מסביב לעולם ב-80 מילים: האנשים שדוחסים מיליארד שנה בכמה דפים

כשאנחנו חושבים על כותב, על סופר, הדימוי שעולה ברוחנו הוא של אותו אדם היושב בחדר עבודתו, אולי בבית קפה, מצחו מקומט בריכוז עילאי כשהוא חוצב מנהמת ליבו את המילים שבבוא העת יודפסו, ואולי אף ישפיעו, יהפכו לספר שהקורא זוכר ומצטט - במקרים מעטים מאד כמובן. הסופר הקלאסי הוא אותו אדם הממציא עלילות, או מקשט את המציאות. הוא בודה אנשים, שיחות, סיטואציות, מה לא. וזו מלאכה קשה.

אבל לעתים מלאכה קשה לא פחות היא לספר לנו, באותו פורמט ממש – ספר – על העולם שבו אנו חיים. לקחת תופעות מסובכות ולהגיש אותן לנו כך שנבין. שנוכל לתפוס אותן – את היופי, את הנשגבות שבעולמנו – מרמת החלקיקים האטומיים ועד צבירי הגלקסיות, מהאמבה עד האדם.

וזה כל כך מסובך. זה כל כך לא מובן מאליו. חישבו על כך – בשנת 1904, למשל, לפני קצת יותר ממאה שנה, אדם שידע חמישה ספרי פיזיקה לא מסובכים מדי (ואני כותב זאת במלוא הסמכות של בוגר מגמה חברתית, שלא צלח את סירס זימנסקי) ידע את כל הפיזיקה שידע האדם. והיא היתה הגיונית, היא היתה מובנת: כל מי שאי פעם נתן בלימת חירום, או חלילה היה בתאונת דרכים מבין מצויין את החוק השלישי של ניוטון, למשל.

אבל בשנת 1905 פקיד במשרד הפטנטים של ברן, שלא הצליח לקבל משרה באקדמיה, יהודי שוויתר על אזרחותו הפרוסית דימה לעצמו מה רואה אדם הרוכב על קרן אור. ובעזרת עיפרון ונייר - וכמה שיעורים פרטיים במתמטיקה שקיבל מחבר, ישנה את תפיסת העולם. לאיש הזה קראו אלברט איינשטיין.

המדע החל להתרחק מהאדם הסביר, גם האינטליגנטי. המדע הפך מפחיד. חישבו למשל כיצד בכל הסרטים העכשוויים, ובעצם מזה זמן, המדען, זה שפעם היה גיבור הוא היום הנבל, שמתוך היבריס או רשעות פותח תיבת פנדורה, והגיבור, האדם הפשוט יציל את המצב – בפארק היורה, שליחות קטלנית, האדם הבלתי נראה, מה לא.

וכאן נכנסים לתמונה כמה אנשים המצליחים, כנגד כל הסיכויים, להסביר לנו את העולם. או חלק ממנו. הם מעטים מאד, מוכשרים, ותודתי האישית נתונה להם. חלקם מדענים, חלקם חובבים נלהבים, חלקם משוגעים לדבר. אם יש דבר המאחד אותם זו התשוקה לידע, והתפעלות ילדותית כמעט מיפי העולם.

ניל וקרל, סטיבן ומריו, בריאן וביל וריצ'רד וסיימון. יש עוד רבים, אבל ברשימה הזו אתרכז באלה המתורגמים לעברית, בעיקר לאחרונה. כמעט תמיד הם אמריקנים.

ולא, לא כולם מדענים. לא כולם בילו את חייהם במצפי הכוכבים מתבוננים אל קצות היקום – בעצם לעברו של היקום (הרי אור הכוכבים שאנו רואים בלילה אינו האור הנוכחי, הוא האור שיצא לדרכו לפני מיליוני שנים, רק עתה הגיע אלינו), או במעבדות אטומות, או אף במסעות בשטח. חלקם חובבנים נלהבים, או, ירחם השם, עיתונאים. המשותף לכול הטובים שבהם – היכולת לקחת רעיון מסובך, או מכלול רעיונות מסובכים ולהגיש לנו אותו בצורה פשוטה, אינטליגנטית, מושכת, מרתקת.

בימים אלה יצא לאור בעברית, בהוצאת דביר, הספר "ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל" מאת ביל ברייסון. עכשיו, ברייסון הוא מסוג האנשים שאנחנו אוהבים לכנות בחיבה "טיפוס". אמריקני שחי באנגליה עשרות שנים, אדם שכתב ספרים רבים, כתיבה מלאת חן והומור – למשל "רשימות מאי קטן" (על חייו באנגליה), "רשימות מארץ גדולה" (על אמריקה אליה חזר), הוא כתב על שייקספיר, הוא כתב על מסע רגלי עם חבר כששניהם לא צעירים ולא בכושר בשביל האפלצ'ים המפרך (ספר שעובד לסרט בכיכוב רוברט רדפורד). שום דבר מאלה לא רמז על כך שהאיש מוסמך, או מוכשר, לכתוב ספר מדע פופולארי.

והוא כתב ספר נפלא. ספר המשלב הסברים בהירים עם התפעמות עם אנקדוטות נפלאות המפוזרות בספר בשפע. מהחומרים התת אטומיים עד ליקום כולו – שהוא כמובן עצום. למשל מערכת השמש שלנו, זו שבבתי הספר מראים אותה מהשמש עד פלוטו, אותו כוכב לכת לשעבר שהורד בדרגה – הדרך מהשמש לפלוטו אינה כל מערכת השמש. פלוטו נמצא רק באחד חלקי חמישים אלף המרחק מהשמש אל קצה המערכת.

כשהייתי צעיר במערכת השמש ידעו על שלושים ירחים. היום יש קרוב למאתיים, רובם התגלו בעשרים וחמש השנים האחרונות. הוא כותב על שלושים מיליון המינים הביולוגיים שמעריכים שחיים בים, רובם טרם התגלו. החיים עצמם שפורחים בנקודות בלתי נתפסות, החל ממעמקי האוקיינוסים ועד אותו חיידק ששרד אחרי שהיה שנתיים על הירח. ואם חיידקים – ההערכה כיום היא שבמעמקי האדמה יש, קחו נשימה, מאה טריליון טון חיידקים. מתחת לרגלינו, פשוטו כמשמעו. אם נוציא את כל תכולת החיידקים מפנים כדור הארץ ונפזר אותם שווה בשווה על פניו הם יכסו את האדמה כולה בגובה בניין בן ארבע קומות. מחשבה מפכחת למי שסבור שאנו מלכי ושליטי העולם. וכמובן – המדענים, החובבים, האנשים שיצאו לגלות את סודות היקום, לחמו זה בזה, חלקם מוזרים ביותר, חלקם טעו טעויות נשגבות, אחרים קלעו למטרה, כולם חלק מהתקדמות הידע.

ברייסון מציין ביובש, שאולי למד בבריטניה, כיצד "עובדה מפליאה היא שפעמים רבות כל כך הפרשנות הראשונית הניתנת לממצא חדש מאששת את השקפותיו הקודמות של החוקר שגילה אותו". הוא מספר על הכחדת הדודו, ציפור שהגיעה עד הזמן החדש והיתה ממשיכה בחייה בלא דאגות, אם רק לא היינו בסביבה כדי להשמיד אותה, ואותו ביורוקרט, מנהל מוזיאון אשמוליאן באוקספורד שהחליט שפוחלץ הדודו במוסדו מעופש והשמיד אותו בשריפה – החלטה מתמיהה בהתחשב בכך שהוא ידע שזה הדודו הקיים היחיד בעולם, פוחלץ או לא. וכך אנו יודעים יותר על הדינוזאורים מאשר על ציפור שהתקיימה עד המאה השבע עשרה.

הוא מספר לנו על אנשים, כמו נורמן שהקדיש את כל חייו, 42 שנות עבודה אם אתם ממש קטנוניים, לחקירת מין אחד ויחיד של טחב. אינני יודע אם כשאני חושב עליו זה בהערצה או בהלם. קצת משניהם, אני מניח. וכמובן גם על צ'רלס דרווין, שמסעו לגלפגוס מביא אותו לכתוב את מה שכונה הרעיון הגדול ביותר בהיסטוריה – ומאז ששב ממסעו לאנגליה באמצע שנות העשרים לחייו לא יצא ממנה, למעשה לא יצא כמעט מביתו עוד, וכל השאר.

המוטו של הספר הוא אנקדוטה, שבה הודיע ליאו סילארד לידידו הנס בתה (שניהם פיזיקאים גאונים, יהודים, חתני פרס נובל) שהוא כותב יומן. לא למטרות פרסום – אלא כדי לתעד את העובדות לידיעתו של אלוהים. בתה שאל אותו אם לדעתו אלוהים אינו יודע את העובדות, וסילארד השיב: "הוא יודע את העובדות, אבל לא את הגירסה הזו של העובדות".

ואם אנו מגיעים לגבול הרגיש בין מדע לדת, ספר נוסף, נגיש – כלומר מלא בצילומים מרהיבים וטקסטים קליטים הוא הספר "קסם המציאות" מאת פרופ' ריצ'רד דוקינס. איך אנחנו יודעים מה אמיתי ומה לא? עובדות ידועות ומדהימות בכל זאת. למשל, הנקודה בסוף משפט זה מכילה כמיליון מיליוני אטומים. גם הוא לוקח על עצמו את המשימה להסביר לנו, וביתר דיוק לבני נוער את העולם. מנקודת מבט מדעית, כמובן.

והוא לא היחיד – בארצות הברית, גם בישראל ובעצם בעולם כולו מתחולל המאבק על תכנית, או תכניות הלימודים. "משפט הקופים" בארצות הברית היה לאירוע היסטורי, שבו הועמד לדין מורה על שלימד את האבולוציה בבית ספר – אין תכנית לימודים אחידה במדינות האמריקניות, בתי הספר בכל מדינה מלמדים את תכניות הלימודים שאושרו בה. הספריות מחזיקות ספרים – ופוסלות ספרים בהתאם להחלטות ציבוריות ופוליטיות. יש בכך הרבה חיוב, כמובן. אבל אחת המשמעויות היא שהמערכת נמנעת מללמד חומרים שנויים במחלוקת – אבולוציה, למשל. לא שהיא שנויה במחלוקת במדע – להפך, אבל אם הדת נאלצה לקבל את העובדה הברורה לכל עין שהארץ מקיפה את השמש, האבולוציה היא דבר שהאדם לא מקבל. לא רק אנשי הדת או המאמינים. עד גבול מסוים, בהחלט, אבל את המסקנה הסופית – שאנו קרובי הקופים, דבר ברור לעין לכאורה – זה לא. והמאבק על התקרבות לידע, לאמת אם תרצו, מתנהל לא רק במעבדות ובערבות אפריקה שם חוקרים פליאונטולוגים רסיסי עצמות בנסיון להבין מי היו אבותינו (והיום חלק עצום מהמחקר נעשה לא בשטח אלא במעבדות, בבדיקות DNA, למשל) אלא גם בהנגשת הידע. ובמקביל לדוקינס ויליאם ביינום כתב את הספר "היסטוריה של המדע לצעירים מכל הגילים" שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות וספרי עליית הגג (שהוציאו שני ספרים נוספים, "היסטוריה של העולם" ו"היסטוריה של הפילוסופיה") שמנסים, שוב, בקיצור, לתת לנו תמונה של העולם, העולמות.

ישנם אלה המנסים למצוא את ה-תשובה בה"א הידיעה. ה-פיתרון לחידת היקום. המשוואה שתחליף את e=mc2, זו שתפתור את חידת היקום. וישנם אלה המנסים לשפר את הידע ברסיס אחוז אחד כל פעם. כך המדענים, כך גם סופרי המדע – אלה המנסים להקיף את הידע כולו, וברייסון למשל עושה זאת בהצלחה, ואלה המתמקדים בתחום אחד, בתגלית אחת.

מבין האחרונים אני אוהב שני אנגלים זועמים. או אחד זועם במיוחד, בן גולדייקר שמו וסיימון סינג, השקול יותר. שניהם כותבים, בין השאר, על רפואה. או אם נדייק - על שרלטנות. בספר "מדע רע", בהוצאת ידיעות ספרים וספרי עליית הגג כותב גולדייקר, רופא במקצועו בזעם כתוב היטב על הרפואה, הרפואה האלטרנטיבית, הציבור והתקשורת. אף אחד מהם אינו יוצא נקי – מהתקשורת הנענית בשמחה ובכותרות ענק לכל פרסום שקרי או מטעה על תרופות פורצות דרך ותרופות פלא, חברות התרופות הציניות, הטיפולים האלטרנטיביים שאינם מועילים, ובכלל המערכת כולה. בתום הספר הזה תצאו מפוכחים יותר, ציניים יותר לגבי הבטחות שתשמעו מאנשים סמכותיים בחלוקים לבנים, במציאות או בפרסומות. מצטרף לו סיימון סינג (אחד הכותבים המשובחים ביותר בתחום המדע, מחבר, בין היתר "המשפט האחרון של פרמה") שבספרו "ריפוי או פיתוי" הוא מנסה לבדוק את יעילות הטיפולים האלטרנטיביים. הוא יודע שהוא נלחם בקרב אבוד, אבל כמו כל דון קישוט המכבד את עצמו הוא מנסה.

מיצ'יו קאקו, בריאן גרין, מריו ליביו ועוד רבים רבים מרחיבים את דעתנו, ועושים זאת בחן ובידע מופלג. הם יחכו לרשימה המגיעה להם. אבל הכתבה הזו לא תהיה שלמה בלי שלושה אמריקנים, שלושה יהודים (בהזדמנות אחרת ננסה להסביר את הבולטות והמצויינות היהודית. והיא אכן קיימת) שבין השאר ידעו, ואיך ידעו, לכתוב. ושלושתם מתו ממחלות אנושות בגיל צעיר להפליא בדורנו – פיינמן בגיל 70, סייגן 62, גולד 61.
הראשון נקרא ריצ'רד פיינמן. הביוגרפיה שלו נקראת בפשטות "גאון". אדם שהיה בחבורת הגאונים מפתחי פצצת האטום בלוס אלאמוס, מתופף ג'ז, פורץ חובב, אדם מרתק. קיראו את ספרו הטוב ביותר, "אתה ודאי מתלוצץ מר פיינמן", כדי להבין שגאון אינו בהכרח אדם כפוף, ממשוקף, בלתי מובן. גאון, גם במדע, גם חתן פרס נובל כמו שפיינמן היה יכול להיות גדול ההיפסטרים – ולהיות אבי, או מאבות הנאנו-טכנולוגיה בו בזמן – רק אחד מהישגיו.

סטיבן ג'יי גולד נאבק כל ימיו נגד ריצ'רד דוקינס בשאלה איזו תיאוריה של שניהם מסבירה טוב יותר את עולם הטבע, את האבולוציה והרי האבולוציה עצמה לא הסבירה הכל, נותר חור עצום בהבנה עד שהגיעה הגנטיקה והשלימה חלק ניכר מהפאזל של היווצרות החיים. פרופסור בהרווארד ובמוזיאון לתולדות הטבע בניו יורק, אבל עם כל הכבוד, ויש, למחקריו – תרומתו המרכזית היתה סדרת המאמרים שכתב על העולם, על הטבע – ובהם שילב מספורט אמריקני עד היסטוריה ומה לא. הם קובצו לספרים, שיצאו לאור בעברית.

רשימה כזו לא תהיה שלמה בלי להזכיר את קרל סייגן, פרופסור לאסטרונומיה ואסטרו פיזיקה באוניברסיטת קורנל. אבל כמובן לא בגלל זה הוא ידוע – הוא כתב עשרות ספרי מדע פופולרי (שחלקם יצאו לאור בעברית, החשוב שבהם הוא "עולם רדוף שדים", ספר בזכות הידע, שהמוטו שלו הוא: "עדיף להדליק נר מאשר לקלל את החושך") ומדע בדיוני (בהם "קונטקט", שעובד לסרט מצליח עם ג'ודי פוסטר בתפקיד הראשי). וחשוב מכל – הוא הנחה סדרת טלוויזיה. טלוויזיה? המדיום ההמוני והשטחי הזה? ההפך ממדע? כן. טלוויזיה. הוא כתב, ערך והגיש לפני כשלושים וחמש שנה את הסדרה "קוסמוס", סדרה פורצת דרך המסבירה את היקום. לפני כשנה נעשתה התכנית שוב, הפעם בהגשתו של ניל דה גראס טייסון, הרי הידע הרי לא נעצר, לא קופא על שמריו. מדי יום קמות תיאוריות חדשות לקרוא תיגר על הקודמות, עוד פיסת תיאוריה מוכחת – או נזרקת לפח כי עובדה קטנה וארורה אחת יכולה להרוס תיאוריה נפלאה – ציטוט ממדען מתוסכל.

ואם אנו באנשים המביאים לנו את העולם, את יופיו, את המדע שבבסיסו, נרים כוס לחיי דייויד אטנבורו, שבמבטא בריטי שכל ילד אנגלי יודע לחקות עושה כבר עשרות שנים את סרטי וסדרות הטבע המופלאות ביותר שנוצרו אי פעם, כשהשיפור באיכות הצילום משאיר אותנו עצורי נשימה כשאנו רואים, למשל, מרדף לחיים ולמוות בין נמר שלג לעז הרים בהימלאיה, בין איגואנה לנחשים בין חוף לסלעים.

וכמו שאמר הביולוג הבריטי הלדיין – "היקום לא רק מוזר יותר מכפי שאנו משערים, הוא מוזר יותר מכפי יכולים בכלל לשער". אמת. הסופר המעולה פותח בפנינו את נפש האדם, המדען מפצח את חידות היקום. והאנשים שהוזכרו כאן, בלהט של שליחי מצווה, מצליחים לרתק גם את אלה שגמרו מגמה חברתית, ולא ראו שיעור פיזיקה או ביולוגיה עשרות שנים, להסביר בהומור את הדבר המופלא הזה, החיים ביקום.