חזון אמריקה תחילה של טראמפ מעורר את השדים שהיהודים ניסו לשכוח

(ההשבעה של טראמפ: משדר וואלה! NEWS)

משאל אחר משאל נבחר מייסד חברת פורד, הנרי פורד, לתעשיין הגדול במאה ה-20. כשהנשיא דונלד טראמפ מדבר על השבת המשרות לארצות הברית, הוא זוכר את פס הייצור – אותה המצאה שאימץ פורד – זה שלאורכו עבדו פועלים, רובם מהגרים מאירלנד, פולין, גרמניה, ושבסופו התגלגלו מכוניות – החל במודל T הקלאסי. המודל ששינה את היסטוריית הרכב מהמוסטנג המיתולוגית ועד ימינו. פורד היה בשעתו אולי האזרח האמריקני הנערץ בעולם והידוע מכולם. אז, היו אלה ימים שבהם מכונית אמריקנית הייתה סמל לשפע המיתולוגי של המדינה ושיקפה את הנחישות, היזמות, ואת תבונת הכפיים פורצת הדרך של אמריקה.

הנרי פורד היה גם אנטישמי. מאוד אנטישמי. בין השנים 1920 עד 1922 הוא מימן את הוצאת הספר "היהודי הבינלאומי" על ארבעת כרכיו, שמנהיגים נאצים הודו שהשפיעו עליהם מאוד. דיוקנו של פורד אף נתלה במשרדו של אדולף היטלר במינכן, והתעשיין האמריקני - שבמהלך הקרב על בריטניה סירב לספק מנועי מרלין למטוסי הספיטפייר הבריטיים, אך מפעליו המשיכו לעבוד במלוא הקצב עבור הוורמאכט - קיבל עיטור על תרומתו לגרמניה הנאצית.

בשנות ה-20 של המאה ה-20 הארגון הגזעני הקו-קלוקס-קלאן (KKK) המחודש מנה מיליוני בני אדם. נוצרים לבנים, גזענים, אנטישמים מהראשון ועד האחרון. באותן שנים תכנית הרדיו של האב קופלין, כומר קתולי אנטישמי הייתה תכנית הרדיו המואזנת ביותר בארצות הברית. אם היו עורכים משאל בקרב יהודים בשנות ה-20, ומספרים לנשאלים שמדינה מסוימת בעולם תבקש להכרית את העם היהודי – מזקן עד טף – כלל לא בטוח שהם לא היו מצביעים על ארצות הברית, שסביר שבה יתרחשו הרדיפות.

באותן שנים לא קיבלו המועדונים "הנכונים" יהודים, ועל שחורים כמובן אין מה לדבר; ננקט ביעילות "נומרוס קלאוזוס" (שיטה להגבלת מספר הסטודנטים במוסדות חינוך שהפלתה יהודים – א"נ) באוניברסיטאות היוקרה; ומשרדי עורכי דין נחשבים, בנקים גדולים וחברות מובילות היו "יודן פריי".

היהודים נדחקו – ופרחו – בתעשיות ובמקצועות "שלהם", מהלבשה ועד קולנוע. האחים וורנר, אולפני הסרטים שנחשבים ליהודים מכולם נקלעו אז לקטטה מיתולוגית, אחת מרבות, עם חברת בל בנושא פטנטים על שילוב הקול בסרטים (שהיו אילמים עד הסרט "זמר הג'ז", שהפיקו האולפנים). בשיאו של הסכסוך נכנס הארי וורנר למשרד נשיא בל והודיע לו שהוא יוותר על כל התביעות, יעביר את כל הפטנטים לחברת בל בתנאי אחד – שנשיא החברה ייתן לו שם של יהודי אחד המועסק בחברה.

האנטישמיות בארצות הברית לא נולדה עם טראמפ, ולא תגווע גם עם בחירת הנשיא היהודי הראשון. סביר להניח שלהפך. הליגה נגד השמצה, שנולדה מהלינץ' שנערך ביהודי ליאו פרנק שהואשם באונס נערה לפני כמאה שנה, מזהירה מכך. יהדות ארצות הברית העשירה והמשגשגת, זו שהשתלבה הכי טוב בסביבתה בכל ההיסטוריה היהודית, חיה עדיין בחרדה. בימים אלה החרדה מתעצמת, ולמרות שהיה נראה שהגענו לעידן פוסט-גזענות, הגיע עידן פוסט-עובדות, פוסט-אמת.

בנאום השבעתו אמר טראמפ יותר מפעם אחת את הביטוי "אמריקה תחילה". זו לא רק הצהרת כוונות פטריוטית, או סדר יום לאומי במקום גלובלי. מדובר בצירוף מילים שבאוזניים יהודיות, הרגישות בעולם ולא בלי סיבה, מעורר צמרמורת. מונח זה היה הסיסמה של התנועה הבדלנית בסוף שנות ה-30 ותחילת שנות ה-40 בארצות הברית. מנהיגה היה הטייס הנודע צ'רלס לינדברג, האדם הראשון שחצה בטיסת סולו את האוקיינוס האטלנטי.

התנועה שתמכה בנאצים טענה שאסור לארצות הברית להתערב במלחמת העולם השנייה. לשיטתה, מי שדחף את הנשיא רוזוולט למלחמה היו יועציו הערמומיים, היהודים שרצו שהאמריקנים יילחמו את מלחמתם. בספר ההיסטוריה החלופית "הקנוניה נגד אמריקה" תיאר הסופר היהודי-אמריקני פיליפ רות מציאות אלטרנטיבית, שבה לינדברג נבחר לנשיא ארצות הברית ב-1940 ופורד משמש שר בממשלתו, והשניים מורים על איסוף יהודים למחנות. ייתכן שזו חרדת הבדיעבד, אך היא מלמדת על ההווה.

כשמתברר שמי שכתב את נאום ההשבעה של טראמפ הוא סטיב באנון, האדם שרבים טוענים שמפעיל את הנשיא, האדם שהואשם באנטישמיות ובלי ספק מפלרטט עם רעיונות עליונות הגזע הלבן – ובל יהיו אי-הבנות, כשמדובר על עליונות הגזע הלבן מדובר על הגזע הלבן הנוצרי – הפחד מתגבר. כמו כן, כשמתגלה כי דייוויד דיוק, מנהיג הקו-קלוקס-קלאן לשעבר תומך בטראמפ, שבאנון הוא האדם המקורב ביותר לנשיא ולא חתנו היהודי ג'ארד קושנר – החרדה הזו מתעצמת. כשמגיע יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ובהצהרת הנשיא אין אזכור לעם היהודי – היה אזכור בהודעת משרד החוץ אך הוא נמחק על ידי באנון – זה מעבר לחשש סתמי. וכשבעימות מול הילרי קלינטון, המועמד טראמפ, מדבר רעות על שלושה בני אדם בלבד, הידועים כיהודים – זה מרגיש מאוד לא נוח.

היהודים היו בצד המפסיד בבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית. במפלגה הרפובליקנית מכהן יהודי אחד בבית הנבחרים, מול 18 יהודים במפלגה הדמוקרטית. בסנאט ישנם עשרה יהודים המייצגים את המפלגה הדמוקרטית, ואפילו לא אחד מטעם המפלגה הרפובליקנית. הרוב המוחלט של היהודים תומך במפלגה הדמוקרטית, חושש מהאוונגליסטים הרפובליקנים. הוא ליברלי יותר, תומך ביותר בהפרדת הדת מהמדינה, וברובו מתחבר יותר לערכים של המפלגה הדמוקרטית, כלומר הזרם הליברלי שבה.

סקרי הליגה נגד השמצה בשנים האחרונות מראים כי 15% מאזרחי ארצות הברית אנטישמים. אז מה בעצם השתנה בבחירות האלה, אם בכלל? טראמפ עצמו אינו אנטישמי ואין שום טענה שהיה אי פעם. אבל מערכת הבחירות הסוערת, האלימה והמקטבת הזו גבתה מחיר, שאת חלקו משלמים היהודים. בתקופה האחרונה נרשמה עלייה של עשרות אחוזים בהתבטאויות נגד יהודים, בעיקר ברשתות החברתיות.

הטענות הישנות, השדים שחשבו שנקברו והוצאו מחוץ למערכת החיסונית האמריקנית, חזרו לבעת את אמריקה. בתקופת אובמה, תקופת התקינות הפוליטית בהכללה גסה, שבה נבחר נשיא שחור ראשון וההנחה הייתה שקואליציית המיעוטים שבנה תמשיך לשלוט במדינה, תגבר על הרוב המצטמק של לבנים, היו האנטישמיות, הגזענות, שנאת הזרים לא לגיטימיות ואף לא חוקיות.

הרגשות האנטישמיים לא נעלמו, כמובן, אבל הודחקו, ובמערכת הבחירות הזו הכול יצא החוצה. אי אפשר להכחיש שהבולטות היהודית במקצועות מסוימים הפכה את היהודים למטרה. בתקשורת, כמובן, בעולם הכלכלה והעסקים, בהוליווד, באליטות הניו יורקיות והקליפורניות – שתי המדינות הדמוקרטיות הגדולות. היהודים בכלל, וכמה עיתונאים יהודים בפרט, הפכו ליעד.

מדי יום מתחוללות בארצות הברית מתקפות אנטישמיות. ברשתות החברתיות, ברכבת התחתית, נגד בתי כנסת. כל הרגשות הרדומים התעוררו, ובקהילה היהודית חשים כעת שהגזענות לגיטימית, שדמם של יהודים הותר, יחד עם דמם של ההיספנים והמוסלמים. היהודים אמנם לא מוגדרים אויבי המדינה או מחוללי סכנה כמו קבוצות אחרות, אבל מותר כבר לכל הגזענים להרים את הראש.

בבית הלבן יש נשיא כלבבם, פטריוט גאה, אדם הקשוב למצוקת הלבנים שהרגישו שהם נדחקים בארצם שלהם וכעת הם יכולים לומר באופן חופשי את דעתם "עליהם". בברית המועצות של סטלין ההאשמה הנוראה שאמרו על אדם, שהובילה לגולאג או להוצאה להורג הייתה שהוא קוסמופוליטי – ובדרך כלל היא תיארה יהודים. בארצות הברית של ימינו היהודים, בחלקם, אכן קוסמופוליטים. הם מעדיפים ברובם את הסדר העולמי שביקש אובמה, שהתרסק לפני טראמפ.

יהדות ארצות הברית הגיעה לשגשוג בלתי נתפס ולהישגים אדירים במדינה שאליה היגרו אבותיהם. אבל גם כשניו יורק הייתה לעיר יהודית; גם כשההומור היהודי כבש את אמריקה ואחר כך את העולם; וכשמדענים יהודים הצעידו את המחקר האמריקני - תמיד ניקר החשש, שאולי כל זה זמני, שהאנטישמיות לא נעלמה באמת מארצות הברית, ושהיא תמיד הייתה שם.

אך שלא יהיו אי הבנות, זו עדיין ארצות הברית. המדינה שבה חיים מיליוני יהודים, מדינה שכל פינה בה מראה את הבולטות היהודית ואת העמדה שאליה הגיעו היהודים. בבית המשפט העליון, שלושה מתוך שמונה שופטים הם יהודים. אפשר תמיד להתנחם ולהתגאות בכך. אבל בארצות הברית יש, ותמיד היו, צללים מאחורי הלפיד שמחזיק פסל החירות. וכעת אנו בתקופה שבה הצללים מתרבים, ואין שום סימן שהם יתמעטו, שלא לדבר על ייעלמו.