לשחק בבדידים

מצוקת החיילים הבודדים שעלתה השבוע לדיון בכנסת היא גירוד קצה הקרחון של בעיה שורשית ועמוקה ביחס שלנו כחברה לאלה שמוכנים להעניק את חייהם עבור המדינה. גרי קורן, שעזב את המשפחה והחיים הנוחים בטורונטו כדי להתגייס לצה"ל – מספר את סיפורו האישי

גרי קורן
07/12/2016
אילוסטרציה. ShutterStock
לא לכל חייל יש מקום חם לחזור אליו(צילום: ShutterStock)

חייל בודד, כשמו כן הוא, הוא בודד. בודד כי משפחתו חיה ביבשת רחוקה אי שם. בודד כי משפחתו דווקא בארץ אבל לא בקשר עימו. בודד כי אין לו משפחה כלל. ישנן סיבות רבות שמשרד הביטחון בוחר להעניק את הסטטוס "חייל בודד" אבל לכולן מכנה משותף אחד – היעדר תא משפחתי תומך.

מי מאיתנו ששרת במסגרות השונות לא חלם בלילה קר אחד (בקו חרמון במקרה שלי), על בית חם ומהביל מאדי הבישולים של אמא, על צ'אפחות פירגון של אבא וחיבוקים צמודים של האחים והאחיות. אז עוברים להם שלושה שבועות ורוב החולמים בהקיץ יגשימו את משאלת ליבם באמצעות נסיעה רווית התעפצויות באוטובוס. באותה נסיעה נוכחים גם כמה צמדי עיניים פקוחות לרווחה, עיניים שיודעות שאין סיבה טובה לדמיין את החזרה הדרמטית לחיק המשפחה, אלה הן העיניים (הלעיתים לחות) של החיילים הבודדים. לרוב החייל הבודד יחזור לאחד מבתי החייל הפזורים ברחבי הארץ, דירות מושכרות או של האגודה למען החייל, קיבוצים, סידורים ארעיים או אפילו יעדיף פשוט להישאר בבסיס כמתנדב לשמור בסופ"ש – פשוט כי אין באמת לאן לחזור.

ולמרות כל הצרות, בזמן שירותו, המסגרת עוטפת את החייל הבודד בבועה, בועה של ראש שקט ויציבות כלכלית יחסית, בועה שתתנפץ בפניו של הבודד ממש אוטוטו – בעת השחרור.

עוד בוואלה!

הכל מתחיל בעיניים: הסוד האמיתי של לאה שנירר ומיה דגן למראה צעיר

בשיתוף קליניק
בית החייל בירושלים. לא בדיוק בית חמים עם ריחות בישול של אמא(צילום: יורם לימודים, צילום: פוטו הצפון)

הסיפור שלי כחייל בודד אולי ישמע מוזר לאוזן זרה, אבל לנו, לישראלים, זה כבר ברמת המובן מאליו שיש טיפוסים כאלה שנוטשים את כל מה שיש להם ובאים לעשות ציונות "הארד-קור", דרך הרגליים, דרך הלב.

בגיל 18 אני עוזב את הספה המרווחת בטורונטו, עולה על הטיסה הבאה לישראל וחוזר לבית האמיתי. חוזר למדבר. חוזר לחברים. חוזר לאומה. חוזר הביתה. וכך אני מוצא את עצמי בלשכת הגיוס בחיפה. "רק קרבי! רק צלף!". מפה לשם, חייל בודד, טירונות 07, "נוב 08 אימפריה", צלף חי"ר בנח"ל. החלום התגשם.

היה קל ונוח להתרגל לשגרה הצה"לית. לא מתקשרים מהבנק. אין מינוס (או פלוס). אין חובות, הוצאות, מיסים וכל הטררם. הצבא מסבסד שכר דירה, שוברים לחג ואפילו כרטיס חודשי לקנייה בסופר. ואז הכל מתהפך. נובמבר 11. משתחרר לעולם החיצון. הבועה מתפוצצת ואיתה מגיעה אי ודאות כלכלית, חובות והשאלה הגדולה: מה עכשיו?

יצאתי למאבק. ניסיתי לברר מה מגיע לי וגיליתי שזה לא הרבה. על הדירה וכל ההוצאות אצטרך לשלם מכיסי. לא אקבל שום מענק מיוחד שמתייחס לסטטוס שלי. בקיצור – בדד אלך. פניתי למשרדי ממשלה וסיפרתי להם את הסיפור שלי, שהוא הסיפור של חיילים רבים – אך זכיתי רק לתגובות של "זה לא בסמכות המשרד שלנו".
לימים, הוחלט להעניק סיוע מסוים בתחום שכ"ד, אבל זאת טיפה בים. בהתחשב במידת התרומה העצומה של החיילים הבודדים למדינה שלנו, מן הראוי שאנו, בתור מערכת, נשיב להם תגמול מוסרי והגון. מגיע להם להתקיים בכבוד. לחיות. אפילו להנות.

השבוע סאגת התמיכה בחיילים בודדים משוחררים עולה לשולחן הכנסת ויכול להיות שסוף סוף יעשה צדק. מקווה בכל ליבי שהיוזמה של ח"כ יוליה מלינובסקי מישראל ביתנו ואיציק שמולי מהעבודה תקרום עור וגידים ותעבור בהצלחה בכנסת למען עתידם של הבודדים שלנו ועתידה של המדינה בכלל.

  • חיילים בודדים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully