19 בנובמבר 1977, מוצאי שבת, השעה 20:06 בערב. בנמל התעופה על שם בן גוריון בלוד המולה רבה; ממשלת ישראל, חברי כנסת, הרמטכ"ל, תזמורת צה"ל, עשרות מאבטחים ואנשי תקשורת, לא האמינו שזה קורה: "מתוך החבורה הדחוסה שהגיחה מדלת מטוס השרד של נשיא מצרים התבלט, תמיר ושחום בחליפה אפורה, מוחמד אנואר א-סאדאת", תאר העיתונאי נחום ברנע בעיתון "דבר" את רגע בואו של נשיא מצרים לישראל. היה זה רגע היסטורי ופורץ דרך בתהליך השלום בין שתי המדינות השכנות שארבע שנים קודם הקיזו זו את דמה של זו במלחמה מייסרת. "זה היה אחד הרגעים החד-פעמיים שאדם מאמין שיספר עליהם לנכדיו. רגע היסטורי", הוסיף ברנע.
יום קודם, בשישי בבוקר, נחת בישראל בואינג מצרי ראשון עליו הכתובת "הרפובליקה הערבית של מצרים", ובו משלחת ההכנה ועיתונאים מצרים. עובד ותיק בנמל התעופה שפשף את עיניו ומלמל: "ימות המשיח".
מאז סוף שנת 1973, לאחר מלחמת יום כיפורים, החלו ישראל ומצרים בתהליך הדברות איטי. לצורך כך כונסה "ועידת ז'נבה", שמטרתה היה לנהל משא ומתן כדי לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי. ירדן השתתפה גם כן בועידה והמעצמות ארצות הברית וברית המועצות, העניקו את חסותן לתהליך. סוריה בחרה שלא להשתתף.
תוצר ראשון של המו"מ היה הסכם הפרדת הכוחות שנחתם בקילומטר ה-101 בכביש קהיר-סואץ, בתחילת 1974. הסכם זה היווה את הבסיס להמשך התהליך. בספטמבר 1975 נחתם הסכם ביניים שבו הסכימו המדינות כי הסכסוך ביניהן יפתר בדרכי שלום, והמדינות התחייבו שלא לנקוט באיומים ולא להשתמש בכוח. בהצבעה בכנסת התנגדה האופוזיציה בראשות מנחם בגין להסכם.
התהליך דשדש. בינתיים, בחודש מאי 1977, התחולל בישראל מפץ פוליטי: הליכוד בראשות מנחם בגין זכה בבחירות לכנסת ה-9. מאז קום המדינה ואחרי 29 שנים בשלטון, מחנה השמאל עבר לאופוזיציה.
לקראת סוף השנה הוסכם על חידוש ועדת ז'נבה. אבן הנגף הייתה שאלת הייצוג הפלסטיני בוועידה וסירובה של סוריה להשתתף בתהליך. בתחילת חודש נובמבר 1977 הלכו והתרבו הדיווחים על נחישותו של סאדאת בקיום הוועידה, גם אם סוריה תחרים אותה וגם אם לא יהיה בה ייצוג רשמי לאש"ף. ב-9 בנובמבר נאם סאדאת בפני הפרלמנט המצרי והכריז כי הוא "מוכן ללכת לז'נבה בכל נוסחה" והדגיש כי העיקר הוא להגיע לשולחן הדיונים כדי ללחוץ את ישראל בשאלות הנסיגה מסיני והבעיה הפלסטינית ו"לא להניח לישראל לעצבן את הערבים בענייני נוהל". רוח דבריו היתה כי יש לחתור לעימות חזיתי עם ישראל בוועידת ז'נבה, תוך ביטחון שאין ישראל יכולה לכפות על הערבים הסדר שאין הם רוצים בו וכי אפשרות של מלחמה קיימת תמיד.
סאדאת אמר משפט נוסף, שלא הפך לכותרת באותו יום; הוא אמר כי הוא מוכן אף להגיע לכנסת ישראל ולהתדיין בה עם הישראלים "כדי למנוע את הריגתו או פציעתו של חייל מצרי אחד".
מדינת ישראל של אותם ימים הייתה עסוקה בשלל עניינים: שקועה במשבר כלכלי עמוק, סכסוכי עבודה קשים, עימות בין ההסתדרות לממשלה ושביתות במשק. במג'ד אל-כרום שבגליל נהרס מבנה לא חוקי ובהפגנות סוערות בישוב, נהרג תושב המקום. מבית הסוהר שוחרר הארכיבישוף הילריון קפוצ'י, שהבריח לידי אש"ף בשטחים קטיושות וחומרי לחימה אחרים.
"לא עוד מלחמות"
גבול הצפון בער וביום בו נשא סאדאת את נאומו, ישראל הייתה עסוקה בהתכתשות כואבת עם פת"ח בלבנון; מטחי קטיושות נורו לגליל. בנהריה נהרגו שלושה תושבים. חיל האוויר הגיב בהתקפה על בסיסי מחבלים ליד צור. קרוב למאה בני אדם נהרגו בהתקפה זו. בישראל טענו להפגזת מחנות מחבלים בלבד, בלבנון טענו כי נהרגו אזרחים רבים.
הצהרת סאדאת התקבלה בספקנות ומקורות בירושלים אמרו כי "מדובר בהודעה תיאטרלית שאין מאחוריה כוונה רצינית".
בגין החליט לפנות ישירות לאומה המצרית, ובנאום ששודר בישראל רק במוצאי שבת, מחשש לפגיעה בקדושת השבת אמר: "אזרחי מצרים, זו הפעם הראשונה שאני פונה אליכם ישירות, אבל זו איננה הפעם הראשונה שאני חושב עליכם ומדבר אודותיכם", אמר ראש הממשלה הישראלי. הוא הדגיש כי העם היהודי שב לארץ אבותיו והזכיר כי "בימי קדם מצרים וארץ ישראל היו בנות ברית וידידות אמיתיות, כנגד האויב המשותף מצפון... אנו מושיטים לכם את ידינו, זו אינה יד חלשה, כפי שאתם יודעים".
בכושרו הרטורי המופלא קרא בגין: "לא עוד מלחמות, לא עוד שפיכות דמים, לא עוד איומים". במרץ 1979, על מדשאת הבית הלבן, בעת חתימת הסכם השלום, חזר בגין על משפט זה שהפך אחד המשפטים המזוהים יותר מכל עם הסכם השלום בין ישראל ומצרים: " .No more war, no more bloodshed, no more attacks"
על הספקנות בישראל נוכח דברי סאדאת ותשובת בגין ניתן ללמוד ממאמר המערכת של עיתון "דבר": "התחרות שנפתחה בין נשיא מצרים לבין ראש ממשלת ישראל על הנסיעה בקו ירושלים-קהיר לא תעשיר את חברות התעופה. הנשיא סאדאת החליט כנראה למצות עד תום את הערך התעמולתי שבנכונותו לנסוע לירושלים. ראש הממשלה, שהכרזות דרמטיות אינן זרות לרוחו, מנסה להדביק אותו במירוץ לנמל התעופה".
אף אחד לא האמין שבעוד שישה ימים ינחת נשיא מצרים בישראל. אותו מנהיג שהוביל את מבצע ההונאה שהפתיע את ישראל רק 4 שנים לפני כן, במטרה להשיב לארצו את אדמת סיני שאיבדה במלחמת ששת הימים.
בכל מקרה, בקהיר לא אהבו את פנייתו הישירה של בגין לעם המצרי, מאחורי גבו של השליט בבירה המצרית. בישראל פנו לארצות הברית שתברר את רצינות כוונותיו של סאדאת ובממשלה עלתה הצעה לפנות לנשיא המצרי בכתב. בגין ודיין דחו את ההצעה מחשש שתהיה פגיעה בישראל אם מצרים תדחה את ההזמנה.
אולם כעבור יום בגין החליט להעביר הזמנה רשמית. מכתב ההזמנה נשלח מהקונסוליה האמריקאית בירושלים אל שגרירות ארצות הברית בקהיר. "הוד מעלתו אנואר סאדאת, נשיא הרפובליקה הערבית המאוחדת, ארמון הנשיאות, קהיר", נכתב בראש המכתב. בשלב זה כבר החלה להופיע תחושה כי הביקור עשוי להפוך למציאות. במשרד החוץ החלו לחפש אחר התווים של ההמנון המצרי, ביררו לגבי היכולת לתפור במהירות כמות גדולה של דגלי מצרים, החלו לחשוב על היקף האבטחה חסר התקדים ועל האפשרות שהנשיא המצרי ירצה לעלות למסגד אל אקצה.
את עומק חוסר האמון בכוונתו של סאדאת ובכנות הצהרותיו ניתן ללמוד מראיון שהעניק הרמטכ"ל מרדכי גור ובו דיבר על אפשרות להונאה מצד נשיא מצרים ועל הכנותיה של מצרים למלחמה ב-1978. "לנשיא סאדאת צריך להיות ברור שאם הוא מתכנן הונאה נוספת, נוסח מלחמת יום כיפורים, כוונתו ברורה לנו. אנו יודעים שצבא מצרים נתון בהכנות לפתוח במלחמה נגד ישראל בשנת 1978, למרות הכרזת סאדאת על נכונותו לבוא לירושלים".
הציבור הישראלי דווקא האמין לסאדאת 51% מהנשאלים בסקר שנערך אז השיבו כי הם מאמינים ברצינות כוונותיו, 28% הביעו חשד. 60% מהנשאלים אמרו כי הם שוללים את דבריו של הרמטכ"ל.
בקהיר הגדירו "היסטריה" את הצהרותיו של "גנרל גור" והוסיפו כי "הן מוכיחות כי מי שהשמיע אותן חסר חינוך". בישראל התחוללה סערה ושר הביטחון, עזר וייצמן, רתח. הוא החזיר את הרמטכ"ל מחופשה בה שהה וקרא לו לבירור. בצבא היו שתמכו בהערכותיו של הרמטכ"ל, אולם גורמים בצמרת המדינית-ביטחונית העריכו כי מצרים אינה מוכנה למלחמה והצבא שלה סובל ממחסור חמור בחלקי חילוף.
הכתבים הזרים האמינו כי החלום עשוי להפוך למציאות והחלו להסתער על חדרי מלון בירושלים. בעלי עסקים בבירה כבר החלו לרקום חלומות על שיתופי פעולה עתידיים עם קהיר ואוהדי כדורגל שלחו לשר החינוך מברק ובו בקשה לארגן משחק בין נבחרות ירושלים וקהיר. תווי ההמנון המצרי טרם נמצאו ועדיין ריחף חשש כי לא יהיו די דגלי מצרים.
יום לאחר מכן, ביום רביעי ה-16 בנובמבר, הגיע הרמטכ"ל לבירור אצל שר הביטחון. השיחה ארכה שעה שלמה. גור הסביר כי אמר את דבריו מתוך אחריות לאומית, אך וייצמן הזועם נזף בו. לפגישה לא יצאה הודעת סיכום; שר הביטחון יצא מלשכתו בתל אביב ונסע לירושלים. בכביש גהה, סמוך למזבלת חיריה, נהגו חמק מפגיעה בהולך רגל. המכונית התהפכה ווייצמן ספג חבטות קשות בכל חלקי גופו. "שני היושבים במכונית, וייצמן ונהגו יצחק אזולאי, נפצעו", דווח. השרים עדיין לא נזקקו אז למאבטחים.
כעבור שבועיים הודה וייצמן כי מספר ימים לפני בואו של סאדאת, ישראל הבחינה בתכונה בצבא המצרי והעלתה כוננות. בשלב זה סאדאת עוד לא השיב לפניה ויורם פרי, כתב "דבר" באנגליה ולימים עורך העיתון, התקשר לארמון הנשיאות בקהיר. המרכזנית המופתעת אמרה כי מעולם לא דיברה עם עיתונאי מישראל והעבירה את השיחה לראש לשכת הנשיא, סעד נאסאר. הוא השיב בסבלנות לפרי כי אין צורך בתשובה רשמית, משום שסאדאת כבר הצהיר כי כשיקבל את ההזמנה, יענה לה בחיוב".
התיעוד הטלוויזיוני הוחמץ
פרי הסיק כי תשובה עשויה להינתן אחרי שסאדאת ישוב מפגישתו בדמשק עם הנשיא הסורי אסד, משום שלא רצה להביך אותו ולפרסם הודעה לפני פגישתם. ואכן, ביום חמישי בערב הודיעה ממשלת מצרים כי במוצאי שבת יגיע סאדאת לישראל. מה שרק שבוע קודם נדמה דמיוני, נראה לפתע כמציאות.
סאדאת ירד מהמטוס וסביבו החלה המולה רבה. תערובת של מאבטחים ישראלים ומצרים, צלמים וכתבים - מהם רבים שירדו מהמטוס המצרי ורבים שהמתינו על המסלול - ממשלת ישראל, חברי כנסת, אנשי דת ועוד. סאדאת לחץ את ידיהם של כ-150 אנשים שהמתינו לו בהתרגשות. אבל היו מספר אנשים אותם רצה לפגוש באופן מיוחד; הוא ניגש לרמטכ"ל מוטה גור ואמר לו באנגלית: "אינני מבלף".
לגולדה מאיר, שעמדה בראשות ממשלת ישראל במלחמת יום כיפורים ולאחריה, אמר: "חיכיתי זמן רב לרגע בו נפגש". "אבל לא באת", ענתה גולדה, והוא השיב לה - "רק עכשיו הגיע הזמן לכך". הוא גם ביקש לראות את משה דיין ואריאל שרון ואילו עם כמה חברי כנסת, בהם יצחק נבון, שוחח קצרות בערבית.
הרדיו הוכתר ל"גיבור הסיקור האלקטרוני" של הביקור, בעוד התיעוד הטלוויזיוני של הרגעים ההיסטוריים הוחמץ לטענת מספר מבקרים, בגלל האבטחה חסרת התקדים, האנדרלמוסיה ששררה במקום, וגם בגלל הזמן הקצר בין החלטת סאדאת להגיע לנחיתה עצמה.
בפני הטלוויזיה הישראלית גם הוטלו מגבלות נוקשות במיקום צוותי הצילום ובנוסף לכך חסרו גם מצלמות כתף ניידות לשידור חי. נטען כי דן שילון, מנהל מחלקת החדשות הקודם, ביקש מצלמות כאלה, אך הנהלת הטלוויזיה דחתה את הבקשה.
"כשלון טלוויזיוני אדיר", הוגדר שידור טקס הקבלת הפנים בטלויזיה. העיתונאי טדי פרויס כתב כי "השיחות שיערכו היום, מחר ובעתיד היותר רחוק יהיו חשובות יותר משבריר השניה בה הביטו מנחם בגין ואנואר סאדאת זה בעיני זה לראשונה. אולם מבחינה עיתונאית-ציבורית לא היה מומנט מרתק יותר מזה", קבל על ההחמצה. הוא הזכיר רגעים דרמטיים נוספים שלא צולמו: הפגישות עם גולדה מאיר, משה דיין ואריאל שרון. "מומנט דרמטי שאבד", הגדיר זאת.
יתרה מכך, השידור הישיר נקטע באמצע. זה קרה במהלך מה שהוגדר "התפתחות לא נעימה": ליד דלת המטוס החלה מהומה, דיילת נדחפה, אנשי הצוות המצרי השליכו מהמטוס חבילות ועל הקרקע ניסו אנשים שונים לחטוף את תכולתן. כל זה לא שודר. מאוחר יותר התברר כי לעבר הצוות המצרי הושלכו כובעי טמבל. הם לא הבינו במה מדובר וזרקו בחזרה את החבילות.
מנמל התעופה נלקח סאדאת למלון המלך דוד בירושלים ושהה בישראל יומיים. מדובר היה במאורע מרגש. הרחובות ברחבי הארץ התרוקנו ובבתים ישבו מול מסכי הטלויזיה. בירושלים יצאו עשרות אלפי תושבים לרחובות. רבים אחזו בידיהם דגלי מצרים ועל מרפסות הבתים במסלול נסיעת הפמליה הצטופפו אנשים רבים, "בהם ילדים בפיג'מות, שציפו לפני לכתם ללכת לישון לראות את בואו של סאדאת לירושלים". לסעודה החגיגית במלון הגיע סאדאת בעניבה שהיו שמצאו בה טעם לפגם; ההדפס על העניבה נראה היה כמו צלבי קרס מחוברים.
יומיים שהה סאדאת בישראל. ביום ראשון נכון לו יום עמוס: תפילה במסגד אל-אקצא, ביקור במוזיאון "יד ושם", נאום היסטורי בכנסת ישראל וראיון משותף עם מנחם בגין לברברה וולטרס מרשת ABC. בין לבין נערכו פגישות וסעודת עבודה. אגב הביקור בהר הבית, ניתן ללמוד כי באותם ימים ביקור יהודים על ההר נחשב נדיר והיה צורך באישור חריג מרב העיר ירושלים, בצלאל ז'ולטי. הרב התיר עליית יהודים וזאת לצורך אבטחת הביקור הנשיאותי.
בארבע אחר הצהריים נכנס סאדאת למשכן הכנסת לקול תרועות חצוצרות תזמורת צה"ל. הנשיא אפרים קציר ויו"ר הכנסת, יצחק שמיר, ישבו ליד דוכן הנואם ובאי הבית הריעו בתשואות. סאדאת עלה לנאום בדיוק בשעה שבמצרים בתו נוהא ילדה נכדה לו ולאשתו, ג'יהאן, שהיתה לצידה.
"באנו בלב פתוח למען שלום יציב וקבוע", אמר סאדאת. דבריו היו נחרצים וקראו לסיום כיבוש ישראלי של אדמה ערבית והגשת זכותם של הפלסטינים למדינה משלהם, דבר עליו אין מיקוח. בגין קרא ל"שלום מלא, תוך התפייסות בין העם היהודי והעם הערבי" וקרא לנהל מו"מ. "המלחמה נמנעת, השלום בלתי נמנע", אמר.
"אכן, אני אישה זקנה"
ביום שני המשיכו פגישות העבודה, בגין וסאדאת ערכו מסיבת עיתונאים והנשיא המצרי נפגש עם סיעות בית הנבחרים. בכל הפגישות קיבל מתנות לכבוד הולדת נכדתו.
גולדה מאיר הגישה לו זוג עגילים וצמיד מזהב. כאשר בירכה אותו אמרה: "אכן, אני אישה זקנה", משום שסאדאת נהג לכנותה "הגברת הזקנה". ברוח אותם ימים, בהם העישון היה חלק בלתי נפרד ממפגשים חברתיים וגולדה נודעה כמעשנת כבדה, נתן סאדאת לגברת הזקנה קופסת כסף מפוארת בעטיפת לבד ירוקה, עבור סיגריות. באותם מפגשים שוחח סאדאת גם עם ח"כ אסף יגורי מסיעת ד"ש, שבזמן המלחמה היה השבוי הישראלי הבכיר ביותר במצרים.
לאחר חודש הגיע מנחם בגין לאיסמעיליה לועידת פסגה שהיוותה את תחילתן של שיחות ישירות בין המדינות. אחרי תשעה חודשים, בספטמבר 1978, נחתם הסכם קמפ-דיוויד, הסכם מסגרת לשלום בין המדינות. במרץ 1979, על מדשאת הבית הלבן, נחתם חוזה השלום בין ישראל ומצרים.