היום מצוין בארץ ובעולם יום הבטיחות בדרכים. ביום זה נהוג להעלות למודעות הציבורית את שיעור ההיפגעות הגבוה בתאונות דרכים, ולהפנות זרקור לאוכלוסיות ששיעור היפגעותן מתאונות דרכים גבוה משיעורן היחסי באוכלוסייה, בהם הולכי רגל, ילדים, נהגים צעירים וחדשים, רוכבי אופנועים ואופניים ועוד. עם זאת, נדמה כי אוכלוסייה שאינה זוכה להתייחסות ולמענה מתאים היא אוכלוסיית הקשישים בישראל.
ולראייה: מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שפורסמו לאחרונה עולה כי ההרוגים בתאונות דרכים בני 65 ומעלה היוו 30% מכלל ההרוגים בשנת 2015, לעומת 23% בשנת 2014 ו-18% בשנת 2013. מדובר בעלייה גדולה, כאובה ומדאיגה, במיוחד כשאנו נזכרים שחלקם היחסי של קשישי ישראל הוא כ-11% מהאוכלוסייה, או במילים אחרות: שיעור ההיפגעות של קשישי ישראל הוא כמעט שלושה מחלקם באוכלוסייה.
בתוך אוכלוסיית הקשישים, ראוי להתייחס לשתי קבוצות מרכזיות: הולכי הרגל והנהגים. מבחינת הולכי הרגל, מדובר בנתונים עגומים במיוחד; בשנת 2015, בני 65 ומעלה (המוגדרים בישראל "קשישים") היוו כ-48% מבין הולכי הרגל שנהרגו בתאונות דרכים. באופן טבעי, קשישים סובלים מהיחלשות הגוף, ולכן מתקשים במצבי תנועה ובסיטואציות שאינן מקשות על צעירים מהם. הפתרון למצב כאוב זה צריך להגיע באמצעות פעילויות חינוכיות מחד, בעיקר דרך חינוך לסבלנות וסובלנות כלפי הקשישים משתמשי הכביש, ובאמצעות שיפור תשתיות הכביש והפיכתן למותאמות לקשישים מאידך.
מבחינת שיעור ההיפגעות של הנהגים הקשישים, הסוגיה מורכבת יותר. לפי הלמ"ס, יותר ממחצית מבני ה-65 ומעלה מחזיקים רישיון נהיגה, ומרביתם נוהגים ברכב לעיתים קרובות. עבור הקשישים, הרכב מהווה מקור עצמאות והם תלויים מאוד ברכבם הפרטי; בלעדיו יתקשו לבצע סידורים ופעולות יומיומיות, לשמור על קשר עם חבריהם, לגשת לבדיקות, לעשות קניות, ללכת להצגות, לבקר את הנכדים וכך הלאה. מרבית הקשישים הם נהגים טובים, אחראיים וזהירים מאוד, רגועים ואכפתיים. הם מודעים לנהיגתם וחשים בעצמם כאשר כישורי הנהיגה שלהם יורדים. למרות זאת, בכל פעם שמתרחשת תאונת דרכים במעורבות נהג קשיש, באשמתו או שלא, מועלות טענות לא הוגנות כלפי כלל הנהגים הקשישים ובמיוחד כלפי שיטת הבדיקות הרפואיות שמחליטה מי מהנהגים הוותיקים רשאי לנהוג ומי לא.
החוק בישראל קובע כי נהגים מגיל 70 מחוייבים לעבור בדיקות רפואיות ובדיקת ראייה אחת לחמש שנים, ואילו מגיל 80 עולה תדירות הבדיקות לפעם בשנתיים. לשם ההשוואה, אין צורך בבדיקות כאלה עד גיל 40, ומגיל זה עד גיל 70 נדרשים הנהגים לבצע בדיקת ראייה בלבד, וגם היא מבוצעת פעם בעשור. אז מה הבעיה? בשל חשיבות הרישיון עבור קשישים, ובדיוק כפי שצעירים מהם נלחצים ממבחנים, הבדיקות הללו הן מקור לחרדה והקשישים נכשלים בהן לא אחת גם כשהם כשירים לחלוטין.
הפתרון טמון בשינוי השיטה. לפי נתוני הלמ"ס, 93% מקשישי ישראל ביקרו אצל רופא המשפחה במהלך 12 החודשים האחרונים. רופא המשפחה הוא הגורם הרפואי הראשון אליו פונה הקשיש, הגורם שמכיר טוב מכולם את ההיסטוריה הרפואית, זה שמפנה, מקבל ועוקב אחרי תוצאות הבדיקות. אז... מדוע שרופאי המשפחה לא יחליפו את הבדיקות הקיימות כיום? במקום שהמדינה תטיל על הקשישים את האחריות לבצע את הבדיקות, עדיף שמי שינהל את המעקב יהיה רופא המשפחה, שיודע אילו תרופות הקשיש לוקח ומה השפעתן על הנהיגה, שרואה באופן מיידי כל שינוי במצבו של הקשיש והאם הוא כשיר לנהוג. זה יהיה אפקטיבי לאין שיעור מהמצב הקיים כיום, יגביר את הפיקוח והבקרה על הנהגים הקשישים מחד ויוריד מהם לחץ מיותר מאידך.
דורון רז הוא יו"ר איגוד נותני שירותי הסיעוד בישראל