יתכן מאוד שבימים אלה אנו מצויים בנקודת שפל חסרת תקדים בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כשאין באופק תוחלת ותקווה להתקדמות לעבר הסדר כלשהו. לעתים, בהיעדר מוצא אחר, לא נותר אלא לחפש סמליות. סמליות זו ניתן למצוא בשנת 2017 שבפתח, שכן היא רצופת תאריכים, שהתקבצו באורח מקרי על ציר הזמן של מאה השנים האחרונות, והם מהווים נקודות ציון רבות משמעות והשלכות בתולדות הציונות ובקורותיה של מדינת ישראל. הסתכלות במבט לאחור על תאריכים אלה מאפשרת לבחון בפרספקטיבה היסטורית מה קרה, מה השתנה, וכל זאת כבסיס לשאלה כיצד אבד לה, למדינת ישראל, המצפן שידריך את הכיוון שבה עליה ללכת בהמשך הדרך, לקראת העתיד.
לפני כמאה שנים, ב-1917, עם הצהרתו של שר החוץ הבריטי, הלורד בלפור כי בריטניה תתמוך בהקמת בית לעם היהודי בארץ ישראל, קיבלה התנועה הציונית לראשונה מאז כינונה הכרה בינלאומית בשאיפותיה הלאומיות. לבריטניה הצטרפו אז גם צרפת וארצות הברית, שהכירו אף הן בזכות לייסוד בית לאומי יהודי בארץ ישראל. כך השיגה התנועה הציונית כרטיס כניסה למשפחת העמים, שדרשו הגדרה עצמית בתום מלחמת העולם הראשונה. כשני עשורים לאחר מכן, ב-1937, נרשם לזכות התנועה הציונית ההישג החשוב הבא, כאשר ועדת פיל הגישה לממשלת בריטניה הצעה לחלוקת הארץ לשתי ישויות - יהודית וערבית - ולמעשה לראשונה שייכה טריטוריה מובחנת ליישוב היהודי בארץ. כעשור מאוחר יותר, תכנית החלוקה שאושרה בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, כבר העניקה חותמת סופית של הכרה בינלאומית נרחבת בריבונות יהודית-מדינתית בארץ ישראל. זו מומשה עם הקמת מדינת ישראל. בשנותיה הראשונות 'הגל הנושא' של המדינה היה דמוקרטיה צעירה ויחידה בסביבה עויינת ומאיימת.
התחנה הבאה היא 1967, המהווה - מבחינה מתמטית וגם מהותית - את קו פרשת המים. במלחמת ששת הימים השכילה ישראל למסד את קיומה כמדינה יהודית עצמאית, שקיומה מובטח בעזרת עליונות צבאית מובהקת על אויביה. בסיום המלחמה, שר הביטחון משה דיין הכריז: "נחזיק בשטחים בציפורניים" ולא נפנה אותם, עד שיערכו הסכמי שלום עם מדינות ערב. לכאורה סימנה ישראל את 'הגל הנושא' הבא - כינון יחסי שלום עם שכניה. ואולם, דווקא ההפתעה האסטרטגית של מלחמת יום הכיפורים היא שכפתה על ישראל את יישום הכיוון שהתוותה לעצמה, "שטחים תמורת שלום". רעיון מנחה זה יושם עם ביקורו בארץ של נשיא מצרים אנואר סאדאת ב-1977.
עד אז, ישראל לא הציבה שום יעד ברור לגבי הסוגיה הפלסטינית, שעלתה על סדר היום בייתר שאת בעקבות תוצאותיה הטריטוריאליות של מלחמת ששת הימים. היא פעלה להעתקת האתגר הפלסטיני מחוץ לגבולותיה, ראשית לירדן בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, ולאחר מכן ללבנון, עד למחצית הראשונה של שנות השמונים. רק בשלהי 1987, כעשרים שנה לאחר תחילת שליטתה של ישראל ביהודה, שומרון וחבל עזה, התנפץ השקט המדומה ששרר בשטחים הפלסטיניים, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. או אז למעשה הומחש, שליבת הסכסוך אינה מצויה בגבולות או מול העולם הערבי, אלא במקום שהוא החל - בין יושבי הארץ. התפתחות דרמטית זו הניעה כשני עשורים של ניסיונות למצוא פתרון מדיני לסכסוך, החל בוועידת מדריד, דרך הסכם אוסלו, הסכם הביניים עם הרשות הפלסטינית, וועידת קמפ דיוויד, הפרמטרים לפתרון של נשיא ארצות הברית קלינטון, וכלה בוועידת אנאפוליס שנערכה ב-2007 והייתה הניסיון האמיתי האחרון להגיע להסדר קבע בין ישראל לרשות הפלסטינית. כל הניסיונות הכושלים האלו הותירו טעם מר ותחושה בישראל, וגם בקרב פלסטינים, כי אולי אין תוחלת להסדר מדיני בעתיד הנראה לעין.
בעשור האחרון, על רקע דעיכתו של 'גל השלום', שחזר והתנפץ אל החוף, אימצה ישראל לעצמה שני גלים אחרים: הראשון, שנישא מתוכה, התמקד בהיותה מעצמת הייטק, התורמת לעולם הרחב טכנולוגיית חיים ואפליקציות חדשניות; השני, נבע מהתהפוכות הפוקדות את המזרח התיכון בשנים האחרונות והיות ישראל דמוקרטיה יציבה, המתמודדת בסביבה רוויה בטרור ובהקצנה אידאולוגית. ואולם, ישראל לא השכילה למנוע את זליגתן של התופעות השליליות מסביבתה, איבדה את האמונה באפשרות של שלום עם הפלסטינים, וכך גם אפשרה התבססות של מצע נרחב לצמיחת קיצוניות ותפיסות אנטי-ליברליות בקרבה.
כיום, ראשית 2017, כמאה שנים מאז תחילתו "הרשמית" של הסכסוך, לא ניתן עוד להתעלם מתחושת אובדן הדרך והמטרה של מדינת ישראל. אם עד 1967 מנהיגי התנועה הציונית, ומאוחר יותר מנהיגי מדינת ישראל, היו מוכווני מטרה, דילגו מעל חסמים והצליחו להגשים את שאיפותיהם המדיניות, הרי שמאז קשה מאוד לזהות מהן אותן שאיפות. מדינת ישראל נקלעה לעידן של מנהיגות מוכוונת דימויים, ללא מטרה, שאינה מתעניינת בתוצאות ובהשלכות ארוכות הטווח. הידברות עם הציבור באמצעות מסרים קצרצרים ופשוטים, שלא לומר מופשטים, ברשתות החברתיות, ללא רמז באשר למענה לאתגרים הניצבים בפני מדינת ישראל בטווח המידי והמרוחק יותר.
על פי ממצאיו של סקר דעת קהל שנערך לאחרונה על ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי הצביע הציבור באופן ברור כי האתגרים המרכזיים שבפני מדינת ישראל הם הסכסוך עם הפלסטינים והבידוד המדיני - שתי סוגיות שאין צורך להעמיק יתר על המידה כדי להבחין בקשר ההדוק ביניהן. איומים ביטחוניים חיצוניים על ישראל קיימים עדיין, אך התמורות שהתרחשו במזרח התיכון מאז פרוץ הטלטלה האזורית ב- 2011 דווקא ממחישות את העובדה שהסוגיה הבוערת ביותר, המשפיעה ביותר על 'הבית' ועל תדמיתו כלפי חוץ, היא הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
מראשיתה התמקדה הציונות בדילמת חלוקתה של הארץ בין שני העמים, אך היו אלה האיומים החיצוניים ותחושת אחדות הגורל שהשכיחו לפרקי זמן מסוימים את המחלוקות הפנימיות בהקשר זה והצדיקו התרכזות באבטחת ובהבטחת הקיום. אולם כיום, כאשר גזו הסכנות הקיומיות הישירות, ישראל מתכנסת פנימה וניצבת מול שוקת שבורה של אובדן כוון מדיני ומנהיגות הנאחזת בקיים המתקשה לחולל 'גל נושא לעתיד'. התבוססות זו בסטטוס קוו מחלחלת ליסודותיה של החברה הישראלית ומערערת אותם בכל תחום, משאלות של דת ומדינה, ועד לשסעים הכלכליים והחברתיים. אך הבבואה הקודרת ביותר היא היעדר הסכמה בין הקבוצות והזרמים בחברה אשר למאפייניה הבסיסיים של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, בטוחה, בגבולות מוכרים, הנהנית מלגיטימציה בינלאומית ומיחסי שלום עם שכנותיה.
מה יהא הגל הבא, שעליו תינשא מדינת ישראל לקראת עשר, חמישים או מאה השנים הבאות? אחד העם, במאמרו "לא זה הדרך", גרס כי לא די בהיות המדינה היהודית בית לאומי ומקלט ליהודים, אלא עליה להיות בעלת תכנים רוחניים שיצדיקו את קיומה, להיות אור לגויים, 'מגדלור מוסרי' אוניברסלי. המשך השליטה בעם אחר אינה מגדלור מוסרי, ומדיניות מוכוונת דימויים אינה מגדלור ולא תוביל את מדינת ישראל למקום טוב. הגיעה העת לקבוע יעדים בסיסיים אשר לשאלה הפלסטינית, יש לחתור בכל דרך ובנחישות לסיום השליטה בעם אחר ולהיפרדות ממנו, ולפעול לכינון מציאות של שתי מדינות לשני עמים. תכליתם של כל אלה היא אחת: ביצור מדינת ישראל כמדינה יהודית, דמוקרטית ומוסרית. אם לא יונף 'גל' זה בכוחם של אזרחי ישראל ומנהיגיה, כוחות המציאות ידחפו אותם לאובדן זהות.
תא"ל (במיל) אודי דקל הוא סגן ראש ה ,INSS אשר יוביל מושב בנושא תפיסת הביטחון של ישראל בכנס הבינ"ל של המכון למחקרי ביטחון לאומי אשר יתקיים ב 23-24.1