ההצעה החדשה לגייס נשים כלוחמות בטנקים, מן הראוי שתמוקם בקצה גרף האיוולת, והדיון הציבורי שהתעורר על כך גם הוא תמוה במקצת. בסלט התגובות ניתן למצוא הרבה בורות באשר לחווייה המבצעית הצפויה לנשים, מעט פמיניזם מיותר, טעמים משיחיים, פוליטיקה, וגם - בואו נודה בכך - לא מעט שוביניזם ופטרונות.
ראוי שנתמקד במהות. ראשית, חשוב לומר שמהפכת גיוס הנשים לצה"ל בעשור האחרון ולפניו היא מהפכה אמתית. ישנם תפקידים רבים במערכת שקפצו רמה באמצעות המהלך, ובולטים בהם: תפקידי הדרכה בשלל המקצועות, בחמ"לים, תצפית, פיקוד על טירונים, משמר הגבול, גדוד קרקל, מחסומים וכן הלאה. אבל חשוב מאוד להבין היכן עובר הקו האדום, כך שלא יישפך התינוק עם מי האמבט. עלינו לדעת איפה המהלך החיובי הופך למיותר, למסוכן, וגם לפארסה.
הכוונה למתוח כעת את רף הגיוס ולשלב נשים בתפקידי לחימה טהורים ומסוכנים, כלוחמות בטנקים ואחר כך אולי גם בחיל הרגלים, תהיה שגיאה קשה שהמחיר שבצדה יהיה גבוה. אני לא בטוח שכל הדוגלים בהצעה החדשה מבינים את האווירה, את העומס, הלחץ, מבחן האש, הסיכוי להיפגע, את אפשרות הנפילה בשבי ואת שאר הדברים המאפיינים שירות קרבי ביחידות אלה. עם כל הכבוד ליחידות מבצעיות אחרות כמו מג"ב ומגל, ישנו פער אדיר ביכולות הנדרשות וברמות הסיכון בעת לחימה בינן ובין יחידות הקו הראשון בצבא, אלה שבעת לחימה ישאו על גבן את מירב העומס.
בניתוח מקצועי אמתי של הנושא, ללא אמוציות ושיקולים זרים, הניסוי הזה מיותר. בין גברים ונשים יש פערים פיזיים ומנטליים שאינם ניתנים לגישור. קבוצת הנשים של מכבי תל אביב בכדורסל לא תוכל להתחרות עם קבוצת הגברים.
מזווית אחרת, ראוי גם לדעת שלא חסרים בצה"ל חיילים גברים לאיוש תפקידי הלחימה. יש די והותר טייסים, גולנצ'יקים וטנקיסטים. אין, ולא הייתה מעולם, מצוקת כוח אדם ביחידות האלה - לא בכמות ולא באיכות. לא תמיד כל שינוי הוא מבורך. לא כל אתגר חדש מתאים למציאות ולעיתים גם לשמרנות יש ערך. לכן, ראוי שהרעיון היצירתי הזה, לשלב נשים בתפקידי לוחמה מעין אלה, יישאר על מדף הרעיונות ולא יגלוש משם לשטח.