פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      החוק לגישור בגירושין: ניסוי גרוע בבני אדם

      החוק החדש והנוצץ יצר מציאות משפטית קשה וחמורה שגורמת לבזבוז כספי ציבור להארכת ההליכים המשפטיים ולטרטור של מערכת המשפט. עו"ד ד"ר רונן דליהו מנסה לעשות סדר

      עוגות גירושין (ShutterStock)
      אפילו להתגרש כמו שצריך אי אפשר במדינה הזאת (צילום: ShutterStock)

      ביום 17.7.2016 נכנסה לתוקפה הוראת שעה, לפרק זמן של שלוש שנים, הקרויה חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ה- 2014. חוק זה נחקק במחטף, ללא בחינה משמעותית של השלכותיו, ללא בדיקת התקציבים שמועברים ליישומו, ומבלי התייעצות רצינית ומעמיקה עם כל האמונים על ביצועו העתידי: שופטים, דיינים ועורכי דין - הכל ב"שיטת החלטורה הישראלית". ולמרות כל אלה הח"כים הנמרצים מהרו להתייצב מאחורי כל מיקרופון רענן ולהתפאר על ה"מהפכה ההיסטורית שחוללו", על ההישג המרשים שהושג והמהפכה שמאפשרת לכאורה גירושים ללא מריבות, באמצעות הליכי גישור חובה ובא לציון גואל.

      בחלוף כחמישה חודשים ממועד החלתו של החוק הנוצץ, ניתן לומר בבירור שמדובר בלא יותר מ"ניסוי גרוע בבני אדם" שעורכים המחוקקים על ציבור המתדיינים שגם ככה נקלעים לסיטואציה קשה. מדובר במציאות משפטית קשה וחמורה שגורמת לבזבוז כספי ציבור להארכת ההליכים המשפטיים ולטרטור של מערכת המשפט.

      נתחיל ונאמר כי הרעיון העקרוני לנסות וליישב סכסוכים בדרכי נועם מחוץ לכתליי בית המשפט הוא רעיון מבורך וראוי. אלא שגם קודם לחקיקתו של החוק המגוחך הזה, בכ- 90% מהתיקים בשלב זה או אחר המתגרשים בחרו בפתרונות אלטרנטיביים של בוררות מחוץ לכתליי בית המשפט, גישור , "גירושין בשיתוף פעולה", מו"מ ישיר ו/או באמצעות פרקליטים- הכל במטרה אחת לקצר את ההתדיינות להקטין את הנזקים ואת עוגמת הנפש. כלומר, בניסוי הזה לא המציאו שום גלגל, למעט החסות המוזרה שהמדינה לקחה על הליכי הגישור בתוך כתלי בית המשפט.


      בעניין זה חשוב להבהיר את העובדות הבאות: בראשיתו של רעיון החוק הנוכחי עמדה המחשבה שיש לבטל את "מרוץ הסמכויות" הידוע לשמצה מזה עשורים רבים בין בתי המשפט למשפחה ובתי הדין הרבניים. כמו כן היה רצון לאפשר גישור חובה בחסות המדינה, ולבסוף בגלגול הנוכחי, המחוקקים המלומדים ביקשו להוציא את עורכי הדין לגירושין מהתמונה שכן הם תלו את כל תחלואי השיטה והמערכת בהם.

      ברם, המציאות שנוצרה לאחר חקיקתו של החוק היא הפוכה בתכלית ואף עגמומית ביותר. מרוץ הסמכויות לא זו שלא בוטל, אלא רק החמיר ואף ביתר שאת, שכן ניתן היום בו זמנית לא רק לפנות לשתי ערכאות אלא גם לעתור ולקבל סעדים שונים שיכולים אף להיות סותרים אחד את השני!

      בפועל אין גישור חובה אלא רק המלצה של העובדים הסוציאליים על הליכי גישור, וגם זאת רק למי שרוצה, ואצל מגשרים חיצוניים, שהמחוקק לא בחן לחלוטין את מידת התאמתם.

      עורכי הדין לגירושין לא הוצאו מהתמונה שכן הם יכולים לשבת בחדר המו"מ החל מהפגישה השנייה של הליכי ישוב הסכסוך.

      זאת ועוד, החוק החדש מחייב כי תתקיימנה ארבע ישיבות ליישוב סכסוך בפני עו"ס, בתוך לכל היותר 45 ימים. ואולם, המדינה לא גייסה מספיק עובדים סוציאליים ועורכי דין שיעבדו ביחידות הסיוע ויתנו מענה לרבבות המתגרשים. בפועל כשמוגשת היום בקשה ליישוב סכסוך ביחידות הסיוע שליד בתי המשפט למשפחה, הישיבה הראשונה נקבעת למועד של 100 יום ויותר.

      מצב זה נגרם לא רק מפני שעובדי יחידות הסיוע לא הגדילו את שעות עבודתם כעובדי מדינה, ועובדים רק בבוקר (וציבור המתדיינים צריך להפסיד ימי עבודה כדי לפגוש בהם) אלא מכיוון שאין מספיק עובדים סוציאליים, עורכי דין, מנהלנים וחדרים, לקיים את ההליכים ליישוב סכסוך.

      בפועל מה שקורה בבתי המשפט לנוכח זאת, הוא שברגע שנקבעת ישיבת יישוב סכסוך למועד שחורג ממסגרת 45 שקבע המחוקק, בתי המשפט מבטלים את ההליך הכפוי ליישוב זו המהפכה הגדולה? ואולי בכלל היה מקום להעביר את כל המשאבים לבית משפט אחד לעשות "פיילוט" לבדוק עלות מול תועלת ורק לאחר מכן לצאת בחוק אומלל שכזה. ואולי הליך זה היה צריך להיות מוקדש רק למעוטי היכולת שבלאו הכי המדינה שילמה להם ומשלמת עד היום סיוע משפטי חינם אין כסף, לצורך ניהול הליכים משפטיים?

      ואם לא די בכך, המאושרים שזוכים סוף כל סוף להגיע לפגישת יישוב סכסוך ביחידת הסיוע שליד בתי המשפט נתקלים בעובדים הסוציאליים אשר רובם אינו בקיא דיו בדין הנוהג ובזכויות של שני הצדדים ובגין כך הם מסתכנים בתביעות נזיקין בגין חוות דעת משפטיות שהם לא אמונים עליהן. מעבר לכך אין להם את הזמן והיכולת להקדיש לפונים שלהם כך שהם רק מתפללים שאלו יגידו שהם לא מעוניינים עוד בתהליך, כדי שיוכלו לשים חותמת: "עברו דרכנו וניתן להעבירם להגשת תביעות בבית המשפט". לאחרונה גם התרבו כלפיהם תלונות על כך שהם מנסים להדיר את עורכי הדין מהתהליך או שהם מפנים למגשרים המוכרים להם.

      בכל מקרה, לאחר ישיבת יישוב סכסוך הראשונה מתחילה המתנה ממושכת שלעיתים נמשכת שבועות וחודשים עד ששני הצדדים מחליטים לאן דרכם - להמשך התנהלות ביחידת הסיוע, גישור, תביעות ומה לא. ובינתיים הסחבת והבלגאן בעיצומם. ממתינים להודעות הצדדים, מתקשרים אליהם שיודיעו מה כוונתם לעשות, מבקשים מבית המשפט שייתן נגדם צעדי ענישה ועוד.

      הודות ל"חוק המופלא", זכות הגישה לערכאות משפטיות של הציבור הרחב נרמסת ברגל גסה ונמנעת ממנו האפשרות לפנות ולהגיש תביעות- זכות לגיטימית לחלוטין בכל מדינה דמוקרטית.

      אם לא די בחוק האומלל הזה שכבר הסב יותר נזק מזה שנגרם במשך מספר עשורים של ההתדיינות, הרי שגם התקנות שבאו בעקבותיו יצרו אנדרלמוסיה וכאוס לא פחותים: צדדים שמצויים בהליכים רבים וממושכים בבתי המשפט ו/או בבתי הדין הרבניים, חייבים להיתקע שוב ביחידת הסיוע, כשהם מגישים תביעה חדשה נוספת, למרות שברור שגישור כבר לא יהיה ביניהם. אותה גזרת גורל כפו התקנות גם לצדדים שניהלו הליך גישור בפני מגשר חיצוני וזה כשל ועתה הם רוצים להגיש תביעות. אלה מתעכבים משך חודשים ארוכים עד שיוכלו להגיש תביעות ולברר את ענייניהם. כמו כן התקנות אסרו פירוט יתר של העובדות במסגרת בקשות לצווי בינים כמו מזונות זמניים ו/או הסדרי ראייה עם קטינים ובפועל בתי המשפט ובתי הדין נדרשים לקבל החלטות ללא מידע מספק ובנסיבות מסוימות אף קובעים דיונים – אותם דיונים שהחוק רצה למנוע ולחסוך.

      לסיכום נאמר בצער כי חלם זה פה. המציאות שכפו עלינו מחוקקינו בחוק יומרני ומתנשא זה מעידה על ניתוק ואי הכרת המציאות בשטח.

      עו"ד ד"ר רונן דליהו הוא מומחה לדיני משפחה וירושה, ועוסק בתחום מזה כ-25 שנה