הפגנת התמיכה באזריה: הנשק הוא המקלדת - לא האקדח

הדברים אינם כפי שהם נראים. "הפגנת המאה" למען זיכויו של אלאור אזריה התגלתה כהפגנת ה-200. ח"כ אורן חזן שהבטיח להשתתף לא הגיע, וכך גם סלב ימני חשוב. במקומם, ניצח על המקהלה עופר גולן, מי שכינה "בוגד" את העיתונאי אמנון אברמוביץ', שקיבל צל"ש הרמטכ"ל לאחר מלחמת יום כיפור. גולן הבטיח גם כי "מאות בני אדם נמצאים בדרכים" לקופאים והשבים בכיכר ציון. בעודי קופא עמם, נזכרתי בהפגנות של עשרות ומאות האלפים על גוש קטיף ורמת הגולן, כשכל מרכז ירושלים היה חסום בכיפות סרוגות. אז זה היה "יהודי לא מגרש יהודי" בהווה ממושך. הפעם זה היה בזמן עתיד: "מחר זה הבן שלך, אם לא תחזירו את הילד נהפוך את המדינה". אז, חבורה אידיאולוגית נחושה, היום, נשמות אבודות שמחפשות תכלית.

גם המוזיקה לא מה שהייתה פעם. מהימים הגדולים של "תנו לצה"ל לנצח" ו"לא, לא, לא, לא תנצחו אותי", לא נשאר הרבה. השלאגר המטורף "אנחנו מאמינים" תפס לזמן קצר אבל שרו אותו בטון לא נכון, וגם "לשחרר את אלאור" במנגינת "מי שלא קופץ אדום" גווע יחסית מהר. אחת הקודקודיות ניסתה לקדם פתגם שכלל משוואה מתמטית בסגנון "אם לא יזוכה אז הממשלה לא תנוקה". אבל היא חילקה את המשפט ליותר מדי הברות ואמרה אותן לאט מדי.

למעשה, השיר שהכי אהבתי היה "שיר ההייקו" הבא שדקלמו שניים מהמשתתפים:
"מה שמעתי הרב ברלנד הורשע היום?"
"כן אחי".
"אני לא מאמין שהוא הודה".
"לא אחי, הוא הודה".
"אין מצב. בטח הכריחו אותו".

ירושלים תמיד הפוכה. בזמן שכל המדינה הולכת לים לחגוג את הקיץ, אצלנו דקירות ושריפות. בזמן שחצי מדינה בלהבות, אצלנו כפור. הקור העז גרם לי לפנטז על חיבוק חם מבנצי גופשטיין וברוך מרזל שנראו כדמויות אב שמנסות להבין לאן צועד הבליל הדמוגרפי הצעיר שהגיע להפגנה. הז'קט האלגנטי מאוד של גולן לא נראה לי מזמין כמו המעילים שבהם הם היו עטופים.

ובאמת, גם הבגדים הם כבר לא מה שחושבים. הקמפיינים המוצלחים של השמאל גרמו לכך שהמונח "ימין קיצוני" מזכיר מפלצת מזוקנת עטויה דובון, עוזי, שמחזיקה תמונה דקורה של דוואבשה ועושה רישיון על D9. למעשה, בהפגנה למען אזריה לא היה ניתן למצוא אנשים שמתאימים לקריקטורה המרושעת והמטעה הזו. שלטו בה בעיקר הקפוצ'ונים, ג'ינסים משופשפים ותספורות "אלירן עטר".

לא מדובר רק במעטפת חיצונית. מי שהגיעו לכיכר ציון לא גדלו על האידיאולוגיה של יהודה ושומרון אלא בשטחי ההפקר של ירושלים: צעירים בסגנון להב"ה, תמהונים, אופורטוניסטים, חובבי מגפונים, משועממים, ערסים צעצוע, מאמינים תמימים ונאיבים, אשפי מקלדות, חסידי קונספירציות, חסידים שוטים ושובי לב ועוברי אורח ותועים בדרכים.

"תעשו סלפי ותעלו לפייסבוק ולאינסטגרם", אמר גולן בקולו הסמכותי. הצלחתי לספור לפחות עשרה שנענו להנחייתו ותיעדו את הנעשה ב"לייב פייסבוק". הצייטגייסט הווירטואלי הגיע גם לכיכר. האווירה הייתה צילומית ותיעודית. ניסיתי לדמיין כמה עמודי פייסבוק בסגנון "מי באמת לעזאזל ובאופן סופי ואמיתי רצח את תאיר ראדה" רצים ברשת סביב אלאור אזריה וממתינים לקלוט את החומרים מההפגנה. גם קצב ההליכה נקבע בהתאם ליכולת התיעוד של הצלמים שהזדרזו לצלם את דגל ישראל העצום שהחזיקו המוחים: "לאט יותר. לעצור. הרכבת באה. לזוז מהפסים. לשחרר את אלאור, תעזבו אותו, בלי פרובוקציות. בואי אליי. לך לשם. לעמוד. כולם מאחורי הדגל. לאט יותר", קראו האוחזים במגפון.

הנטל שמניחים אנשי השמאל ונביאי האפוקליפסה המזהירים מפני התבהמותה והתלהמותה של החברה הישראלית נראה לי פתאום כבד מדי לאותם 200 נחושים שצעדו מכיכר ציון לכותל. "תוריד את הצעיף של להב"ה, אני רוצה שזה יהיה כאן הפגנה הומוגנית, שלא יגידו", אמרה אחת הקודקודיות, בעלת שיער בלונדיני ומעיל ארוך. לא הבנתי את הניסוח אבל הכוונה הייתה ברורה: לא רוצים פרובוקציות, רוצים להיות נורמליים, להישמע באופן לגיטימי.

הרציונל הזה גרם לכך שאפילו את "מוות לערבים" הישן החליף "מוות למחבלים". ולמרות זאת, משום מה התחושה כיום היא שהחברה הישראלית שסועה יותר מתמיד. פעם מאות אלפים לא עצרו פינוי של חבל ארץ אבל בעמונה חיבקו את החיילים, היום משפט פלילי של חייל בודד מאיים להחריב אותנו מבפנים.

הערב נמשך והכפור הזדחל מבעד למעיל, והתחלתי לחכוך בדעתי אם להמשיך עם הצועדים לכותל או לחתוך הביתה כדי להספיק להופעה היומית של רביב דרוקר ולהקת הצוללות. חשבתי שאולי, אם ירצה אלוהי העיתונאים, תתפתח קטטה חביבה בדרכם של הצועדים בעיר העתיקה אבל אז הבנתי שאני לא מבין. מזהירים אותנו מיגאל עמיר 2 אבל זה בכלל לא הכיוון. הדבר היום זה לא לקחת נשק ולירות אלא לקחת מקלדת. המאבק היום הוא לא על שטחים אלא על אידאות. דקירת התמונה ב"חתונת השנאה" היא סמל של התקופה – שהיא מלחמה על דימויים.

הדברים אינם כפי שהם נראים. לאדם מן החוץ אני מניח שהדימוי של ההפגנה הוא של ימנים קיצונים, פשיסטים, צמאי דם, תומכי טראמפ, שונאי ערבים, הומואים וטנקים נשיים. אבל מאחורי זה מסתתרים אנשים ובני אדם, כאלו שנאבקים על מקומם בציביליזציה הישראלית החד-מימדית, בצורה שנראית מאיימת אך למעשה היא לא מזיקה, ואפילו חיננית למי שבלבו יש הומור וחמלה.

גם השמאל הקיצוני וגם השמאל ההרצוגי, נראים לחלק ניכר מאומתנו כמאיימים על גורלה של מדינת ישראל. אבל גם שם מסתתרים בני אדם, כאלו שנאבקים על מקומם בחברה שמזכירה להם תהליכים גרמנים משנות ה-30 של המאה הקודמת, קצת היסטריים לעתים אבל לא ממש מזיקים ואפילו מצחיקים למי שבמחשבו יש טוויטר. למעשה, אם אני מסתכל על עשרות השנים האחרונות מאז אוסלו, לא הרבה השתנה במדינתנו הדו-קוטבית, חוץ ממצבנו הנפשי ההולך ומידרדר.

וכך הדברים כן נראים, לפחות מנקודת המבט של ההפגנה: הרצינות היא זו שתהרוג אותנו הרבה לפני אוסלו והרבה לפני שנגשים את נבואתו של סגן הרמטכ"ל. כל עוד נשכיל לשמור על רוח טובה, פרופורציות, ונזכור שמאחורי הדימויים והרעיונות הנשגבים יש אנשים אמיתיים ומציאות אמיתית, נראה לי שנגמור את החודש.

200 איש בכיכר ציון, 200 אלף לייקים על פוסט של אמיר חצרוני ושני מיליון שיירים (shares) לסטטוס של נתניהו. מה זה משנה? כמו ששרו בכיכר ציון: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".