית, או מוטב שנקרא לה הבנה, שהתהדקה בחלוף השנים בין ארצות הברית לישראל, קיימת, והיא אכן חלק, אפילו משמעותי, ממפת האינטרסים האמריקנית באזור. אבל יש אמריקנים לא מעטים הרואים בישראל נטל. המאמינים שארצות הברית היא מטרה לטרור בגלל ישראל, שהתרחקות מישראל תועיל לאינטרסים האמריקנים במדינות האסלאם – דת, נזכיר, של יותר ממיליארד וחצי בני אדם, דת שמדי יום מתווספים לה מאמינים בכל מדינה בעולם למעשה.

במאזן ציני, מפוכח, מנקודת מבט אמריקנית, העולם הערבי, העולם המוסלמי, עתיר הנפט, המדינות, האנשים, מכריע בקלות את הבחירה בישראל. וכן, יש לא מעטים הסוברים שהלובי היהודי, הלובי הציוני, גרר את ארצות הברית למלחמות במזרח התיכון כדי להגן על ישראל, שאמריקנים שופכים את דמם למען ישראל. מחשבה מסוכנת, מאיימת, וקיימת. בשוליים, אבל ישנה.

השיקול הציני אינו לבדו. לא בארצות הברית. כשנשיא אמריקני מדבר על ציר הרשע, על אימפריית הרשע, על זכויות אדם - הוא מאמין בכך. וישראל היא ארץ הקודש. ישראל היא בבת עינם של האוונגליסטים - קבוצה רבת עוצמה, אולי רבת העוצמה ביותר בפוליטיקה האמריקנית, ודאי במפלגה הרפובליקנית. נעזוב לרגע את מניעיהם, את דתם – הם, או חלקם, רואים בברית עם ישראל ציווי דתי, לא פחות.

אם העולם של פעם נחלק בפשטות בין תומכי ברית המועצות ותומכי ארצות הברית, המזרח מול המערב העולם כיום מסובך הרבה יותר. לפתע יש שותפות אינטרסים בין ישראל למדינות סוניות מסוימות (לא, למרות הרטוריקה, ערב הסעודית אינה מדינה סונית מתונה), ויש הבנות אסטרטגיות משתנות בין יוון וישראל, בין טורקיה וישראל.

וארצות הברית למדה בדרך הקשה – במחיר דמים – החל בביירות בשנות ה-80 ועד תימן לפני שבוע, כי מהמזרח התיכון אי אפשר להתעלם. אי אפשר לקוות שהאסלאם יתכנס רק בתוך עצמו, שרוסיה לא תתערב באזור הקריטי לה, שהמאבק בין הסונה לשיעה יישאר תיאולוגי, שירושלים לא תהיה בעיה כלל דתית, שהנפט יוחלף מחר בבוקר באנרגיה אחרת. זה לא יקרה.

בסופו של דבר ארצות הברית היא מעצמה עולמית, וככזו יש לה ראייה גלובלית - היא רוצה שקט, היא רוצה ביטחון. היא רוצה מזרח תיכון שבו, גם אם אין בדיוק שקט ושלווה, המתחים לא מתפוצצים, לא מופנים אליה. במקום הראשון בסדר העדיפויות האמריקני נמצא חיסול הטרור הג'יהאד - דאעש ואל-קאעדה. ברור גם לארצות הברית, שגם אם תחוסל המדינה האסלאמית, הרי שהרעיון ומאמיניו הקנאים ימשיכו בדרך המוות וההרס.

חיסול בסיס אל-קאעדה באפגניסטן פגע בארגון קשות, וארצות הברית רוצה לחסל את אזור השליטה של דאעש - אבל בלי מגפיים על הקרקע. טראומות וייטנאם, אפגניסטן ועיראק צרובות בכל ממשל, בכל גנרל. בריתות? צריך לראות עם מי ועל חשבון מי. האם טראמפ ופוטין יגיעו לעסקה גדולה שבה, כמו במונופול, תוחלף אוקראינה בסוריה? סנודן יוחזר כדי לחזק את הדיל?

ארצות הברית רוצה הסכם בין ישראל לפלסטינים. גם כשלעצמו. גם, אולי במיוחד, כי מדינות ערב אומרות שהן צריכות הסכם כדי להרגיע את השטח. תירוץ או לא, זה עבד. עד כה לפחות. ארצות הברית רוצה מאוד מעצמות אזוריות בכל מקום – אבל כאלה השומרות על השקט למענה ומטעמה. טורקיה מעולה. ישראל מצוין. איראן – עד כאן. אבל הרצון לפגוע באיראן, להפחית את השפעתה, מתנגש ברצון לשקט, להפניית משאבים לתחומים היקרים יותר ללב הממשל. אני מעריך שהרצון בשקט יגבר, כל עוד לא תהיינה פרובוקציות קיצוניות מצד משטר האייתולות.

תתפלאו, אבל חלק ניכר מהתפיסות האלה משותף לטראמפ ואובמה. היציאה מעימותים מדממים, ראיית האוקיינוס השקט כאזור הקריטי בעתיד, מלחמה בטרור הג'יהאדיסטי, רצון בהסכם ישראלי-פלסטיני, ובאופן כללי – רצון במזרח תיכון רגוע, שקט. מה שלמעשה מעולם הוא לא היה. אחד ההבדלים יהיה מצרים: זו תחזור לרשימת המועדפים בארצות הברית של טראמפ. בין השאר כי הלקח נלמד על בשר הממשל הקודם: עדיף גנרל השומר על יציבות, מאשר דמוקרטיה אנרכיסטית ברחובות שסופה האחים המוסלמים.

מאז ניקסון, כל נשיא אמריקני, ירצה או לא, וכמעט תמיד זה היה מאי רצון, נשאב למזרח התיכון: במלחמת יום הכיפורים (ניקסון), הסכם השלום הישראלי-מצרי והמשבר באיראן (קרטר, רייגן), מלחמת עיראק הראשונה (בוש האב), הכישלון בניסיונות להשגת הסכמים עם הפלסטינים (מי לא), מלחמת עיראק השנייה ופיגועי 11.9 (בוש הבן), האביב הערבי וקריסת הסדר הישן (אובמה).

המזרח התיכון של פעם, של מדינות בהנהגת מלכים, אמירים, רודנים ותו לא - איננו עוד. לא בטוח שעקרונות המדיניות האמריקנים, שהיו תקפים 50 שנה, עדיין רלוונטיים בעולם המשתנה כה מהר, לרעה ולטובה. טראמפ מגיע למצב לא קל. הוא וממשלו ינסו לנווט באזור שהחולות הנודדים שלו הטביעו רבים, ובתקופה מסובכת - אבל הרי כולן כאלה.