פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הקרב על הצפון: מלחמת ההתשה של התושבים על התקציב המהפכני לקראת סיום?

      עשרות שנות מאבק נמצאות מאחורי תושבי הפריפריה הצפונית, שנושאים את עיניהם אל ההבטחה לאשר את התכנית לחיזוק הגליל. בינתיים, הצעירים ממשיכים לברוח והפערים גדלים. "שירתתי את המדינה ועכשיו אני נלחמת על הבית האישי שלי - בזכות ולא בחסד"

      הקרב על הצפון: מלחמת ההתשה של התושבים על התקציב המהפכני לקראת סיום?
      צילום: אביב לשם ורוני כנפו, עריכה: טל רזניק

      שבועות ספורים בלבד נותרו עד לאישור תקציב המדינה לשנתיים הקרובות, ותושבי הצפון נושאים את עיניהם להבטחה שנתן להם שר האוצר משה כחלון לפני מעט יותר מחודש, שעשויה להביא את השינוי המיוחל ולצמצם את הפערים החברתיים בין הפריפריה הצפונית למרכז הארץ ואף לדרומה. במהלך השנה האחרונה שמעו תושבי הצפון אין ספור הבטחות מראש הממשלה בנימין נתניהו ומשריו להכליל בתקציב המדינה הקרוב את התכנית הלאומית לחיזוק הגליל, ולתקצב אותה ב-18 מיליארד שקלים. אולם כמו בעבר, גם בחודשים האחרונים המציאות טפחה על פניהם כשהתבשרו כי התכנית שהבטיחה לחולל שינוי, בין היתר, בתחומי הרפואה, התעסוקה, החינוך והתשתיות, אינה נכללת בתקציב, שיאושר עד סוף השנה האזרחית.

      במהלך חודשי הקיץ ערכו התושבים הפגנות ופעולות מחאה רבות, אולם רק בסוף חודש אוקטובר הם הצליחו לעורר יותר תשומת לב ציבורית. ראשי הרשויות הצפוניות הגיעו יחד עם כאלף תומכים להפגנה מחוץ למשכן הכנסת, ובמקביל הפגינו את נוכחותם בדיונים בוועדות הכנסת, אבל היו אלה דווקא גלילי נייר טואלט שהשליכו פעילי "שינוי כיוון" לעבר השר כחלון בדיון ועדת הכספים, כמשל להזנחת הגליל, שעשו את העבודה ועוררו את תשומת הלב הציבורית המנומנמת. פעילי התנועה הם צעירים שנולדו בצפון, עזבו אותו כשהתבגרו לטובת לימודים אקדמיים וקריירה במרכז הארץ, ושבו לפריפריה הצפונית מתוך רצון להקים משפחות במקום שבו גדלו.

      שר האוצר משה כחלון בוועידת המודיע בנושא כלכלה ועסקים, 20 בנובמבר 2016 (ניב אהרונסון)
      הבטיח להכניס לתקציב את התכנית לחיזוק הגליל. כחלון (צילום: ניב אהרונסון)

      "זה לא הגיוני שעד שסוף סוף החליטו להשקיע כסף בצפון ולתת לו תנופת פיתוח משמעותית ואמיתית, פתאום ביום אחד הכול פשוט נעלם בלי שום הסבר", הסבירה אז אביה לוי, בת 27 מייסוד המעלה, שהורחקה מאולם הוועדה בעקבות השלכת גלילי הנייר. לדבריה, "שירתי כמה שנים בצבא, נתתי את חובי למדינה, ועכשיו אני נלחמת על הבית האישי שלי, בזכות ולא בחסד".

      לוי הבהירה כי "לא מדובר פה במענק שהמדינה צריכה לעשות טובה ולתת לנו אותו". היא הסבירה את הצורך בתכנית לחיזוק הגליל: "התקציב הזה הוא בבחינת צדק חברתי, שפשוט ישווה את התנאים של הצפון לאלו שמהם נהנה כל אזרח אחר במדינה שמשלם מסים כמוני".

      הפגנות תושבי הצפון מ-1974

      בסיומו של אותו יום סוער, הודיע שר האוצר כי יקים ועדת מנכ"לים שתגבש תכנית להקמת מנועי צמיחה כלכליים לצפון עד סוף נובמבר. פעילי "שינוי כיוון" הביעו ספק לנוכח השאלה שנותרה ללא מענה: מה עלה בגורלה של ועדת דומה שהשר הכריז על הקמתה רק חודשיים קודם לכן - ולא התכנסה עד למתן ההבטחה החדשה? כעת לא נותר להם אלא לקוות כי העיכוב בפרסום התכנית של הוועדה החדשה הוא אכן טכני, כפי שנטען, וכי פרסומה לא ישוב ויחזיר אותם לייאוש שהוביל למחאה בירושלים.

      אמש, הבהיר כחלון בטקס שהתקיים במרכז הרפואי זיו בצפת כי לתכנית צפויים להיכנס 14 מיליארד שקל, "שיוקצו לתשתיות תחבורה בריאות חינוך וכדומה. כשאנחנו מדברים על בריאות זה בעיקר בנהריה בזיו ובפוריה - זו המעטפת בפריפריה שצריך לחזק". לדבריו, "אנחנו נעשה את זה ונתקן עוולות ועיוותים של שנים ונצמצם אותם. זה לא נכון לא צודק לא ערכי ולא מוסרי, זו החובה שלנו לתקן". ואולם, תושבי הצפון עדיין ספקנים.

      "מעולם לא אושרה תכנית מחוללת שינוי"

      בדף הפייסבוק שלהם, "שמים את הצפון במרכז", העלו פעילי התנועה סרטון שתיעד הפגנה שערכו תושבי קריית שמונה מול משכן הכנסת לפני 42 שנים, ב-17 באפריל 1974, שישה ימים אחרי חדירת המחבלים מלבנון לקריית שמונה, שבמהלכה נרצחו 16 מתושבי העיר ושני חיילים נוספים. יום קודם לכן תיעד עיתון "מעריב" את הביקור הטעון שערכו בעיירה חברי ועדת החינוך של הכנסת. "תושבי העיירה מביעים תרעומת: דרושים היו 18 קורבנות, כדי שיזרימו מיליונים רבים לחיזוק כלכלתה של העיר?", נכתב בידיעה שפורסמה בבוקר ההפגנה.

      על פי אותו דיווח, "ראש המועצה אברהם אלוני אמר לחברי הועדה בגילוי לב: אני נאלץ כל לילה להחזיק את ארבעת ילדי סביבי, אחרת הם לא יכולים לישון. העיר הזאת אין לה כוח להמשיך כך. למה שיבואו לגור פה? מה יש פה כדי למשוך מורים ובעלי מקצוע מעולים? הם יכולים לחיות הרבה יותר טוב במרכז הארץ, בלי לינה במקלטים ובלי פחדים. ולכן גם עוזבים. את קריית שמונה עזבו כבר מאה אלף נפש. העיירה היא מעין מחנה מעבר. לא יצרו במקום תנאים נוחים וכדאיים להשתכנות – למרות כל ההבטחות הממשלתיות שניתנו בשפע".

      פרוספר אזרן, ראש העיר המיתולוגי של קריית שמונה, שכיהן בתפקיד בשנים 1997-1983, העיד כי אפילו המציאות הביטחונית הקשה של אותן שנים – בדמות מלחמת לבנון ומאמצי צה"ל בדרום לבנון להרחיק את טווח הקטיושות לאצבע הגליל – שליוותה את שביתות המחאה הגדולות שהוביל בשעתו, לא הצליחה להביא לאזור תקציבים שיצמצמו את הפערים בינו לבין מרכז הארץ. "אין אחד בעולם שיכול להפריך יותר את כל הטענות שיש היום, שבתקופה ההיא זרמו יותר תקציבים בגלל המתיחות הביטחונית הקשה", הבהיר אזרן בשיחה עם וואלה! NEWS. "גם אז, כמו היום, נתנו פתרונות 'פלסטר', של תקציבים נקודתיים", הבהיר, "מעולם לא זרמו לכאן תקציבים כדי להוציא לפועל תכנית מחוללת שינוי. מה שנתנו אז לא הספיק אפילו לכסות את הנזקים שנגרמו מהקטיושות".

      מחאת "לא סופרים את הצפוניים", מול משכן הכנסת. 31 באוקטובר 2016 (מערכת וואלה! NEWS , מטה המאבק למען תקצוב תכנית הצפון)
      "הממשלה מאבדת את הצפון". כאלף איש הפגינו בכנסת, אוקטובר (צילום: מטה המאבק למען תקצוב תכנית הצפון)

      ד"ר אמיר גולדשטיין, היסטוריון מהמכללה האקדמית תל חי, הסביר כי המאבקים החברתיים של הפריפריה הצפונית החלו באמצע שנות ה-60. "לפני קום המדינה כל ההתיישבות בגליל העליון, בעמק החולה, בצפון הארץ, נתפסה כהתיישבות באזור ספר. היה ברור שמי שגר פה הוא חלוץ, הוא בא בעצם לסלול את הדרך, הוא בחר דווקא לגור במקום רחוק, על הגבול, עם כל האתגרים – גם הביטחוניים, וגם הכלכליים-חברתיים שיש פה", אמר ד"ר גולדשטיין בשיחה עם וואלה! NEWS.

      הוא הוסיף כי עם קום המדינה, כ-80% מתושביה חיו ברצועת החוף, וממשלתו הראשונה של דוד בן גוריון החליטה בשנת 1949 לפזר את האוכלוסייה. "היא לא הצליחה, כי האוכלוסייה הוותיקה לא רצתה להתפזר", הסביר ד"ר גולדשטיין, "אז מתקבלת החלטה לא לפזר את האוכלוסייה הוותיקה, אלא לפזר את העלייה – ואת העולים שמגיעים לארץ בשנות ה-50 שולחים לפה בלי לשאול אותם, אבל לא בונים להם תשתיות כלכליות".

      ד"ר גולדשטיין עוד אמר כי בעקבות המאבקים שהובילו תושבי האזור באותה התקופה, לאחר ששיעור האבטלה בקריית שמונה גדל, שר התעשייה דאז פנחס ספיר יזם הקמה של תעשיית טקסטיל – שהתחילה לקרוס בשנות ה-80. לכך הצטרף בשנות ה-70 איום הטרור של אש"ף מלבנון, לאחר גירוש הארגון מירדן.

      ערפילי בוקר מעל עמק החולה (נמרוד סונדרס)
      "האזור חי הרבה שנים את הפילוג הזה". עמק החולה (צילום: נמרוד סונדרס)

      "מצד אחד היה פה מצב ביטחוני מאוד קשה, ומצד שני אין פה פרנסה ותעסוקה. ומה הממשלה עשתה? יצרה פילוג ושיסוי בין התושבים", המשיך ד"ר גולדשטיין. "הדוגמא המפורסמת ביותר התרחשה ב-1981, במערכת הבחירות לכנסת העשירית. ראש הממשלה דאז מנחם בגין נושא את הנאום המפורסם על 'הקיבוצניקים המיליונרים ובריכות השחייה שלהם', בעקבות כתבה ששודרה ערב קודם לכן בערוץ 1 – שהיה אז ערוץ הטלוויזיה היחיד במדינה – שבה רואים קיבוצניק בבריכה של משגב עם".

      לדברי גולדשטיין, "באותה תקופה היה גם 'נאום הצ'חצ'חים' של דודו טופז, ומערכת הבחירות הפכה למאוד עדתית וסוערת, ובה ראש הממשלה בעצם ניסה לגרום לשסע בין תושבי עיירות הפיתוח לבין תושבי הקיבוצים". הוא הבהיר כי "הדבר הזה היה מאוד חזק בין קריית שמונה לבין הקיבוצים, באופן ספציפי בגלל הכתבה שהראתה קיבוצניק ממשגב עם, השכן לעיירה. באותה תקופה יצאה קריקטורה בעיתונות המקומית שמראה זאבים צמאי דם עטים על קריית שמונה, כשעל כל אחד מהזאבים כתוב שם של קיבוץ מהאזור. האזור הזה חי הרבה מאוד שנים את הפילוג הזה".

      עשירית מהסטודנטים מצליחים להישאר בגליל

      כיום, לדברי ד"ר גולדשטיין, נוצרה מציאות חדשה באזור. מצד אחד, שינוי תפיסתי הקורא לאיחוד בין הרשויות השונות למען המטרה המשותפת, לצד צעירים רבים שעזבו למרכז הארץ, אולם שבו למקום שבו גדלו על מנת להקים את ביתם. תנועת הצעירים "שינוי כיוון" היא זו שמובילה כיום את המאבק על התקציבים מחוללי השינוי, יחד עם הרשויות באזור.
      "הפעם, המאבק הזה לא רוצה לדבר יותר בשפה של מסכנות", הבהיר גולדשטיין. "המאבק הזה מנסה להחזיר שיח של גאווה, של חוזק, ובמילה אחת – של אזור ספר, לא של פריפריה. הם אומרים: 'אנחנו אוהבים את המקום הזה, אנחנו שמחים לגור בסמוך לגבול הצפון של מדינת ישראל, אבל אנחנו חושבים שמדינת ישראל יותר מדי זמן לא שמה את האזור הזה בסדר העדיפויות שלה'".

      את דבריו של ד"ר גולדשטיין מחזק אופיר יחזקאלי, המשמש כיום כמנהל תחום צעירים, תעסוקה וקהילה בעיריית קריית שמונה. יחזקאלי, בן 37, נשוי ואב לשלושה ילדים חזר בעצמו לפני שנתיים לעיר הולדתו שבאצבע הגליל, אחרי יותר מעשר "שנות גלות" במרכז הארץ. "אני מתעסק היום בתחום של תעסוקה לצעירים ואני רואה את ההיצע הנמוך לאקדמאים", הסביר יחזקאלי. "כמות הצעירים שרוצים לחזור למקום שבו הם נולדו גדולה, אבל המחסור האדיר במשרות, שעומד היום על היצע של 5% בלבד לאקדמאים, מונע מהם לעשות זאת".

      מחאה של תנועת "שינוי כיוון" נגד אי-הכללתה של תכנית לחיזוק יישובי הצפון בתקציב המדינה. מטולה. 29 באוגוסט 2016 (מערכת וואלה! NEWS , מאיר וקנין)
      "הפערים בין הגליל למרכז הולכים וגדלים". תושבי מטולה מוחים, אוגוסט 2016 (צילום: מאיר וקנין)

      לרוח החדשה אותה מתארים יחזקאלי וד"ר גולדשטיין הצטרפה באופן רשמי גם אגודת הסטודנטים של המכללה האקדמית תל חי. "אנו מייצגים 5,000 סטודנטים, כ-70% מהם מצהירים שנה אחר שנה על רצונם להישאר באזור, אך בסופו של דבר פחות מ-7% מצליחים להישאר בגליל לאחר סיום לימודיהם", כתבה אגודת הסטודנטים של המכללה במכתב ששיגרה לשר האוצר משה כחלון לפני כחודש.

      בהמשך הביעה המכללה תקווה כי התכנית הלאומית שהובטח כי תתפרסם בימים הקרובים, רגע לפני אישור תקציב המדינה, תממש סוף כל סוף את מה שממשלות ישראל לדורותיהן הבטיחו. "הפערים בין הגליל למרכז ואפילו בין הגליל לנגב, הולכים ומתרחבים. אין סיבה שלא נזכה לקבל את מה שכל אזרח במדינת ישראל רשאי לקבל. פערים אלה ניתנים לגישור אם רק תחליטו לפעול לצמצומם, באמצעות תכנית אסטרטגית מקיפה, שגובשה על ידי משרדי הממשלה וראשי הרשויות בצפון ומונחת על שולחנכם לתקצוב. אנחנו מבקשים לא עוד וועדות בענייני צפון. אשרו את התקציב ותאפשרו לנו להישאר כאן אחת ולתמיד".