הרחובות תוססים. שלטי הכוונה מזמינים להשתתף ב"אירוע שבו הולכים לחתוך לתינוק בן שמונה ימים", אחרים מכוונים אותנו ל"חקירה של שרה וביבי", וגם כיכר רבין הופכת למוקד עלייה לרגל כשמוצב בה פסל מוזהב של ראש הממשלה.
הסנסציה מעניינת, וגופים ממוסדים, ובהם עיריית תל אביב, מנסים לרכוב על הגל. מאות סיורי גרפיטי יוצאים לדרכם בכל שנה ללב הסצנה בשכונות פלורנטין וקריית בעלי המלאכה, אך גאוות הדרום הבועט של העיר מעלה עמה גם שאלות: מהו תפקידה של האמנות במרחב הציבורי ומה קרה לאמני הרחוב? האם הם עדיין פועלים מתוך אקט של מחאה או שהממסד הצליח לאלף גם אותם, ועושה כעת שימוש ציני באמנותם? ומי בכלל רואה ומקשיב?
"מצד אחד מחבקים אותנו - זה חלק מתהליך של ג'נטריפיקציה ואנחנו היינו חוד החנית בדרום תל אביב, לפני כל הנדל"ניסטים - ומצד שני הגרפיטי והסטריט ארט תמיד יהיו אמנות מחאה", הסביר עדי סנד, אדריכל, פסל, צייר ואמן גרפיטי המפיץ את דמויות הקופסונים שלו ברחובות תל אביב כבר קרוב לשני עשורים, ובמקביל מציג בגלריות ומוזיאונים בארץ ובעולם. סנד, שמהלך על חבל דק בין הממסד לעולם החתרני, מודע לדיסוננס ומודה כי "בעבודה תחת חסות הממסד, הביקורת שלי מוגבלת וקשה ללכת עם זה עד הסוף. אבל בסך הכול אני מצליח ליהנות משני העולמות, להציג במוזיאונים וגם להשמיע את קולי ברחוב".
דורה סו, אמנית רחוב המכונה גם "MINKS", מגדירה את תמיכת הממסד כ"חצי חיבוק". לדבריה, "אין ספק שעולם הגרפיטי התפתח בשנים האחרונות למשהו קצת אחר והפך לתופעה השייכת גם למיינסטרים. אמנות הרחוב כבר מקבלת תוקף לגיטימי בעולם וגם כאן בארץ. אנחנו עדיין לא יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים וציור על הקירות ברחובות הוא בגדר עבירה על החוק. אם יתפוס אותי שוטר, אני עלולה לקבל קנס או אפילו לבלות לילה במעצר, כך שלהגיד שאנחנו נהנים מחיבוק דב, זה יהיה לחטוא למציאות. אני גם לא בטוחה שאמני הגרפיטי בכלל רוצים להיות במקום הזה".
מיכל קרק, מדריכת סיורי גרפיטי של חברת "Bee Travel", חוקרת את התופעה כבר שנים ונהנית להתבונן על כל ההתרחשות מהצד. "גרפיטי, איך שלא הופכים את זה, הוא לא חוקי ואנטי-ממסדי. האם היום יש חיבוק בתל אביב ובעולם כלפי התופעה? בטח יותר מפעם. יש המון סיורי גרפיטי בפלורנטין ואולי זה כן משפיע על האמנות ברחוב. יש תקופות שאתה מחפש מחאה על הקירות ולא מוצא. לומר שזה כבר לא חתרני או לא אנטי-ממסדי? זה לא נכון. זה ועוד איך חתרני, זה ועוד איך אנטי ממסדי. זה הדבר האמיתי. וכן, יש כאלה שעושים את הגלישה בין הממסד לחתרנות, נהנים מכל העולמות וזה אחלה, אני לא רואה סיבה שלא".
מגרש המשחקים של התחנה המרכזית
הקומה השביעית בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב הפכה לאחרונה לפרויקט גרפיטי מרשים שהצליחו להרים שני צעירים בעזרת עשרות אמני רחוב מהארץ והעולם - ולדוגמא טובה לשימוש שעושה היום העירייה באמני הרחוב לטובתה ותועלתה. מתי עלה, שהפיק את הפרויקט ביחד עם עוז מדר, תיאר את ההתחלה המחוספסת, ואת תוצאותיה המרשימות. "ביקשנו מהנהלת התחנה רשות לצייר על כל קירות הקומה והסברנו שזה יכול לשדרג את החלל המשמים הזה ולהפוך אותו לגלריית רחוב גדולה. המנהל היסס, אבל לאחר שתי העבודות הראשונות הוא נתן לנו אפשרות ליצור בכל הקומה. גייסנו עשרות אמני גרפיטי מהארץ והעולם, גם כאלה שלא מוכנים לחשוף את עצמם. אמנים שלא עבדו מעולם בצורה גלויה ועכשיו יותר מ-1,000 מ"ר מכוסים ביצירות גרפיטי וציורי קיר מדהימים שלהם".
הפרויקט האמור מומן כמעט לחלוטין באופן עצמאי (שני גופים מסחריים סייעו בקניית הצבעים) ומתוחזק גם כעת על ידי האמנים עצמם, ששבים למקום מדי פעם ומתקנים אירועי ונדליזם. "הם רק ביקשו מגרש משחקים כדי ליצור ללא הפרעה, ואני לא חושב שהם צריכים לקבל על זה כסף", הסביר מיקי זיו, מנהל התחנה המרכזית החדשה. "אני חושב שזה ווין-ווין. האמנים נהנים וחושפים את היצירות שלהם לקהל מגוון, וגם העוברים ושבים שנוסעים בתחבורה הציבורית וחולפים דרך החלל הצבעוני והמיוחד הזה יוצאים נשכרים".
אסף זמיר, סגן ומ"מ ראש עיריית תל אביב-יפו, מעיד על אהבה אישית לגרפיטי וחושב שהוא תורם תרומה אורבנית משמעותית, אך מנסה באותה נשימה להציב גבולות. "החוק לא יודע לעשות הבחנה בין יצירת גרפיטי יפה התורמת לחזות העיר לבין קשקושים שמכערים בניינים פרטיים ואזוריים ציבוריים", הסביר. "העירייה הכריזה על ארבעה קירות שבהם מותר לצייר גרפיטי ללא מפריע: גינת בן אתר בפלורנטין, פארק גלית ביד אליהו, רחוב דרויאנוב ורחוב שטראוס. מעבר להם, הרבה פרויקטים עצמאיים נעשים בתיאום עירוני וזוכים לעידוד ותמיכה. יכול להיות שצריך למנות אוצר גרפיטי עירוני שיעשה סדר בכל הבלאגן ויחליט אלו עבודות מרשימות, בעלות אמירה ייחודית, נשארות על הקירות".
מערכת היחסים המורכבת בין האמנים לממסד היא רק פן אחד של הצגת הרחוב הזו, המבליטה לעתים קרובות גם מלחמות פנימיות בין האמנים. לעת עתה, אין מדובר עדיין בהיקפי הקרבות בחו"ל, אך גם ישראל יודעת היררכיה, מעמדות ומאבקים על הקירות.
"אני מאד טריטוריאלית", מעידה על עצמה מיוריאל כהן, אמנית רחוב מקנדה שיוצרת בארץ כבר כמה שנים ונתקלת שוב ושוב בהשחתת עבודותיה על ידי אמני רחוב אחרים. "אם מישהו יבוא ויעשה משהו ליצירה שלי אני לא אוותר, אחזור לאותו הקיר, ואעשה משהו אחר שיכסה את העבודה המקושקשת. אם יצרתי בנקודה מסוימת, זה המקום שלי ואף אחד לא יזיז אותי מכאן".
גם עדי סנד הופתע לראות לאחרונה את הקופסונים המשעשעים שלו מכוסים בצבע. "מישהו השחית לי הרבה עבודות", סיפר. "אין לי מושג למה, אבל אלה הם חוקי הרחוב. זהו ג'ונגל אחד גדול ומי שיוצר כאן לוקח את זה בחשבון".
העבודות "המוגנות", לפחות באופן חלקי, הן אלה שנוצרו בגבהי המרחב הציבורי. האמנים שטיפסו בסולמות או השתמשו במכחול ארוך ומאולתר חוששים פחות מהשחתה. הגדיל לעשות יונתן כסלו, אמן רחוב בולט, ששכר מנוף ויצר על גבו עבודות מרשימות ועמידות לנזק מכוון.
אז בין הממסד, האגו והוונדליזם, עד כמה באמת אמני הגרפיטי מצליחים לפרוץ תבניות עם יצירה רלבנטית לחיינו שגם מניעה לפעולה? "יצאת, השקעת, התלכלכת, הסתכנת", סיכמה מיכל קרק, "ואתה אפילו לא יודע מי יראה את העבודה שלך ומה הוא יחשוב עליה". המציאות מוכיחה שפעם בכמה חודשים מגיח אמן חתרני עם גימיק מדויק שמצליח לזעזע את אמות הספים, וזהו זעזוע ששווה עוד הרבה ציורי קיר.
