פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      זאת לא השפה: חברי הכנסת מפגרים מאחור

      מילים אינן מספיקות: שיפור חייהם של אנשים עם מוגבלות מצריך גם הפשלת שרוולים ושינוי תפיסה. דעה

      נושא: נשיא ארצות הברית הנבחר דונלד טראמפ בנאום גרנד ראפידס במישיגן, 9 בדצמבר 2016 (רויטרס)
      סוף עידן הפוליטיקלי קורקט (תצלום: רויטרס)

      עידן דונלד טראמפ נחשב על ידי רבים כסוף הפוליטיקלי קורקט. מי שהגיע לחדר הסגלגל בזכות ציוציו והופעותיו הפרובוקטיביות, ובהן לעג לאנשים עם מוגבלות, מתואר גם כמי שהצליח לזהות מיאוס מעיסוק היתר בתקינות פוליטית בקרב קהל רחב של בוחרים. ניצנים מקומיים לשינוי אפשר היה לחוש בתגובות להצעת החוק של ח"כ איציק שמולי להחלפת המילה "מפגר" המופיעה בחוק בביטוי "אדם עם מוגבלות שכלית התפתחותית", אך הרשתות החברתיות התמלאו במגיבים שלעגו להחלפת מילה שגורה במונח מסורבל.

      אני עובד בארגון שמאות מהפונים אליו הם אנשים עם מוגבלות שכלית, ולאורך עשרות שנות פעילותינו חזר בדבריהם משפט אחד: "אני לא מפגר". משפט זה יכול לבוא בגוונים נוספים, ובהם כעס, בושה ובעיקר כאב: "אני לא ילדה קטנה" או "הם מדברים כאילו שאני לא מבין". אף אחד לא רוצה להיקרא מפגר, גם לא מי שמתקשה לחבר שתיים ועוד שלוש או מי שלא יודע לנסוע לבד באוטובוס, ולכן טוב עשתה הכנסת כשביקשה להוציא את המונח הזה מהחוק - ובכל זאת התיקון הזה מעורר אצלי טעם חמצמץ.

      חוק אנכרוניסטי

      מאבקים רבים של קבוצות מודרות עברו דרך התחנה הסמנטית. שינוי השפה היה תמיד מרכיב מרכזי בשינוי התודעה, אך מחקרים מראים כי כל עוד השינוי הוא רק כזה, הרי שהתכנים השליליים שקושרו למילים הפוגעניות (משוגע, אוכלוסייה חלשה) מתבייתים על המונח החדש (מתמודד, אוכלוסייה מוחלשת) ונטמעים בו. השימוש הפוגעני אולי מתחלף בשימוש "מכבד", אך המטען השלילי נשאר.

      וכך, בכל הדיונים על צנזור המילה "מפגר" מהחוק לא ראיתי ולו דיון אחד על תוכן החוק, שנותר ללא שינוי. מדובר בחוק אנכרוניסטי שמתייחס למפגר (שמעתה ייקרא אדם עם מוגבלות שכלית התפתחותית) כאל אובייקט שיש לדווח על כל מגע עמו לרווחה, ומעניק לחמישה אנשי מקצוע זרים סמכות להחליט היכן אותו אדם יגור ויעבוד. זהו גם החוק שהביא למציאות הקשה בישראל, ובה 92% מהאנשים עם מוגבלות שכלית המתגוררים מחוץ לבית משפחתם שוכנים במוסדות הרחק מהקהילה, ו-97% מהם לא עובדים בשוק הפתוח אלא במפעלים מוגנים או במרכזי יום. אם לא די בכך, הנה נתון חסר תקדים בהשוואה למדינות אחרות - רק 0.9% מהילדים עם פיגור קל בישראל משולבים במערכת החינוך הרגילה.

      אדם שאומר 'אני לא מפגר' מבקש מאיתנו להתאמץ קצת יותר, ואם יש הצדקה ללעג כלפי התקינות הפוליטית, הרי שזו נובעת מההסתפקות בשינוי החיצוני. במקום לשנות מילה בחוק, צריכה הכנסת לשנות את הגישה שלו. על שולחנה מונחת כעת הצעת חוק שנחתמה על ידי 30 ח"כים ונתמכת על ידי מרבית ארגוני החברה האזרחית, אנשים עם מוגבלות ומאות מהוריהם. היא מבקשת להבטיח לכל אדם עם מוגבלות את הזכות לגור בקהילה, להחליט כיצד ייראו חייו ולחדול מלהיחשב אזרח סוג ב'. האם הכנסת תסתפק בשינוי הצהרתי או שתפשיל שרוולים ותעסוק גם בתוכן? זה יהיה המבחן האמיתי לשינוי ביחס כלפי אנשים עם מוגבלות.

      יותם טולוב הוא מנכ"ל בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות