קוברים את הכאב: הישראלים שעובדים בפס הייצור של המוות

"פעם חזרתי מהעבודה ואשתי סיפרה לי בזעזוע על תינוק שנפטר. הנהנתי והקשבתי, אבל לא העזתי לספר לה שאני זה ששטף בבוקר את גופתו וקבר אותו בצהריים". ההתמודדות עם המשפחות, שטיפת הגופות, תחושת השליחות והקושי הנפשי העצום: כך נראה יום עבודה סטנדרטי של קברן בישראל

עובדים לצד המוות יום אחר יום, שעה אחר שעה (צילום: ראובן קסטרו)

ישי רוזנבלט לא ישכח לעולם את הרגע הזה. הקברן המנוסה, שערך בחייו עשרות אלפי הלוויות, ביניהן של פעוטות ושל אנשים שחייהם נגדעו במפתיע, האזין במקרה, במהלך הלוויה שערך, להספד מרגש על קשישה שמתה בשיבה טובה – ולפתע מצא את עצמו מוחה דמעה. מקרה דומה קרה גם לאורית מסמי, סמנכ"לית פורום חברות הקדישא, שעובדת כבר שנים במרחב שבין הגופות לקברים. "הייתי ברבבות הלוויות בחיי ודווקא בהלוויה של אישה זקנה בת תשעים פלוס שחיה חיים מלאים ושבכלל לא הכרתי, ייללתי כמו ילדה. אתה יכול לערוך הלוויה של ילד או של אדם צעיר שמת באסון נורא, וזה לא נוגע בך. ודווקא אצל הקשישה שלא הכרתי בכיתי בכי תמרורים. אי אפשר להסביר אפילו למה ואי אפשר לדעת מתי".

רוזנבלט למד לקח מהמקרה הזה ומאז הוא מקפיד לא להקשיב לדברי המספידים בזמן ההלוויות. הגוף שלו אמנם נמצא שם, אבל הראש במקום אחר. למרות הכול, גם הוא מודה שהדבר שקשה לו יותר מכל הוא המפגש הראשוני עם המשפחות הלומות היגון והצער, בעיקר כשהנפטר הוא ילד קטן או אדם צעיר שמת בדמי ימיו.

"גיליתי שכשזה רק אני מול הילד שנפטר - אני יחסית מצליח להתמודד עם זה רגשית. אני מתרכז בלעשות את מה שצריך, את כל סדר הפעולות הנדרש. אבל הבום הגדול מגיע במפגש עם המשפחה. אי אפשר להימנע ממפגש איתם, ויש המון כאב ודמעות במפגש הזה. מצד אחד, אני מנסה להיות מאוד אמפתי, מאוד מבין, מאוד מכיל, לתת להם תחושה שאני איתם. מצד שני, אני מנסה לא להיות מעורב רגשית יותר מדי כדי לא להיפגע. אחרי הכול, גם לי יש ילדים בבית ואני חוזר אליהם בסוף כל יום עבודה".

רוזנבלט משתדל שלא לשאת עימו את נטל הסיפורים והטרגדיות הביתה, אבל לפעמים הם צצים ללא כל הכנה מראש והולמים בו ברגעים לא צפויים. "אני זוכר יום אחד שהייתה בבוקר טרגדיה מאוד קשה, תינוק שנפטר. אני קיבלתי לידיי את גופתו של אותו תינוק ואני עשיתי לו את הטהרה, כלומר שטפתי אותו במים. בערב, כשהגעתי הביתה, לקחתי את בני לאמבטיה. הכנסתי את הגוף הקטנטן שלו לאמבטיה, התחלתי לרחוץ אותו, ופתאום התחלתי להרגיש לא טוב. הבנתי פתאום שהייתי כבר בסיטואציה כזו היום, של תינוק ושל מים. ניסיתי בכוח לסלק את המחשבה הזו החוצה, אבל היא נכנסה כל פעם מחדש. הרגע הכי כיפי של היום - האמבטיה לילד - הזכיר לי את הרגע הכי נורא של היום. לפעמים זה קורה, ולפעמים הכול מתערבב, אבל אני עושה הכול כדי לשמור את הטראומה בחוץ".

הפלישה הכואבת של טרגדיה מהעבודה לחיי המשפחה היא משהו די שכיח בקרב האנשים שעובדים לצד המוות יום אחר יום, שעה אחר שעה. מסמי, כסמנכ"לית פורום חברות הקדישא המקשר בין כל גופי הקבורה בישראל, הבחינה בצורך של הקברנים לקבל כלים להתמודד עם העבודה הנפשית הקשה ויזמה עבורם תכנית הכשרה בת חצי שנה בשיתוף עם המשרד לשירותי דת שמטרותיה הן ליישר קו בכל הנוגע לידע ולנהלים, ולענות על צורך נפשי.

עוד בוואלה! NEWS

כשבחוץ גשום וקר: תרגילים מומלצים לפעילות גופנית ביתית

לכתבה המלאה
"הבום הגדול מגיע במפגש עם המשפחה. אי אפשר להימנע ממפגש איתם, ויש המון כאב ודמעות". ישי רוזנבלט (צילום: ראובן קסטרו)

"הצורך הרגשי הוא גם מול המשפחות האבלות בסיטואציה הייחודית וגם מול עצמך: אנו מדברים על מה קורה לי, איך אפשר לזהות סימני טראומה ועם אילו כלים ניתן להתמודד", מסבירה מסמי את היזמה שלה. "אנחנו גם צפינו בהמון טקסי הלוויות ולמדנו מהם איך להגיב לסיטואציות מסוימות".

"במהלך הסדנאות בתכנית ההכשרה, אנחנו עוזרים לקברנים למצוא נקודת חוזק שלהם, למצוא מאיפה לשאוב כוחות ולעודד אותם להשתמש בזה ברגעים קשים", היא מוסיפה. "כשאתה מביא את זה למודעות, אפשר להשתמש בזה ברגע קשה. במקביל אנחנו מלמדים אותם איך כדאי לעמוד מול משפחה שזה עתה קיבלה את ההודעה הנוראית ביותר בחיים כמי שמשמשים גם כרשמי הלוויות מטעם חברה קדישא בבתי החולים. אנחנו מלמדים אותם טכניקות כמו באיזה גובה לעמוד מולם, איפה לשבת, האם להעניק מגע, אנחנו גם מציעים להם לשמור במגירה סיגריות, שוקולד וסוכריות. אנחנו אפילו מלמדים אותם לשאול את בן המשפחה שאלה שהתשובה לה היא 'כן' כדי להפעיל את האזור במוח שאחראי לתגובה חיובית".

שמואל טויב, קברן במקצועו, מוסיף: "למדנו שאנחנו חייבים להבין את המשפחות שמגיבות בסערה ולשדר להם שאנחנו איתם ומבינים אותם. אנחנו נותנים להם את כל הזמן בעולם לחלוק, לספר כל מה שבא להם. אנחנו מקשיבים להם וחיים איתם את המקרה".

"אנחנו עוזרים לקברנים למצוא נקודת חוזק שלהם, למצוא מאיפה לשאוב כוחות". אורית מסמי (צילום: ראובן קסטרו)
"להיות קברן זו עבודה שאתה חוזר הביתה ואתה משוכנע לחלוטין שעשית היום משהו טוב. זו עבודה שיכולה לתת לך את הבסיס להחזיק בה עוד זמן. בלי קשר לדת. זה לעשות טוב"

והקברנים עצמם? הם אסירי תודה על תכנית ההכשרה הזו. לראשונה בחייהם סופרים אותם, לוקחים אותם בחשבון, מתייחסים אליהם. הם כבר לא האנשים הדתיים השקופים האלה ששוטפים את הגופות, קוברים את המתים וחיים בצל הטראומה. הם יודעים שהעבודה שלהם מרתיעה ומעוררת גועל בקרב הציבור והם מבינים היטב שרוב מכריע של הציבור לא היה מוכן לעבוד בעבודה הזו בעבור שום הון שבעולם. למרות זאת, הם מודים שמה שמנחה אותם הוא תחושת השליחות. "גם אם תשלם לי 50 אלף לחודש על עבודה אחרת, היא לא משתווה לעבודה הזו מבחינת השליחות שלה", אומר שלמה הוס, קברן.

מזל ברוך-אל, מטהרת גופות מזה 16 שנה, מהנהנת בהסכמה: "אומרים לנו כל הזמן בזלזול 'מה אתם עובדים בעבודה הזו? לכו לעבוד בעבודה אחרת', אבל אנחנו יודעים שזו שליחות. זה חסד של אמת".

רוזנבלט: "אני לא אוהב להתיימר, אבל אני גם מרגיש תחושת שליחות בעבודה הזו. אני קם בבוקר עם חשק לעבודה. כל חיי רציתי עבודה עם תוכן. מבחינתי, היי-טק יכולה להיות עבודה עם תוכן, אבל יכולה גם להיות עבודה נטולת תוכן. להיות קברן זו עבודה שאתה חוזר הביתה ואתה משוכנע לחלוטין שעשית היום משהו טוב. זו עבודה שיכולה לתת לך את הבסיס להחזיק בה עוד זמן. בלי קשר לדת. זה לעשות טוב. הרי כל אדם צריך את העזרה ברגעים הקשים מנשוא האלה ואתה עושה עבורו דבר טוב".

בניגוד לאגדות האורבניות, לא קוצצים במהלכה ציפורניים ולא מסירים קעקועים מגוף הנפטרים. מזל ברוך-אל, שמואל טויב ושלמה הוס (צילום: ראובן קסטרו)
"פעם אחת הגעתי הביתה מהעבודה ואשתי סיפרה לי בזעזוע על תינוק שנפטר. אני הנהנתי והקשבתי, אבל לא העזתי לספר לה שאני הייתי זה ששטף בבוקר את גופתו וקבר אותו בצהריים"

אנחנו נפגשים עם הקברנים בבית העלמין ירקון, בית העלמין המרכזי בגוש דן – והיחיד שמעניק קבורה חינם (אולם רק בקבורה לגובה). רוזנבלט עובד כבר חמש שנים כקברן בחברה קדישא תל אביב, אולם התואר "קברן" מעט מטעה, שכן כמו מרבית עמיתיו למקצוע, מטפל רוזנבלט בכמה תחומים: החל מפינוי הגופה מהבית או מבית החולים, עבור במתן שירותי רישום ההלוויה עבור המשפחות, וכלה ברחיצת הגופה בחדרי הטהרה בבית העלמין ועריכת טקס ההלוויה. כמעט כל גבר שעובד בחברה קדישא ממלא את כל שלל התפקידים הללו, בעוד הנשים לרוב משמשות כמטהרות גופות או כרשמות הלוויות.

בין רבבות הקברים הפרושים כמו שדה לבן ודומם בלב העיר ניתן למצוא לא מעט מצבות שתופסות את העין. על חלקן מצוירת תמונתו של הנפטר, על חלק מצוטטים שיר שאהב, על אחת מודבקים חלקי האופנוע ההרוס שהנפטר כה אהב ובגללו הוא נהרג, ועל אחרת הוצמדה אפילו נרגילה. עדות קטנה וסמלית לתחביב, לפיסת חיים שהיו ואינם.

בשל הצפיפות האדירה בבית העלמין הוחלט לפני כמה שנים להתחיל לקבור לגובה ולפיכך הוקמו מספר מבני קבורה במתחם. מסמי מגלה ש-60% מהאנשים שקוברים את יקיריהם מעדיפים לקבל את הסטנדרט המגיע להם חינם מביטוח לאומי והם קוברים את יקיריהם באחד ממבני הקבורה הרוויה. עם זאת, הם מעדיפים שיקיריהם ייקברו בקומה כמה שיותר נמוכה: "קשה להם עדיין עם הקבורה בקומות גבוהות. הם מעדיפים שיקיריהם ייקברו כמה שיותר קרוב לקרקע". בקומות העליונות, שכאמור לא זוכות לפופולריות רבה, נקברים אנשים גלמודים ללא משפחות.

בדיוק כמו רוזנבלט שמעדיף להשאיר את העבודה מחוץ לבית, גם יתר הקברנים שפגשנו פועלים באופן זהה. היחידים שמבינים את מה שעובר עליהם זה הם עצמם, ולכן הם מעדיפים לשתף את חבריהם מהעבודה בחוויות המטלטלות שעברו עליהם, במחשבות שלהם, בחששות שלהם, בחרדות שלהם ואפילו בבדיחות השחורות שלהם.

"אני לא מספר בבית מה שעובר עלי בעבודה, מה ראיתי ומה עשיתי", מודה טויב. "פעם אחת הגעתי הביתה מהעבודה ואשתי סיפרה לי בזעזוע על תינוק שנפטר. אני הנהנתי והקשבתי, אבל לא העזתי לספר לה שאני הייתי זה ששטף בבוקר את גופתו וקבר אותו בצהריים". מזל ברוך-אל מספרת שגם היא לא חושפת דבר על שגרת עבודתה: "רק עם האנשים שעובדים איתי פה אני יכולה להרשות לעצמי לדבר חופשי, בבית אני לא אומרת כלום".

"אני לא מספר בבית מה שעובר עלי בעבודה, מה ראיתי ומה עשיתי" (צילום: ראובן קסטרו)

את היום הראשון בעבודה רוזנבלט זוכר כטראומה בלתי נסבלת. "נסעתי עם החונך שלי לבית עלמין ירקון. התברר שזה היה יום 'עמוס' במיוחד עם כ-40 הלוויות. יצאתי מהרכב, נכנסתי למתקן הטהרה, והגעתי לאולם מלא אלונקות שעליהן שוכבים אנשים שלא זזים. התמונה הזו היממה אותי והייתה עבורי כמו סטירה לפנים. זו תמונה בלתי נתפסת. אף אחד לא רגיל לראות כאלה כמויות של אנשים מתים. החונך שלי הסביר לי מה בדיוק צריך לעשות ומשם המשכנו לפנות נפטר מבית החולים. ברגע שעליתי לרכב לכיוון בית החולים, לא הצלחתי להקשיב לו. המילים שלו חלפו לי ליד האוזן. כאילו לא הייתי שם. לא הרגשתי כלום. הייתי בבלק-אאוט"

"אחרי שפינינו את הגופה מבית החולים, חזרתי הביתה. לא רציתי לאכול, לא רציתי לשתות, לא רציתי כלום. שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה. מה שכן, היה לי ברור שלמחרת היום אני חוזר לעבודה. הרי ידעתי לקראת מה אני הולך, ידעתי שההתחלה תהיה קשה, אבל כשפוגשים את המציאות היא מכה בך. ידעתי שזה תהליך ושאצטרך להתרגל. הקצבתי לעצמי שבוע. למחרת חזרתי עם אותו חבר. הגענו לבית עלמין ירקון ואז הוא שם לב שיש בעיה ברכב. הוא אמר לי שהוא צריך ללכת למוסך ואני לא הרפיתי לו מהיד. לא נתתי לו לעזוב אותי לבד שם. בסוף הוא תפס אותי ואמר לי 'המוסך יחכה. בוא, הולכים לעשות טהרה'. אמרתי לו שאני אעמוד בצד ולא אעשה כלום, רק אסתכל. הוא הסכים ואמר לי שאם אני מרגיש רע, שאצא החוצה. שנייה אחרי שהסתיימה הטהרה ויצאתי מהחדר, הבטן חזרה לקרקר והתחושות חזרו אליי. התברר לי שסיטואציה שבה הנפטר מכוסה - יותר מפחידה מאשר כשהוא חשוף. הפחד מהלא נודע מלחיץ כי לפעמים לא יודעים מה מסתתר מתחת לסדין. ואז הבנתי שחזרתי לעצמי ושעברתי את השלב הקשה. מאז כמובן עברתי עוד אלפי שלבים קשים. כל פעם שילד מת או שאדם צעיר נהרג זה קשה מאוד. אף אחד מאיתנו לא עשוי מברזל".

שדה לבן ודומם בלב העיר. קברים בבית עלמין ירקון, נובמבר 2016 (צילום: ראובן קסטרו)

יום עבודה סטנדרטי של קברן הוא מגוון ומכיל עיסוקים רבים. הוא יכול להתחיל ברישום הלוויה בבוקר, כלומר לתת למשפחה שזה עתה איבדה בן משפחה את ההסברים ואת האופציות הנוגעות להליך הקבורה. משם הוא יכול להמשיך באיסוף נפטר מבית החולים או מהבית, ולאחר מכן רחיצת הגופה (טהרה) והבאתה לקבורה. מנהל השינוע של חברה קדישא מחליט לאן כל עובד ילך וייתכן מצב שבו עובד מסוים יאסוף נפטר א' מבית החולים, ישטוף את גופתו של נפטר ב' ויערוך הלוויה לנפטר ג'. "לכל דבר יש סדר מסוים גם משום שאין מקום לטעויות וגם למען כבוד הנפטר", מסביר רוזנבלט. "המטרה המרכזית של ההלכות נועדה לכבד את הנפטר".

מה בדיוק קורה בתוך חדר הטהרה שמעורר כל כך הרבה סקרנות ועניין? הטהרה היא למעשה רחיצת המת לפני הלבשתו בתכריכים לקראת קבורתו. מטהרי הגופות, שלושה במספר בכל פעם, עוטים על עצמם חלוק, מגפיים ושני סטים של כפפות, ורוחצים את גופו של הנפטר תוך שימוש בספוגים שעליהם סבון ושמפו. מטהרי הגופות עוטים גם מסכה פעמים רבות מחשש להידבק בזיהומים שונים.

ההליך מתבצע תוך הקפדה על צניעותו של הנפטר, כך שהוא מכוסה בבד והרחצה מתבצעת מתחת לבד. אחרי שהסתיימה הרחצה, נשפכים על הנפטר 9 קבין של מים (כ-12 ליטר) מצינור גדול שמחובר לתקרה. לאחר מכן מייבשים אותו ומלבישים אותו בתכריכים, שהם למעשה סוג של חליפה. טהרה ממוצעת אורכת כ-20-30 דקות ובניגוד לאגדות האורבניות, לא קוצצים במהלכה ציפורניים ולא מסירים קעקועים מגוף הנפטרים.

"קשה להם עדיין עם הקבורה בקומות גבוהות. הם מעדיפים שיקיריהם ייקברו כמה שיותר קרוב לקרקע" (צילום: ראובן קסטרו)

רבים מהקברנים מתנדבים גם במד"א ובאיחוד הצלה. זה כנראה עונה להם על צורך רגשי עמוק גם להציל חיים ולא רק לקבור מתים, לחוש אופטימיות ולא רק פסימיות. ישי רוזנבלט מתנדב באיחוד הצלה, שמואל טויב מתנדב במד"א כבר 16 שנים. "לפני שלוש שנים החלטתי שאני רוצה להצטרף לחברה קדישא ולהיות קברן", מספר טויב. "אני יודע היטב שאנשים לא רוצים לעבוד בעבודה כזו, אבל אני דווקא כן הרגשתי שליחות. הרגשתי צורך עז לעבוד במקום שבו אף אחד לא רוצה לעבוד. למרות שראיתי דברים קשים גם במד"א, אי אפשר להשוות למה שרואים בעבודה כקברן".

למרות שהוא מעיד על עצמו שהוא "אדם חזק שמצליח להתמודד גם עם גופות במצבי ריקבון קשים", טויב מרשה לעצמו להתפרק מדי פעם בטקסי הלוויות. "כשילד אומר קדיש על אחד מהוריו, זה משהו שאני לא יכול לשאת", הוא מגלה. "זה בלתי אפשרי, זה לא נתפס. כל כך קשה לי עם זה, שלפעמים אני פשוט בוכה עם המשפחות ביחד. יורדות לי דמעות ליד ההורים. לא מזמן נפטרה אשתו של אדם שאני מכיר בגיל 22, ולמרות שערכתי את טקס ההלוויה, לא הצלחתי לעצור את הדמעות. אני משתדל לשמור על פאסון, אבל הפעם לא הצלחתי. בעלה ניגש אלי מופתע ושאל אותי 'באמת ראיתי אותך בוכה? חשבתי שאתה חסון ולא מתרגש מהמעמדים האלה יותר'. שתקתי ובכיתי איתו".

בית העלמין ירקון, נובמבר 2016 (צילום: ראובן קסטרו)
"ראיתי זוג צעיר שעמד ליד קבר קטן. האבא עמד והאימא כרעה ברך והחזיקה בלון שכתובה עליו הספרה 5. הבנתי שלילד היה אמור להיות יום הולדת חמש. התמונה הזו ריסקה אותי"

רוזנבלט, שמעיד על עצמו שהוא לא בוכה בהלוויות שהוא עורך, נזכר ברגע אחד שהצליח לרסק אותו – דווקא לא במהלך הלוויה. "הייתי בדרך להלוויה של קשיש שמת בשיבה טובה. בדרך עברתי ליד חלקת הילדים ולפתע ראיתי מחזה שהצליח לרסק אותי לגמרי. ראיתי זוג צעיר שעמד ליד קבר קטן. האבא עמד והאימא כרעה ברך והחזיקה בלון שכתובה עליו הספרה 5. הבנתי שלילד היה אמור להיות יום הולדת חמש היום והבנתי שבשנה הבאה הם יגיעו עם בלון שעליו הספרה שש, ואחר כך שבע, וזה לא נגמר לעולם. התמונה הזו ריסקה אותי לרסיסים והיא פשוט לא יוצאת לי מהראש. עמדתי שם כמה דקות מרחוק והסתכלתי עליהם. גם את הרגע הזה השארתי אצלי ולא סיפרתי אותו לאף אחד, אפילו לא לאשתי".

ומה עם החיים? ובכן, קשה לחמוק מהקלישאות המוכרות. "אם יש דבר אחד שלמדתי בעבודה היומיומית עם המוות הוא להעריך את החיים ולראות אותם אחרת", מודה טויב. "אתה מבין הרבה יותר מאין באת ולאן אתה הולך. אתה רואה מסביב את כולם רצים ורצים ורודפים אחרי דברים, אבל אתה מבין הרבה יותר מכולם לאן כולם מגיעים בסוף ואיך הסוף הזה נראה. אתה מבין שבסופו של דבר הדבר הכי חשוב בעולם הוא לבלות את הזמן שלך עם המשפחה כי הכול שטויות בסופו של דבר. זה שינה לי את המבט לחיים וחיזק אצלי את הרצון להיות כמה שיותר עם המשפחה".

"למדתי בעבודה היומיומית עם המוות הוא להעריך את החיים ולראות אותם אחרת". בית העלמין ירקון, נובמבר 2016 (צילום: ראובן קסטרו)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully