הדרך לעמונה משתווה רק ליופיו של הנוף הנשקף ממנה. בעמק המשתרע למרגלות המאחז הלא חוקי הגדול ביהודה ושומרון, ניתן היה להבחין ביעלים שחוצים את כביש הגישה לצד זרם המטיילים שנע בין עפרה הסמוכה לבין עמונה. השעה שעת שקיעה לקראת צאת השבת כנראה האחרונה שצוינה במאחז. "מי אתם?", שואלת תלמידת האולפנה בעפרה שעשתה את דרכה בחזרה מעמונה. "עיתונאים", השבנו. "מצוין. אל תתרשמו מהנוער בסיכון, זה רק קומץ". ההערה הפתיעה אותנו והיא הסבירה: "יש המון חבר'ה כאן, אבל הקיצונים זה רק מעט, הם נוער בסיכון". אחרי הסבר קצר נוסף הבנו: לא להתרגש מגילויי הזעם שאולי ניתקל בהם, לא כל מי שמגיע לאמונה הוא צעיר החדור באמונה בצדקת הדרך, ישנם כאלו שפשוט נמשכים לצרות.
עם האזהרה בלבנו המשכנו להעפיל אל הגבעה. את הרכב נאלצנו להשאיר בכניסה לעפרה ההתנחלות הגדולה שדרכה מגיעים לעמונה. ביישוב עצמו שרתה שלווה. במסורת היהודית מכונה השעה שלפני צאת השבת שעת "רצון הרצונות", שבה נפתחים שערי רחמי שמים. חלק מהשירים שנשמע אחר כך בבית הכנסת המחישו על מה מבקשים כאן רחמים: "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל" הארכאי היה הקולע ביותר. ברוח חג החנוכה המתקרב ניתן היה לשמוע גם את "יוונים נקבצו עליי" מתוך "מעוז צור", שגויס כדי לתאר את גודל השעה ואולי גם את הניכור מפני אלו שרוצים לפנות.
מתחת לפני השטח ולפרצופים המודאגים של מאות הצעירים שעשו את השבת בעמונה כשהם מכורבלים בשקי שינה שנפרשו בחממות ועל רצפות קרוואנים, נמצאו אנשי המאחז עצמו, שהפכו במהלך השבת למכניסי אורחים נדיבים מאין כמותם. בכל קרוואן התאגדו צעירים וצעירות, חלקם בעלי חזות דתית ישיבתית-אולפנית מובהקת של בגדי שבת ופליז, ואחרים בעלי חזות "קלאסית" פחות: אשדוד, מגדל העמק בית שמש ושורה של מקומות נוספים שלחו נציגויות צעירות מפתיעות לעמונה. במגרש הכדורגל שיחקו כמה בנים כדורסל, על רקע הנוף הייחודי של חבל בנימין והכפרים הפלסטיניים שמסביב.
היה ברור שצאת השבת תביא עמה שינוי באווירה, אולם בינתיים עמונה נראתה כמו נווה מדבר בלב יהודה ושומרון, "השטחים", שבו נפגשים צעירים וצעירות כדי להעביר ביחד שבת. השמועות והדאגות התחילו כבר לפעפע: "חסמו כבישים בגבעת אסף", "אין מצב שזה היום", "חוק ההסדרה לא יעבור את בג"ץ", ושאר תחזיות נשמעו באוויר, אך בעיקר מפי פיהם של מבוגרים מודאגים.
בבית הכנסת, סעודה שלישית הייתה בשיאה. שירים אקטואליים כמו "זכרני נא", לצד שירי כיסופים דתיים מיסטיים ללא שום הקשר אקטואלי. הצעירים ששהו במבנה לא הגיעו לשם רק בגלל תפיסה פוליטית הנוגעת לשטחי A, B ו-C אלא גם ואולי בעיקר בגלל דרייב רוחני חזק. שקיעה יפה מגבעה נידחת, הרומנטיקה ששרתה באוויר המוקף צעירים הורמונליים ושעת יציאת השבת הם מתכון מוצלח למי שמחפש תחושת שייכות רוחנית. האנרגיה הזו נדחסה השבת לתוך עמונה, שהיא גם רעיון, גם סמל, גם הליך משפטי אינסופי, גם זיכרון מתקופת ההתנתקות שבה המדינה ניצבה על סף תהום והיא גם יישוב בעל המאפיינים של כל היישובים באשר הם.
שיטוט בין הקרוואנים המרכיבים את עמונה גילה שלכל משפחה יש אופי ייחודי וסגנון אחר. טעות תהיה להסתכל על עמונה כעל מקשה אחת. אם כבר, גם מבחינה סוציולוגית וגם בהיבט האידיאולוגי היא הזדמנות טובה ללמוד על הגוונים הרבים בציונות הדתית. "יש כאן כלכלן בכיר וגם חרד"לניקים", אמר לנו אחד המבקרים.
בהצבעה שנערכה בשבוע שעבר בחרו מרבית הגוונים בעמונה שבה 40 משפחות בסך הכל להתנגד לפינוי. נציגיהם הפוליטיים של תושבי עמונה או לכל הפחות של מרבית המתנחלים, תומכים למעשה בפינוי כברירת המחדל הטובה ביותר. מפלגת השלטון ודאי הייתה שמחה אם עמונה הייתה מתפנה מרצון. גם בתוך מחנה המתנחלים עצמו לא בטוח שישנה התנגדות גורפת לפינוי וזאת על רקע אישורו של חוק ההסדרה. הפער הזה יוצר מצב אבסורדי שבו אין כתף ציבורית להתנגדות עיקשת לפינוי, אך יש רבים בציבור שמביעים תמיכה במתיישבים.
בדרשת אחד הרבנים בסעודה שלישית, דרשה שנועדה לאזניהם של עשרות צעירים שהיו בני 10-12 בזמן ההתנתקות, הסביר הרב כי הוא לא הגיע לעמונה עם תלמידיו "כדי לעשות הצגה". הוא כמובן לא דייק: למעשה הוא וכמעט כל מי שמשתתף בסאגת עמונה הנוכחית, משתתפים בהצגה. כולם ממלאים תפקיד כשהם יודעים שלא מדובר כאן במלחמה הקלאסית על פינוי יישובים אלא בניסיון לגזום סופית את השיח הסורר, הלוחם האחרון, של מפעל המאחזים הבלתי חוקיים.
"אנחנו מתנגדים לפינוי ומקווים שהוא לא יקרה", אמר הרב. "אבל צריך לזכור גם את חוק ההסדרה". בעזרת דרשה מעניינת, רדיקלית ובעלת קונטקסט מיני על פרשת השבוע, רמז הרב שפינוי עמונה יהיה דרך לשנות את המדיניות הרעה של הממשלה ביחס ליהודה ושומרון. לא נראה שהתלמידים שברובם דווקא לא היו "נוער בסיכון" אלא צעירים חדורי רגש, הבינו את המסר. אחרי זה הסביר הרב לאנשי עמונה שההגעה ליישוב "לא נועדה לשמש הצגה" וכי הוא באמת ובתמים מקווה שהפינוי יבוטל.
"הכל יכול לקרות", הוא ניסה להרגיע. חשבתי על זה כעל גרסת 2016 מרוככת ל"היה לא תהיה" של ההתנתקות ב-2005. קצת פחות נחרצות ופחות יומרה. כנראה שהופקו לקחים. זהו לא גוש קטיף, וזוהי גם לא עמונה של 2006 שפונתה בכוח רב, לעיתים אלים, על ידי כוחות הביטחון. בשיחה שנערכה במהלך השבת בין תושבי היישוב לבין הצעירים שהגיעו למקום הם הונחו שלא לנקוט באלימות כלפי כוחות הביטחון. "חס וחלילה להרים יד" נענו שאלותיהם. הם אף הודרכו לא להיכנס לסיטואציות שיכולות להיגמר בעימות פיזי חזיתי ולבצע התנגדות פסיבית - לשכב ולא לעמוד, להיקשר באזיקונים לחפצים במקום ולתעד אלימות.
אולם למרות הרכות היחסית שבה יצאה השבת בבית הכנסת עצמו האווירה הייתה מעט אפוקליפטית. בכניסה למקום המקודש שכב כלב מכורבל בעיניים עצומות בתוך ערימת תיקים ופליזים מושלכים, מנצל את החום השורר במקום. הרצפה הייתה מכוסת מאות טביעות בוץ של נעליים, שדרכו על האדמה הלחה ונכנסו לבית הכנסת. בפינה בתוך החלל עצמו נחה לה ערימת תיקים נוספת, ועליה מספר צעירים מנומנמים. בפנים כבר התחילו לעשות "הבדלה" האחרונה שתישמע על הגבעה במתכונתה הנוכחית. עם צאת השבת החלה שיירת רכבים להגיע למאחז. ברחביו נשמע הכרוז: "תודה רבה לכל מי שהגיע, השבת יצאה. להתקשר לכל מי שמכירים ולהגיד להם להגיע לכאן". אסיפה שבה ינכחו רק "הבנים", נקבעה לשעה 22:00.
עם צאת השבת יצאנו לסיור ברחבי המאחז. עמונה לא סובלת מתכנון יתר וההליכה בה מתעתעת, בטח בביקור הראשון בה. כמעט בכל קרוואן ניתן היה למצוא חלק מבני המשפחה המקומית ו-20-10 צעירים וצעירות. לפעמים מדברים, לפעמים מציעים כוס תה ומדברים, לפעמים מוציאים ג'וינט, ובמקרים רבים שרים ואפילו רוקדים.
ככל שהלילה התקדם הדריכות באוויר נעשתה מוחשית יותר, אך האזהרה של הנערה שפגשנו בדרך לעמונה לא נראתה משמעותית. האווירה והדברים ששמענו נעו כולם לכיוון פינוי ללא אלימות, בטח לא כמו זו שהייתה בפינוי ההוא של לפני עשור. עמונה תתנגד לפינוי עד השנייה האחרונה, אולם תהיה זו טעות לראות זאת כהתגרות או כהכרזת מלחמה. המאבק הזה נראה יותר כמו בקשת רחמים אחת גדולה של אלו שיודעים שדינם כבר נגזר.
(עדכון ראשון: 23:36)