תלמידים בישראל ראויים לחיים בחברה מתוקנת - אסור לוותר עליהם

ימים עצובים עוברים על החברה הישראלית. טרור, אובדן וחרדה מציפים שוב. ערכים של ממלכתיות, סולידריות, שמירה על שלטון החוק, טוהר הנשק והתנגדות לאלימות הופכים לדעת מיעוט, נתפסים כקול מיוחד שמנסה לחצוב מקומו בתוך קונצנזוס חדש ומסוכן. פערים חברתיים הולכים וגדלים, הדרה שיוצרת ניכור, נתק זהותי ורגשי נחיתות שלא מאפשרים לילדים ולנערים רבים, אזרחי העתיד, להכיל אחר העומד ממולם - כל אחר באשר הוא.

שיח על חינוך בימים שכאלה המטלטלים את החברה הישראלית - האם הוא רלוונטי? לצערי הוא חריג בנוף, אך הוא מהווה נדבך מרכזי בעיצוב המציאות שיוליד המשבר הנוכחי. החינוך הוא אבן יסוד בחברה והשיח על אודותיו נכון שיהיה נוכח בעוצמתו לצד השיח המדיני, הביטחוני והחברתי. מעצם נוכחותו של שיח חינוכי משמעותי ינועו תהליכי תיקון. בצניעות, שהרי כוחות כה חזקים ורבים מגבשים את זהותם של התלמידים, ועדיין – אחריות גדולה מוטלת על כתפיהם של אנשי החינוך; בהשמעת קולות צלולים ככל הניתן במקומות הנדרשים, לצד מתן מרחב למורכבות האדירה במקומות האחרים. אחריות לסימון התקווה, גם כשהיא נראית הבהוב רחוק ומטושטש.

התלמידים כמובן נסערים, הם מגיעים אלינו לבתי הספר כשהם טעונים בכל מה שרק אפשר, מלאי חששות, שאלות, רגשות, יצרים ודעות. רבים מהם, גם תלמידי התיכון, אינם מכירים את העובדות לאשורן. לימודי האזרחות לבגרות מתמקדים במיומנויות המשגה, שינון וניתוח באופן מצמצם עד שישנם נערים ונערות רבים שחלקים בסיסיים במבנה המערכת וערכיה כלל אינם מובנים ומוכרים להם, לא באופן המאפשר להם לצייר תמונה בהירה. התלמידים פעילים ביותר ברשתות החברתיות ומתמודדים עם שטף מסרים הזורם בכל הצורות. לצערנו, בעיקר בשפה קשה, שפה של הקצנה, ביקורת שיפוטית, גסות, פלגנות והפחדה. לתלמידים יש כוח, שכל ולב גדול. הם מבינים מורכבות וגם כשאינם יודעים לקרוא לכך בשם - הם מחפשים כתובת לשוחח עמה על עומק הדברים, להתגבש, לצמוח ולשאוב ממנה גבולות מגנים.

על איש החינוך להיות בימים אלה דמות המכילה את הסערה, כמו אוספת את הילדים המגיעים מן הרחוב האמיתי והוירטואלי הגדוש – ויחד עוזרת להם לפרום מעט את הפלונטר או לפחות להצליח לאחוז בו, לראות מבעד לחוטים הקשורים והמסתבכים, להחזיק את הבלבול באופן מאורגן. להעניק הקשבה, לעודד דיאלוג אמיתי ומשחרר, לספק ביאור עובדות ולתת ידע בהיר על העולם; ולהציע מענה לשאלות בגובה העיניים, בכבוד ובשיח המחובר למקומו של התלמיד, בהקשר הרלוונטי לחייו.

הבחירה לאפשר דיון, בסבלנות ובסובלנות עמוקה גם כשקשה ושורף, והניסיון לתמלל את התחושות הנמצאות בבסיסן של דעות המושמעות בכיתה ובחצר - זהו ניסיון להוות מקום שבו הכבוד, הפלורליזם והשפה המתונה, זו שאיננה אלימה, זו שיש בה תקווה ובמרכזה עומדת ערבות הדדית וטוב משותף – הם אמת, הם מציאות, הם עולם קיים ושריר, גם אם לשעות ספורות מן היום וגם אם לצד עולם אחר המתחולל במכשירי הסמארטפון המלווים את ידיהם ועיניהם. המחנך בתגובותיו, במילותיו, במפגש עם תלמידיו, בשיעור ובהפסקה, מבנה מציאות אלטרנטיבית.

ולצד אלה - לצד ההכלה המהווה מפתח ליכולתו של אדם להכיל גם את עצמו ואת האחר - עלינו להציב גבולות בהירים ולא לקבל בשום אופן אמירות פוגעניות שאינן דמוקרטיות. בסמכות שקטה להחזיק קול צלול המבקש להזכיר שרוח האדם היא הרוח המנצחת. שהמלחמה על הבית היא המלחמה על רוחנו. שערכי צה"ל אינם חדשים ושלטון החוק והמשפט אינם עקרונות של שמאל או ימין.

בנדיבות רבה, להמטיר על ילדינו, תלמידינו, ערכים של דמוקרטיה. הם זקוקים להם, הם מוצפים בכל היתר וכדי לנסות להביא לאיזון מחודש, כזה שישאיר סיכוי לדמוקרטיה הישראלית להתחזק ולצמוח יש לעשות, במושגי הבגרות המתקרבת באזרחות, "העדפה מתקנת" לערכים הדמוקרטים בהגדרת המדינה "היהודית-דמוקרטית". בעיני, אין הם סותרים בהקשר הזה את ההגדרה בעומקה. הדמוקרטיה היא של כולנו. היא הבסיס, גבולות המגרש, כללי המשחק. לא נוותר עליהם ולא נוותר על התלמידים שראויים לחיות בחברה מתוקנת ובריאה. אין לנו ארץ אחרת.

הכותבת היא אשת חינוך, מורה לאזרחות בתיכון "ברנקו וייס" ברמלה וראש מסלול בקרן לעידוד יוזמות חינוכיות