גיא לטוכה, משוחרר טרי מצה"ל, הביא למפקדים שלו בהנדסה קרבית את הסעיף. "הייתי חלק מכוח שנשלח לבסיס לאבטח את ה-ש.ג. משימה מאד משעממת", הוא נזכר. "הימים היו ימי קיץ ואני מת לתפוס קצת צבע. הפקרתי את העמדה, לקחתי מאחד החדרים מיטה, העליתי אותה לגג ה-ש.ג. והשתזפתי. אני חייב לדייק ולומר שהפעולה המהנה הזאת חזרה על עצמה מספר פעמים. אחרי שהתמונה עלתה לפייסבוק המג"ד חטף ג'ננה ושפט אותי ל-35 ימי ריתוק לבסיס. מה שנקרא, יותר מבוכריס. האם כל העניין היה שווה? הייתי חוזר על אותו תעלול בלי לחשוב פעמיים. מה נשאר מהצבא אם לא הזיכרונות מהשטויות שעשינו והצחוקים המטורפים שבאו בעקבותם?".
לטוכה מספר למגזין וואלה! NEWS את הסיפור שלו בתום שבוע שבו מאות אלפי פוסטים פורסמו ברשתות החברתיות תחת ההאשטג #יותר_מבוכריס. מאחורי המסר הנוקב נגד הסדר הטיעון השנוי במחלוקת, עלתה במלוא תפארתה המציאות השכונתית שמאחורי גדרות הבסיסים, עמדות השמירה והצריפים שהפכו למשרדים. כמעט כל מי שעבר בצבא ההגנה לישראל, בין אם בשנות ה-70 או בשנות ה-2000, שלף מהבוידעם סיפור ענישה יוצא דופן השייך רק לכאן, להוויה הצבאית הכל כך ישראלית. הסיפורים שפכו אור על מערכת הענישה הצבאית ההזויה, ההפכפכה והיצירתית. מערכת בה כל רס"ר הוא מלך וכל מפקד בסיס יכול להפוך החלטה בהתאם למצב רוחו. אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. בעצם, זה פשוט מצחיק.
ה"יותר מבוכריס" של רותם ברק, בת 26, התחיל לגמרי במקרה. "זה היה ב- 2010", נזכרת רותם. "שירתתי בקריה בתפקיד שרטטת/גרפיקאית ועבודה עם הפלוטר - מכונת הדפסה גדולה - הייתה חלק משגרת יומי. היינו מדפיסים מפות, חוברות ושלל חומרים כתובים עבור החטיבה. באחד הימים, אני ממש לא יודעת למה, התיישבתי על המדפסת הגדולה, בקשתי מחברה שתצלם אותי והעליתי לפייסבוק".
המפקד של רותם לא אהב לראות איך הפכה המדפסת היקרה לספה נוחה. "העונש שלי היה להעביר הרצאה לאנשי החטיבה שתוכנה יהיה: 'למה אסור לשבת על מדפסות וחשוב לשמור על הציוד הצבאי'. המפקד אמר, ולא ידע איך העונש עוד יהפוך לפסטיבל". רותם השקיעה בהפקת ההרצאה. היא למדה את החומר, הכינה תכנים מעמיקים ולא פחות חשוב, דאגה לפרסום האירוע שהרי בלי קהל מה שווה כל הטרחה?
"הלכתי על יום עיון שלם. קראתי לו 'יום הפלוטר הבינלאומי', הדפסתי סטיקרים, פרסמתי לו"ז ומכרתי כרטיסים. ההרצאה עצמה הייתה הצלחה מסחררת. הורדנו את דגל הפלוטר לחצי התורן, הקראתי נאום מרגש עם הסקת מסקנות חשובות. האירוע הסתיים במחיאות כפיים סוערות של הקהל", מסיימת רותם "וגם המפקד שהתכוון להיות קשוח לא הצליח להסתיר את החיוך שנמרך לו על הפנים".
המפקדת של יגל פלח, סמלת נ', יצאה קצת פחות מחויכת מהמחלקה ההוללת במיוחד שקבלה בדיוק לפני שנה. היא גם סירבה להגיב על העונש המקורי שהטילה עליהם. "הייתי לוחם בהנדסה קרבית", מספר יגל, "והיינו באמצע קורס פרמדיקים. כל יום עסקנו בתרגול החייאות ושלל מצבים רפואיים לא נעימים כששפן הניסיונות שלנו הייתה בובת תרגול מצחיקה של תינוק. קראנו לה 'פדרו הפיה'".
"באחד הימים כשסיימנו את השיעור, יצאנו מכיתת הלימוד ובחוסר תשומת לב השארנו אותה פתוחה, כשבתוכה ציוד רפואי יקר. אחרי שהסמלת גילתה שהכיתה לא ננעלה בתום השיעור היא מאד כעסה והחליטה להעניש את כולנו: 'עד להודעה חדשה אתם הולכים עם הבובת תינוק על הגב לכל מקום'. הכנסנו את 'פדרו הפיה' לתיק הגב ונצמדנו אליה עד לסוף הקורס. תיק תק הפכנו לבדיחת הבסיס. זה בטח יותר מבוכריס".
החיילים צוחקים, המפקדים פחות. האלוף בדימוס יורם יאיר (יה-יה), היום יו"ר 'יחד למען החייל', שכיהן בין היתר גם בתפקיד ראש אכ"א: גם אני הייתי חייל ואחר כך מפקד. אף פעם לא הייתי ממושמע וגם שלמתי מחירים. די אם אומר שהייתי המ"פ היחיד בצה"ל בדרגת סג"מ כי הורדתי בדרגה. אבל אני לא מוכן לשתף פעולה עם כל החגיגה התקשורתית סביב האירוע הקשה הזה. אני מכיר את אופק בוכריס כקצין מוכשר וצנוע ומאד הצטערתי לשמוע על מעשיו. אותי, באופן אישי", מסכם יה-יה, "זה מחליא שמישהו משתמש בכוח נגד משהו חלש ממנו, אישה או גבר, ומנצל את מעמדו לרעה".
הח"כ לשעבר עמרם מצנע, שכיהן כאלוף בצה"ל בשלל תפקידים צבאיים נזכר בימים רחוקים, לפני כ-45 שנה, כשהיה מג"ד ומח"ט ושפט חיילים על עבירות כאלה ואחרות. "המוטו שלי כשופט היה להפתיע את החייל בעונש", מספר מצנע. "היו חיילים שהיו בקיאים במגוון העונשים הצבאיים והיו מוכנים לקחת את הסיכון ולשאת במחיר הנקוב. אהבתי להפתיע אותם ולתת להם עונשים שהם לא ציפו להם אבל תמיד הקפדתי לראות מי החייל שעומד מולי ואם הטעות שעשה היא מקרית או חד פעמית, להקל בעונש. אני זוכר שהשתחררתי מהצבא", ממשיך מצנע, ניגש אלי יום אחד אדם ואומר לי 'אני הייתי חייל שלך לפני שנים רבות כאשר היית מפקד האוגדה ואתה תפסת אותי מתהלך באחד האימונים ללא הנשק שלי. הייתי בטוח שכאשר תשפוט אותי אלך לכלא אבל אתה קראת לי לחדר שלך, הסברת בטון תקיף מדוע טעיתי ושחררת אותי לדרכי. כל כך התרגשתי מהמחווה שלך שמאז אני גרופי שלך וכמובן הצבעתי לך בבחירות לכנסת'. אני תמיד מנסה לזכור", מסכם מצנע, "שהעונש אמור להיראות ולהרתיע אבל הוא קודם כל צריך להיות כלי חינוכי. אם אפשר להשיג את האקט החינוכי בדרך אחרת, אז אפשר במקרים מסוימים להסתדר בלעדיו".
שבוע גימלים שהפך לסיוט בכלא
גילי מייזלר, בן 55 מגבעתיים, מורה, מפיק ועורך וידאו, עף אחורה בזמן ומחייך כשהוא מגולל בפני את השתלשלות האירועים הבלתי צפויה שקרתה לו בקיץ 1981. "נפלתי על רס"ר שהתעמר באשכנזים כמוני. לא הייתי מצליח להירדם במשך שעות, נרדם בדרך כלל בארבע בבוקר ומתעורר הלום ומותש לשעון המעורר ברבע לשש כדי להספיק להגיע למסדרי הבוקר הקבועים בשמונה אפס אפס, אותם היה מנהל ביד רמה וגזענית הרס"ר הקשוח בבסיס המצחין בין קסטינה לג'וליס. לאחר כמה שבועות הבנתי ששם אני לא נשאר ופניתי לקב"ן. קיוויתי שיגאל אותי מהרס"ר המשוגע, ואולי גם יעזור לי עם הדיכאון שסבלתי ממנו באותה התקופה בהיותי אח שכול. הוא שמע אותי, התבונן בי רגע ואמר: 'אני מציע שניפגש ביום א' הבא, ועד אז - אני רושם לך שבוע גימלים'".
"יצאתי רועד מהתרגשות", ממשיך גילי את הסיפור, "עליתי על האוטובוס, שנסע באותם ימים דרך כביש הבקעה, חושב על השבוע הקרוב שכל כך הייתי זקוק לו. כשהאוטובוס נעמד בעצירה הקבועה במפגש הבקעה, אני מרגיש מאחור טפיחה על השכם. 'חייל, איפה פנקס החוגר שלך?' אני מסתובב ומולי שני אנשי מצ"ח חמורי סבר. 'יש לך תיק באוטובוס? תעלה תביא אותו'. יורד וניגש אל הצמד הזה, עדיין לא מבין מה הם רוצים מחיי. אתה רואה את הג'יפ הזה שם? לך תעלה ותמתין לנו. פתאום אני מעכל - הכומתה בכותפת ולא על הראש. מורידים אותי מהג'יפ בבסיס זר. נכנסים למשפט. 'טוראי מייזלר גיל, אתה נאשם באי חבישת כומתה. האם אתה מודה?' מודה המפקד. גזר הדין: 15 ימי מעצר מרגע זה. קחו אותו'.
בחוץ התחלתי לדמוע. אלוהים שבשמיים איך אעביר כאן 15 ימים? את הנובלס שלי החרימו, אז האסירים הוותיקים הביאו לי חבילת סיגריות. סילון בלי פילטר, זה מה שחילקו אז בכלא. שאלתי אם יש דרך לערער, אמרו לי שאפשר רק לבקש חנינה. לקחו אותי למשרד לכתוב את הבקשה. בערב התכוננתי לשינה, כיבוי אורות ושמירה על הבתולים. רגע לפני ההירדמות בא סוהר והוביל אותי לחדרו של מפקד הבסיס. שני פלאפלים מביטים עליי בקשיחות. הוא התחיל לספר לי על עצמו. בערך חצי שעה סיפר על עצמו. סגן אלוף במשטרה הצבאית. באיזשהו שלב הוא אמר: 'גם אני יודע מה זה שכול'. וחנן אותי. יותר מבוכריס, לא?".
הטירוף התקשורתי שהתחיל בשבוע שעבר ומסרב להירגע עדיין, לא הפתיע גם את אלמוג עמרן, בן 29 הידוע גם בכינוי 'החיל המפהק' או 'פיהוקי'. הסיפור שלו שקרה ב-2008 הוא עוד דוגמא עגומה לשרירותיות ההזויה ממנה סובלת לעיתים מערכת הענישה הצבאית. עמרן שפיהק בזמן נאום של מפקד הבסיס בטקס לזכרו של יצחק רבין, והתנצל על כך. הוא בוודאי לא התכוון להעליב או להשפיל את מפקדו וההיגיון הבריא אומר שהוא לא צריך היה לשבת על כך בכלא. "אירועי השבוע האחרון החזירו אותי לאותם ימים הזויים לפני שמונה שנים" נזכר אלמוג "כל עווני היה פיהוק אחד מיותר, קצת קולני אמנם, שנפלט לי, בטח ללא כוונת פגיעה בתת אלוף אילן בוגר, מפקד הבסיס באותם הימים, אותו אני מאד מעריך. אבל העניינים יצאו משליטה ומצאתי עצמי יושב בכלא עשרה ימים. זה היה סרט, סרט רע מאד."
אלמוג הצליח להשתחרר מהכלא רק אחרי שהוריו פנו לכל כלי תקשורת אפשרי ויצרו מהומה. לאחר שחרורו ובהשפעת האירוע שעבר, הלך אלמוג ללמוד תקשורת . "לתקשורת יש כוח עצום לטוב ולרע, אין ספק שהיא יכולה להפיל אנשים שסררו וגם להציל אחרים כמו במקרה שלי. העונש שקבלתי היה לא מידתי אבל אף אחד בצבא לא רצה להקשיב. רק אחרי הפרסום בטלוויזיה ובעיקר באינטרנט והפגישה של אבי עם מפקד הבסיס הסכימו לשחרר אותי מהכלא. אין לי ספק שאם פייסבוק היה חזק באותם הימים כפי שהוא היום היינו רואים כבר קליפים של 'פיהוקי' וקמפיינים מתויגים ובטח לא הייתי יושב עשרה ימים. היום הכל היה מסתיים עוד לפני שהתחיל".