אובמה דיבר ודיבר - אך דווקא אויביו הם אלה ששינו את המציאות

אין הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשון, אומר הפתגם, ומנהיגים לעתים נמדדים במעשה הראשון, בהצהרה הראשונה. כך למשל מעשהו הראשון של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין היה חנינה גורפת לקודמו בוריס ילצין ולמשפחתו, שניהם ידעו למה. מעשהו הראשון של הנשיא הנבחר ברק אובמה לפני שמונה שנים היה בהתאם להשקפת עולמו ולהבטחת הבחירות שנתן שוב ושוב – סגירת מחנה המעצר בגואנטנמו שבקובה, שם מוחזקים החשודים בטרור. גואנטנמו היה לסמל כלל עולמי לבעייתיות הגוברת במלחמה בטרור, מקום שאינו על אדמת ארצות הברית ועל כן אינו כפוף לחוקיה האזרחיים ובו מוחזקים חשודים מרחבי תבל בשטח אפור חוקי.

ההצהרות בדבר סגירת מחנה גואנטנמו שבו וניתנו מדי שנה במהלך נשיאותו של אובמה. שמונה שנים אחר כך, מחנה המעצר בגואנטנמו קיים, וחשודים בטרור עדיין נמצאים בו, חיילי ארצות הברית עדיין מגינים על המתחם. יש פיתוי רב, לא לגמרי בלתי מוצדק, לראות את גואנטנמו כמטאפורה לכל תקופת כהונתו של הנשיא היוצא: כוונות טובות, אולי נאיביות, המתנפצות אל סלעי המציאות האכזרית. חתימה מרשימה לעיני המצלמות המתקתקות ומתעדות על צווים, נשיאת נאומים רהוטים ומעולים אבל בשורה התחתונה – אפס מעשה, אין אונים מול כוחות חזקים ונחושים ממנו. אבל המסקנה הזאת תהיה מרחיקת לכת מדי, וגם לא מדויקת.

ראשית אולי להישגו הגדול ביותר, שנשכח מעט בהמולת הבחירות האחרונות: שיקום הכלכלה. בשנת 2008 ירש אובמה מקודמו ג'ורג' וו. בוש כלכלה בסחרור חופשי. המשבר הגלובלי שהחל כמשבר הסאב פריים האמריקני כמעט שמוטט את כלכלת העולם כולו. בארצות הברית לבדה מיליוני משרות נעלמו, חברות התמוטטו, האמון אבד. אובמה וממשלו היו אלה שהחלו את תהליך ההתאוששות.

זה היה רחוק מלהיות מושלם. הבנקים, קרנות ההשקעה, האנשים שלקחו סיכונים עצומים למען בונוס מפלצתי, לא שילמו שום מחיר על התנהלותם המופקרת. אדם אחד בלבד הועמד לדין על כל השערורייה המתמשכת, ובנקאי גולדמן זקס וכל היתר ממשיכים בחייהם הטובים. חברה אחת בלבד הורשתה לפשוט רגל, האחים ליהמן. האחרות הוכרזו גדולות מכדי ליפול. וכשנבחר אובמה הוא בא לעבוד עם הבנקאים, למרבה פליאתם. את המחיר העצום שילמו רק האזרחים משלמי המסים מה חדש.

ואולם, הכלכלה האמריקנית לא שקעה למיתון בנוסח שנות ה-30. תעשיית הרכב ניצלה, כמוה גם תעשיית הפיננסים. הכלכלה האמריקנית כיום במצב טוב בהרבה מכמעט כל כלכלה בעולם המתועש. הצמיחה אינה גבוהה, אבל זה המצב בכל כלכלה מפותחת. מדד דאו ג'ונס עומד לחצות את רף 20 אלף הנקודות לראשונה בהיסטוריה. נכון, אנשים רבים זוכרים בערגה את הזמנים הטובים שבהם פועל ב"חגורת הפלדה", במפעל פורד למשל, חי היטב וקיבל פנסיה וביטוח בריאות גם אם לא היה משכיל. העולם הזה נעלם בגלל הטכנולוגיה והגלובליזציה ששינו הכל. אובמה לא גרם לבריחת המשרות האלה ודונלד טראמפ לא יחזיר אותן.

לאובמה חזון גלובלי ויש סתירה בהתנהגותו – מצד אחד הוא פעל לשמור על הסביבה ולחזק את ארצות הברית ומצד שני הוא רץ לחתום על הסכמים בין לאומיים בעייתיים מאד, שבהם לתאגידים רב לאומיים יש עוצמה בלתי נתפסת, שרק מתחזקת. באופן ההזוי שבו מתנהלת הפוליטיקה האמריקנית נשיא דמוקרטי מהאגף השמאלי היה זה שטען בזכות הסכמים רב-לאומיים שמחלישים את העובדים והאיגודים המקצועיים, בעוד שהנשיא הנבחר הרפובליקני, ממפלגת ההון והתאגידים, מתנגד להם לחלוטין ומבקש להקים חומות מכס.

בכהונתו הראשונה היה לאובמה רוב בסנאט והוא הצליח להעביר את משוש נפשו – חוק הבריאות, אובמה-קר. זה היה חוק לא מושלם בלשון המעטה. הוא העניק לעשרות מיליוני אמריקנים כיסוי בריאותי לראשונה בהיסטוריה, אבל עלותו גבוהה, היישום מסורבל וחברות הביטוח קיבלו הרבה ממה שדרשו. כבר נאמר שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי.

הנשיא הנכנס טראמפ והצמרת הרפובליקנית שואפים לבטל את החוק ביומם הראשון בתפקיד. ייתכן שיעשו זאת, או לפחות יסרסו אותו, למרות שיש קולות במפלגה הרפובליקנית המזהירים מביטולו הגורף עד שיימצא תחליף. החשש הוא מבחירות אמצע הכהונה ב-2018, לבית הנבחרים ושליש מהסנאט.

אז אם החקיקה החשובה ביותר של אובמה עלולה להתבטל תוך חודש מהיום נשאלת השאלה הגדולה שאנו שואלים תמיד – מהי המורשת? קחו לדוגמה את מקרה ממשלתו הקודמת של בנימין נתניהו, עם יאיר לפיד, וחקיקת השוויון בנטל. לימודי ליבה, זוכרים? הגיעה ממשלת נתניהו הנוכחית, החרדים נכנסו וכל מורשת לפיד נמחקה כאילו נכתבה על החול. ואם חוק הבריאות יבוטל, מה בעצם יישאר? לטווח הארוך, כלל לא ברור. בהישגיו מונה אובמה את הסכם פריז להפחתת גזי החממה. הסכם חשוב, פורץ דרך. הסכם שאושרר על ידי המדינות שחתמו עליו, פרט - לארצות הברית.

ההחלטה הייתה להמתין לתוצאות הבחירות, ההנחה היתה שהדמוקרטים ישלטו בסנאט ובבית הלבן. ממשל טראמפ מתנגד אידיאולוגית להסכם, ורבים במפלגה הרפובליקנית שוללים מכל וכל את היות האדם גורם מרכזי בהתחממות הגלובלית. אובמה גם הפסיק את קידוחי הנפט בשמורות טבע ובאזורים הארקטיים ועצר צינורות דלק וגז מיותרים לשיטתו. חלק גדול מכך עומד להשתנות ובגדול עם חזרתו של לובי דלקי הפחמנים למרכז הבמה.

אבל בנושא קרוב לכך תהיה מורשת: שמורות הטבע. אובמה הכריז על אזורים ששטחם יותר משני מיליארד דונם כמיועדים לשימור והגנה. הוא חנך 22 פארקים לאומיים חדשים, הקים את שתי השמורות הימיות הגדולות בעולם והשמורה המדברית השנייה בגודלה בעולם. זה יותר ממה שעשה בנידון כל נשיא קודם, ובכך הוא ממשיך את מורשתו של מייסד מערכת הפארקים הלאומיים, הנשיא הרפובליקני הדגול טדי רוזוולט. גם כאן, אפשר יהיה לשנות זאת, אבל לכל מהלך יש מחיר פוליטי ותקשורתי. לדוגמה, השמורות ביוטה ונבאדה נחשבות למורשת אמריקנית ילידית.

זה לא רק אובמה האדם. מדובר גם על אובמה הסמל, אובמה כרוח תקופה. סמל לעידן שהיה אמור לקדם את הערכים הליברליים, לשנות את המאזן בבית המשפט העליון, להשלים את שוויון הזכויות לקהילה הלהט"בית, שסימלה בימים אלה אינם עוד ההומואים אלא הטרנסג'נדרים. אבל מה שנראה היה לפני חודשים ספורים כחקוק בסלע אינו כזה עוד. מי שימנה את השופט העליון התשיעי – הקריטי - וישנה את המאזן בבית המשפט העליון יהיה טראמפ. והוא כבר הודיע שהמשתנה העיקרי בבחירתו את השופטים הבאים יהיה תמיכתם בזכות לחיים – ביטוי מכובס שמשמעותו היא התנגדות להפלה.

אובמה הוא הנשיא השחור הראשון. כל כהונתו הנושא הזה לחש במסתרים, ולא רק בהם. נשיא לבן לא היה מתמודד עם תהיות על דתו, עם ניסיונות מתמשכים לשלול את הלגיטימיות שלו בטענה שלא נולד על אדמת ארצות הברית. אם נהיה קטנוניים אמו לבנה, אבל בדימוי הציבורי, שלו ושל כולם, הוא הנשיא השחור הראשון. וזו אכן פריצת דרך. בימי חייו של אובמה שחורים נרצחו במעשי לינץ' במדינות הדרום העמוק אם הישירו מבט לעיניה של אישה לבנה. מנהיגים שחורים נרצחו בידי גזענים, שריפים מנעו מילדים שחורים ללכת לבתי ספר כשבית המשפט העליון ביטל את חוקי האפליה. אז לפחות היה ברור שתחת הנשיא השחור הראשון מצב הקהילה השחורה יוטב , לא כן? לא. לגמרי לא.

בשנת 2012 נהרג טרייבון מרטין, תלמיד בית ספר תיכון שחור בן 17, שחטאו היה שלבש קפוצ'ון. הרג אותו איש המשמר האזרחי, ג'ורג' צימרמן. הוא טען שחש סכנה ממשית לחייו. בארצות הברית יש בעשרות מדינות חוק המאפשר להרוג או לפצוע בנסיבות שבהן אדם חש שיש סכנה ממשית לחייו, סכנה שכמובן קשה אם לא בלתי אפשרי להוכיח. על גופתו של מרטין לא נמצא שום נשק.

שנתיים אחר כך נורה בפרגוסון, מיזורי, צעיר שחור נוסף, מייקל בראון בן ה-18. הוא נורה פעמים רבות בידי שוטר לאחר שזה טען שבראון ניסה לחטוף את נישקו. השוטר זוכה. שתי הפרשות האלה, ורבות אחרות, הציפו את השבר שעדיין קיים, אולי אף יותר מאשר בעבר, בין הקהילות השונות בארצות הברית. השחורים חושדים שהממסד ובעיקר המשטרה מוטים נגדם אוטומטית בשל צבע עורם. בעיר פרגוסון, שרוב אוכלוסייתה שחורה, לא היה בעת הירי ולו שוטר שחור אחד. תנועה בשם "לחיים שחורים יש ערך" קמה ויצאה להפגנות סוערות ברחובות, שהגיעו גם לאלימות, ונדליזם ואפילו לירי מכוון בשוטרים.

ואולי כישלונו הגדול ביותר של אובמה הוא בתחום הניסיון להפחית ולו במעט את שיעורי הרצח הבלתי מתקבלים על הדעת בארצו, תולדת התיקון השני לחוקה שהתפקשש והתקבע כזכות האמריקני לשאת נשק. כלומר נשק חם. כל אמריקני - כולל למרבה האבסורד והפלצות אלה הנכללים ברשימת מוגבלי הטיסה כי יש חשש שהם מחבלים - יכול להיכנס לכל יריד נשק, או להזמין בדואר או בסופרמרקט נשק חם. נשק אוטומטי עם קליעים משופרים ומחסניות משופרות ומוגדלות.

מחוץ לארצות הברית מתקשים להבין את תרבות הנשק הזו, אבל היא עובדה וכל הניסיונות להגביל אותה עלו בתוהו. כולל של אובמה. ניסיונו להצביע ברציונליות של משפטן על אותם רוצחים שנכנסו לכנסיה, לבית ספר, ופתחו באש לכל עבר באמצעות נשק שהשיגו כחוק העלה חרס. הרצון הנוגע ללב לפחות להמתין כמה ימים במתן רישיון לנשק עד להשלמת בדיקה על הרוכש – עלה בתוהו. התשובה האידיאולוגית של לובי הנשק ושל הנשיא הנבחר טראמפ היא הפוכה: כל האירועים האלה רק מדגישים את הצורך במתן נשק לכל אזרח. אם לתלמידים, למתפללים, היה נשק חם, הם כבר היו עוצרים את הרוצח.

ובמדיניות חוץ, הכשל הגדול ביותר של אובמה הוא כנראה הכשל הליברלי. האמון שבבסיסו האדם שוחר טוב, ואם רק הדברים יוסברו כיאות כולם ישתפו פעולה ויראו את ההיגיון, כלומר ההיגיון של אובמה והמערב. בדיפלומטיה של אובמה יש תמיד דרך ביניים, המציאות אינה משחק סכום אפס ומרבית המצבים הם win-win, רק צריך למצוא את נקודת הפשרה.
איך אמר שר החוץ ג'ון קרי כשרוסיה סיפחה את חצי האי קרים ושלחה את צבא שכירי החרב לספח למעשה את מזרח אוקראינה? אי אפשר להתנהג במאה ה-21 כאילו אנו במאה ה-19. פוטין הוכיח שאפשר. ועוד איך אפשר.

פעם אחר פעם הצליח פוטין להביך ולהשפיל את הבית הלבן. במציאות הכלכלה האמריקנית גדולה פי עשרה מהרוסית. העוצמה הצבאית האמריקנית חזקה לאין שיעור מהרוסית. אבל אם הדימוי של נשיא רוסיה הוא של בריון חסר מעצורים, וזה של נשיא ארצות הברית הוא של אדם שלא ישתמש בכוח צבאי ולא משנה מה הנסיבות, אז העוצמה הצבאית אינה גורם.

אכן, יש סנקציות על רוסיה בעיקבות כיבוש קרים. נכון, המצב הכלכלי ברוסיה אינו טוב. אבל ברגע זה פוטין הוא המדינאי המשפיע בעולם וכך המצב זה כמה שנים. ואולי סמל הכוונות הטובות, הנאיביות, חוסר האונים של הממשל היה כאשר התברר שפוטין מתערב במערכת הבחירות האמריקנית. במקום לנקוט אמצעים, או לחילופין לפרסם את המעשה העוצר נשימה בחוצפתו, אובמה אמר לפוטין להפסיק עם זה. זו הייתה תגובת האדם החזק בעולם לכך שמדינה יריבה מנסה להביא בכל האמצעים לבחירת המועמד העדיף עליה.

אובמה החל את דרכו כחתן פרס נובל לשלום. גם הוא הופתע מהבחירה, שהיתה תמוהה אז ולא הפכה תמוהה פחות עם הזמן. לא שלא היו לו הצלחות, לפחות לשיטתו: הוא נבחר בין השאר בגלל הצהרתו שיחזיר את הבנים הביתה. כשנבחר היו 180 אלף חיילים אמריקנים בעיראק ובאפגניסטן. כעת יש 15 אלף. ואין כמעט הרוגים לכוחות האמריקניים, להבדיל מכהונת קודמו בוש שגבתה את חייהם של אלפי חיילים במלחמות שעלו טריליוני דולרים.

הניסיון להושיט יד לעולם הערבי, לעשות איחול, לבקר ביקור ראשון במזרח התיכון שבו דילג במודע על ישראל, הסתיים במזרח תיכון מדמם וקורס. "האביב הערבי" לטוב המועט ולרע הרב מאד התרחש במשמרתו. אובמה וממשלו ראו בעיני רוחם צעירים נלהבים המפילים דיקטטורות מאובנות ומקימים במקומן דמוקרטיות מלבלבות. הם רצו את וואל גאנם, מנהיג המפגינים במצרים, המהנדס שהוביל מחאת רשתות חברתיות, ראו בו את המקביל לוצלאב האוול הצ'כי, ללך ואלנסה הפולני. אבל התוצאה במצרים היתה מוחמד מורסי ואחריו עבד אל-פתאח א-סיסי. בלוב, שבה הכריז אובמה שארצות הברית "תנהיג מאחור", מועמר קדאפי הודח ובמקומו בא כאוס. אין דבר כזה להנהיג מאחור.

והכתם הגדול ביותר על מורשתו הבין לאומית של הנשיא רודף השלום הוא חאלב. סוריה. מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין, אמרו חז"ל, ואובמה זכר שטילי הסטינגר שסופקו למורדים באפגניסטן נגד הצבא האדום בסוף הפילו גם מסוקים אמריקניים. על כן בסוריה היסס, והיסס, והמשיך להסס. הוא רצה מתקוממים בחסות המערב אבל לא חימש אותם בנשק שיכול היה לעצור את ההפצצות הברוטליות של צבא סוריה, ולימים צבא רוסיה.

הוא שרטט קו אדום: אם בשאר אסד יפציץ בנשק כימי ארצות הברית תתערב צבאית – ונסוג ממנו. וזה היה האיתות הסופי, למי שעוד היה צריך אותו, שארצות הברית לא תתערב בסוריה. אפילו לא היה צורך בהתערבות צבאית. אכיפת אזור איסור טיסה הייתה מספיקה כדי לעצור את הטבח המתמשך. אבל גם זה לא נעשה.

אין סיבה שאמהות ממונטנה ואיידהו ישלחו בנים למות בארץ רחוקה, כשאמהות שאר העולם מסרבות לשאת בנטל. אבל לוואקום שנוצר נכנסו רוסיה, איראן, חיזבאללה. התוצאה היא אסון אסטרטגי ומהלומה נוראה לאמינותה של ארצות הברית. שר החוץ קרי נשלח לעוד סבב שיחות עם עמיתו סרגיי לברוב, עוד הצהרות חסרות אמינות נופקו. בעלי בריתם של האמריקנים חוסלו בידי פוטין ואסד, טורקיה הבינה שצריך לחבור אל הגורם החזק בשטח, ציר הרשע המשיך להתפשט על מפת המזרח התיכון ואובמה מתמקד בדאעש ומנסה להביא פתרון דיפלומטי כשאזרחים נרצחים מדי יום.

יש לו לא מעט אחריות לכך. את המחיר משלמים מאות אלפי הנרצחים, מיליוני הפליטים, המערכת הבינלאומית המתרגלת במהירות מפחידה לכך שחזרנו לימי בריונות, שאין שוטר אוניברסלי, שרוצחי המונים לא ייענשו אלא להפך, ישגשגו. הכוונות הטובות אכן מובילות לעתים לגיהנום.

אובמה גאה בהסכם הגרעין עם איראן. לשיטתו זו דיפלומטיה במיטבה: דיונים ארוכים רציניים, פעולה משותפת של הקהילה הבין לאומית ובסוף הסכם. איראן אולי לא תפתח פצצה בעשור הקרוב, אחר כך אמור הפיקוח הבין לאומי לעצור אותה. ההיסטוריה תשפוט.

נושא ההסכם עם איראן היה נקודת המחלוקת המרכזית בין אובמה לנתניהו. על נתניהו נאמר לא פעם שאילו היה נולד בארצות הברית היה המועמד הרפובליקני המושלם לנשיאות, ואין ספק שבהשקפת עולמו הוא קרוב לרפובליקנים. מעדיף אותם. היחסים של ממשלת ישראל עם אובמה היו מתוחים מלכתחילה, גם כאשר אובמה הטיל וטו במועצת ביטחון על החלטה שממשלו תומך בה – נגד ההתנחלויות – גם כאשר שיתוף הפעולה הצבאי והמודיעיני הגיע לשיא. התחושה הלא בלתי מוצדקת בישראל הרשמית היתה שאובמה רואה את הפלסטינים ומזהה עוול היסטורי. שהוא מעוניין בכל כוחו בפתרון שתי המדינות, יחד עם כל שאר העולם למעשה.

הצלחה נוספת, ודאי לשיטתו, היא כינון יחסים נורמליים עם קובה. אחרי עשרות שנים של אמברגו, של חרם טוטלי ושל מלחמה קרה שאף איימה בשנת 1963 להתפרץ כמלחמה גרעינית, אובמה נרמל את היחסים. מעתה תהיה שגרירות אמריקנית בהוואנה ושגרירות קובנית בוושינגטון. לכאורה מתבקש והגיוני, אבל רבים בקהילה הקובנית בארצות הברית רואים בכך עוד התרספות בפני רודנות, הפעם זו של האחים קסטרו.

האדם המתנגד לשימוש בפטיש שהוא צבא ארצות הברית, הצליח לא במעט בשימוש כירורגי בכוח. חיסול מנהיג אל-קאעדה אוסמה בן לאדן נעשה במשמרתו, כמו גם חיסול ממוקד ונחוש של מנהיגי דאעש, ושל רבים מחייליהם. את כל המלחמה נגד דאעש בסוריה עושים כוחות הקואליציה המערבית, ובהצלחה.

אבל הטרור ממשיך להגיע לארצות הברית גופא, כולל טרור מקומי, של אזרחים אמריקנים. חלקו טרור גזעני לבן, אבל גם הטרור האסלאמי. אובמה לא מוכן לנקוט ביטוי הזה. לטעמו הוא אינו מדויק ואינו יעיל. כמובן שאין לסמן את כל המוסלמים כטרוריסטים, אבל ההתעלמות מהממד הדתי בפעולות הטרור של דאעש ואל קאעדה הוא התעלמות ממציאות. האנשים האלה עושים מעשי זוועה בשם דת. בשם אל. בשם נביא. ניתן לטעון שהם מעוותים את הדת – אבל לבוא ולטעון שהממד הדתי אינו קיים? זה גובל בהכחשה.

רק בעוד זמן נדע מי התאונה ההיסטורית שקרתה לארצות הברית – הנשיא אובמה או הנשיא טראמפ. מי מהשניים, כי הרי הם הפכים מוחלטים, הוא ממשיך הנתיב האמריקני ומי הוא זה שנבחר במקרה, עקב צירוף של נסיבות קיצוניות בעיתוי מושלם.

ואולי הפרדוקס הגדול ביותר הוא זה: ברק אובמה מסיים את כהונתו אהוד, פופולרי, נערץ. אשתו מישל, שהייתה בלתי אהודה בלשון המעטה בתחילת הנשיאות היא כיום כוכבת, עד כדי שיש דמוקרטים הרואים בה את התקווה הגדולה לבחירות הבאות. נתוני הרייטינג שלו הם הגבוהים ביותר בהיסטוריה לנשיא בסוף הקריירה. אבל ארצות הברית בחרה בדונלד טראמפ לנשיא. העולם שאובמה ביקש לבנות, עולם של ליברליזם, זכויות והיגיון קורס לתוך שנאה מתגברת, טרור ועלייתה של רוסיה. הדמגוגיה שבה למרכז הבמה הפוליטית. אולי זו האמירה הברורה ביותר של האמריקנים על מורשתו וערכיו של הנשיא ברק אובמה.