וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"מצאתי את עצמי משדר מעמונה, מביט על ילדיי ולא מצליח לעצור את הדמעות" 

4.2.2017 / 18:00

שבתי בנדט, כתב השטחים של וואלה! NEWS, ידע כמה פינויים קשים ואמוציונליים ואף השתתף באחד, כשהיה בצד המסוקר. אך דבר לא הכין אותו לסיטואציה שבה ראה את בנו מוחה נגד הפינוי - אזוק, בוכה ונלקח על ידי המשטרה 

צילום: גדעון צנטנר

פינוי המאחז עמונה אינו הפינוי הראשון שאני מסקר ככתב שטחים בגדה. עם זאת, לא שיערתי כמה הוא ישפיע עליי מבחינה נפשית, בזמן שעשיתי את דרכי ביום שלישי אל ההר, שבו אני מתעסק באינטנסיביות יותר מחצי שנה. דווקא מבחינה פיזית, המציאות תאמה את הציפיות. הקור המקפיא ששרר שם לפני חודש וחצי לקראת מועד הפינוי הראשון שבסופו של דבר נדחה, היה שם גם הפעם, אך עמו ידעתי שאצליח להתמודד.

קצת אחרי שהגעתי להר בשעות הצהריים המאוחרות והתמקמתי לסיקור, עדכנו אותי שני ילדיי הגדולים שבכוונתם להגיע למחות נגד הפינוי. לומר שהופתעתי לא יהיה נכון, אבל בתוך תוכי קיוויתי שאולי הם יוותרו. רחל ויהודה המתוקים כבר גדולים, בת 21 ובן 19 וחצי, כך שאין לי באמת את האפשרות להחליט עליהם. אם נוסיף לכך את הידיעה שחינכתי אותם מיום לידתם לאידיאולוגיה דתית ומאוד ימנית, וכן את ההנחה שהם לא בדיוק מחבבים את העובדה שלפני כעשור שיניתי את אורחות חיי לעבר הצד השני, הן מבחינה דתית והן מבחינה אידאולוגית, אז ידי הייתה בכלל על התחתונה. ניסיונותיי לשכנע אותם שיוותרו נעשו בתוך ידיעה שסיכויי לא גבוהים.

תוך שעות ספורות שניהם הגיעו למאחז, היא ברכב והוא לאחר טיפוס רגלי ארוך על ההר - תוך כדי התחמקות מהחיילים שאבטחו את האזור בניסיון למנוע ממפגינים להגיע ולהצטרף למחאה. מאותו הרגע הבנתי שאצטרך להתמודד לא רק עם סיקור אינטנסיבי באירוע ארוך וקשה רגשית, בלי קשר לדעותיי, אלא גם עם הדאגה למה קורה איתם במהלך הפינוי הצפוי.

עימותים עם שוטרים במהלך פינוי המאחז עמונה. פברואר 2017. ראובן קסטרו
"לא רציתי שילדיי יחוו את החוויה המטלטלת הזו". פינוי עמונה, השבוע/ראובן קסטרו

לשמחתי, היה ברור לי שהם לא חולקים השקפת עולם זהה עם חלק מהחוליגנים שהתבצרו בבית הכנסת. ידעתי שהמקסימום שהם יעשו זה לא לצאת מרצונם מהבתים שבהם הם ישהו, וזה ללא ספק קצת הרגיע. אך בכל זאת הסיטואציה הייתה מלחיצה: זה פינוי ראשון שהם חווים בחייהם ולא היה לי מושג איך הם הולכים להתמודד עם זה.

בתכנית ההתנתקות, כשהייתי מנהל ישיבת חומש שבצפון השומרון, נותרתי לבד עד שאחרון התושבים פונה. אז לא רציתי שהם, ילדים קטנים, יחוו את החוויה המטלטלת הזו. אותה חוויה ששברה את רוחי כמתנחל בשעתו ואולי השפיעה במידה מסוימת על השינוי שהתחולל בהשקפת עולמי.

מוקדם בבוקר יום רביעי, עוד בטרם התחיל הפינוי, ניסיתי להבין את התמונה מבחינתם, רחל עדכנה שהיא מתכוונת להסתובב ולא להתבצר באחד הבתים, ואילו יהודה אמר לי שהוא הולך להתבצר בביתם של אחד מתושבי המקום ולא להתפנות מרצונו. נלחצתי מעט והתחננתי בפניו שישתדל לעדכן אותי מדי פעם במהלך הפינוי לפחות בהודעות, אבל זה לא כל כך עבד.

sheen-shitof

בדקו התאמה לטיפול

פיתוח ישראלי: פתרון מדעי לאקנה בגוף עם מעל 90% הצלחה

בשיתוף מעבדות רבקה זיידה
עימותים עם שוטרים במהלך פינוי המאחז עמונה. פברואר 2017. ראובן קסטרו
תחושת דה-ז'ה-וו מפינוי חומש לפני 11 שנה. פינוי עמונה, השבוע/ראובן קסטרו

אף שעברו יותר מ-11 שנה מאז פינוי חומש, עם תחילת עליית הכוחות, תקפה אותי תחושת דה-ז'ה-וו לא נעימה והציפה אותי ברגשות קשים. לא משנה מה, שני טורים ארוכים של שוטרים שבאים לפנות; חסמים של המתנחלים הכוללים צמיגים ופחים בוערים, סלעים וברזלים; מפגינים שמתבצרים; משהו בתמהיל הזה לא מפיח הרגשה טובה לאף אחד.

עטיתי על עצמי את ארשת העיתונאי, יחד עם אוזניה ומיקרופון, והתחלתי לעבוד, כשכל העת מאחור, מחשבותיי לא מפסיקות לקדוח: מה קורה עם הילדים. לשמחתי, ראיתי לא מעט מזווית העין את רחל מסתובבת ברחבי המאחז, כך שהרגשתי קצת שליטה, אך לגבי יהודה - לא היה לי וגם לה ממש מושג מה קורה איתו. לאחר שהכוחות עלו ונכנסו למאחז, הודיע הכרוז לכולם לחזור לבתים ולהתבצר, ואני חיפשתי בית שאפשר יהיה להיכנס ולסקר מבפנים.

אלא שאז, במפתיע מצאתי בבית את יהודה בין עשרות המוחים. החלפנו מבטים, אך היה חשוב לי לתת לו מרחב ולא הצקתי בשאלות או ניסיונות שכנוע כאלו ואחרים. בתחילה הם רק ישבו ושרו, אבל כשהכוחות התקרבו, הבחנתי שהוא והצעיר שלצדו אוזקים את עצמם באזיקון. נלחצתי, אך ייתכן שבזכות העובדה שהייתי עסוק בסיקור כל העת - הצלחתי לא להילחץ יתר על המידה.

עימותים עם שוטרים במהלך פינוי המאחז עמונה. פברואר 2017. ראובן קסטרו
"ניסיתי לקרוא לו, לומר שאני לצדו, אבל השוטרים מנעו ממני להתקרב". פינוי עמונה/ראובן קסטרו

אחרי כחצי שעה הכוחות כבר הידפקו על הדלת ותוך דקות ספורות הם פרצו לתוך המבנה. בתוך כל הבלגן שהתחולל בפנים, ובגלל הלחץ שהייתי שרוי בו, המשכתי לתאר את הנעשה כשהצלם מתמקד בפינוי ולא מפנה אליי את המצלמה. דבר זה סייע לי להמשיך לסקר את האירוע, אך גם להגניב אל בני מבטים כל כמה שניות, כשזה התאפשר, כדי לעקוב אחריו מקרוב.

בתוך זמן קצר החלו השוטרים לשלוף אחד אחד את המוחים ולהוציאם מהאזור. יהודה היה עמוק בתוך הבית, ואני הבנתי שזה לא ייגמר בקרוב. למרות רצוני להישאר בפנים עד הסוף, זה לא התאפשר ובאמצע הפינוי מהבית הוציאו את אנשי התקשורת החוצה. מדי פעם השקפתי מהחלון גם כדי לתאר בשידור את הנעשה בפנים וגם כדי לבדוק מה מצבו.

"מצאתי את עצמי משדר, מציץ עליו ולא מצליח לעצור את הדמעות"

לאחר מכן נדרשתי לעבור לבית אחר ולמזלי, הוא היה קרוב אליו. מצאתי את עצמי משדר בקצרה על האירועים בבית הסמוך וקופץ כל כמה דקות לבדוק את מצבו. ברוב הפעמים השוטרים לא אפשרו לי להתקרב לחלון, אך כשזה כן התאפשר, בקושי הצלחתי לעצור את הדמעות. יהודה שרוע על הרצפה, כשבידו האחת, הוא קשור לבן זוגו למחאה ובידו השנייה הוא מחזיק ספר תהילים, צועק פסוקים ובוכה בכי מר. ניסיתי לקרוא לו, לומר שאני לצדו, אבל זה לא הצליח כי השוטרים מנעו ממני להתקרב.

כל אותו הזמן התרוצצו לי המחשבות בפראות: "פאק, מה אני אמור לעשות במצב כזה? לתת לו להתמודד? הוא כבר גדול! לקפוץ, לחבק אותו ולהראות לו שאני איתו? ומה עם הסיקור שאני אחראי עליו?". המשכתי לדלג בין עמדת השידור לבין חלון הבית שבו הוא התבצר וכשבכיו גבר, והרגשתי שהוא מפורק, הצלחתי להשתחל לחלון שהיה קרוב אליו, קראתי לו ונתתי לו יד בתקווה שיתחזק לפחות במעט מזה. עד ששוב הורחקתי מהחלון.

בינתיים, המשיך צוות הקונטרול לקרוא לי באוזנייה, הם רצו לחזור אליי לשידור ואני המשכתי בעבודה. בפעם הבאה שחמקתי לכיוון הבית, יהודה כבר היה שרוע על הרצפה מחוץ לבית, כשחמישה או שישה שוטרים עומדים מעליו ומנסים לגרום לו לקום. משהו בתוכי אמר לי שאם אני לא מתערב הוא עוד ייעצר. הסברתי לקונטרול שאני צריך שתי דקות מנוחה, התנתקתי ורצתי לעברו. פניתי לקצינה שהייתה לידו, הצגתי את עצמי וביקשתי: "תני לי בבקשה שתי דקות, אני אנסה לשכנע אותו לקום ולעזוב". תוך כדי מבטה הלא מבין, הוספתי: "זה הבן שלי".

תושבי עמונה אורזים את הציוד לאחר הפינוי, פברואר 2017. אבי כהן
פינוי הבתים הסתיים רק ב-2:30 לפנות בוקר. תושבי עמונה מפנים את בתיהם/אבי כהן

ארשת פניה לא השתנו לטובה לאור האינפורמציה המוזרה שפרסתי בפניה, אבל אחרי כמה שניות היא ביקשה מפקודיה לזוז מעט לאחור. חיבקתי אותו, ניסיתי לעטוף אותו, ולשכנע אותו לקום ולעזוב. "נלחמת על פי אמונתך, עשית את מה שאתה יכול, חבל שעכשיו תיעצר. זה בטח לא יעזור לך ולא למאבק שבו אתה מאמין", אמרתי לו. אך הוא, תוך כדי בכי אמיתי של כאב, התעקש. "אני לא יכול לעזוב מרצוני", הצהיר ואני הבנתי שאני חייב להרפות.

השוטרים הבינו גם שדבריי לא עוזרים. הרמתי את תיק הגב שלו והם הרימו אותו, שניים אוחזים בידיו ושניים ברגליו ואני צועד אחריהם, בצדי העין אני קולט כמה צלמי סטילס מצלמים את המחזה, תמונה שלא חלמתי שתצולם ובוודאי קיוויתי שלעולם לא אצטרך לחזות בה. מצאתי נחמה בתחושה שבעקבות התערבותי העדינה הוא לא יושלך לאוטובוס, שיוביל אותו עם עשרות מוחים לאן שהמשטרה תחליט - וכך באמת קרה. צעדתי אחריהם והוא הורד במקבץ מפונים על הציר שאובטחו על ידי הכוחות והושאר שם. אחרי חיבוק ארוך נוסף - שבמהלכו אמרתי לו שאני אוהב אותו והתחננתי שיירגע ויהיה גאה בעצמו, כי הלך עם מה שהוא מאמין עד הסוף - שבתי לעמדת השידור.

השעות שאחרי עברו מהר אף שהפינוי התקדם לאט, ואני המשכתי בעבודה תוך כדי ניסיונות ליצור איתו קשר שלא צלח עד שעת לילה מאוחרת מאוד. רוויתי נחת שבתי הייתה רוב הזמן מסביבי ולא הייתי צריך לדאוג לה כל כך. כשליוויתי אותה לצומת הכניסה לעמונה והיא ירדה בכוחות עצמה לעפרה, זה הרגיע אותי. עכשיו, שניהם כבר מחוץ לזירה המשוגעת הזו.

פינוי הבתים באותו הלילה הסתיים רק ב-2:30 לפנות בוקר. ביום למחרת התבצר חלק קטן מהמוחים בבית הכנסת ביישוב, והאלימות הברוטלית מצדם הכעיסה אותי מאוד. אחרי שלוש יממות כשעזבתי את היישוב, הרשיתי לרגשותיי לצוף מבלי להיאבק בהם ולדחוק אותם. העליתי אותם על כתב, תוך שאני חושב שהקוראים יחשבו שאני פתטי ופלצן. הרי הם בוודאי חושבים שהסיפור העיקרי הוא פינוי משפחות אחרי 20 שנה מביתם או גזל אדמות של בעלי הקרקע הפלסטינים, אז למה אני נדחף? זו אכן האמת אבל לא כולה.

עימותים עם שוטרים במהלך פינוי המאחז עמונה. פברואר 2017. ראובן קסטרו
אף פעם אין לזלזל בכאבו של הצד השני. עימותים בפינוי עמונה, השבוע/ראובן קסטרו

האמת המלאה היא שמקרה עמונה על כל גלגוליו הוא חלק מהסיפור הישראלי של עימות בין שמאל לימין, בין מי שמאמין שכל הארץ שלנו ושלפלסטינים לא מגיעה אחיזה וזכויות בקרקע, לבין מי שמאמין שגם להם מגיעות זכויות, הגדרה עצמית ומדינה. המאבק הזה קורע אותנו ולעיתים מקהה את החוש הבסיסי של ההכרה בכאב של הצד השני וזה מה שחבל. אני לא מסכים עם תפיסת עולמם של ילדיי כבר לא מעט שנים אבל זו בחירתם ולמען האמת, היא נובעת גם מהערכים שהענקתי להם לפני לא מעט שנים וזאת זכותם לבחור את דרכם. מותר וצריך להיאבק ולנסות לגרום לשינוי אבל אף פעם לא לזלזל בכאבו של הצד השני כי בדרך כזו אנחנו באמת מתנתקים אחד מהשני - וזה לא חייב להיות כך. אפשר לנהל מאבק עיקש ועדיין לזכור תמיד שגם בצד השני יש בני אדם.

הסיפור הזה מתגולל במשפחה אחת - שלי, אבל גם אם לא היה מדובר בבני משפחה אחת, הכלל הזה היה תקף וחיוני בין בני אדם באשר הם. אני חי חיים מורכבים ללא ספק, ולפעמים בא לי שחיי יהפכו לפשוטים יותר וקצת פחות נטולי סתירות והתנגשויות, אך אני מודה ושמח על כל מה שעבר עליי כי אני יכול בכל רגע להכיר ולהרגיש, לשם הדוגמה, בכאבם האמתי של תושבי עמונה, ללא קשר לעובדה שאני לא מסכים איתם כמעט על שום דבר. אני מכבד את העובדה שהם מאמינים בדרכם, ונאבקים ליישומה למרות שאני חולק עליה.

והכי חשוב, לכם ילדי היקרים, אני רוצה לומר: אני גאה בכם, גאה שאתם בוחרים את דרככם ומוכנים להיאבק עליה לצד שמירה על גבולות ברורים למאבק. אני מבטיח שתמיד אהיה לצדכם גם אם אנחנו לא תמיד נסכים ונחשוב אותו הדבר.

  • עוד באותו נושא:
  • עמונה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully