המשיח התורן: ניצחון טראמפ מסמל את שובה של הרוח הרעה משנות ה-30

ניצחונו המוחץ של נשיא ארה"ב הנבחר מסמל את רוח הזמן, המזכירה תקופות אפלות, כשמיליוני בני אדם זועמים משום שהם חשים נרמסים על ידי הקפיטליזם והגלובליזציה, וממליכים דמגוגים שינערו את השיטה ומייצגים שנאה כלפי הליברליזם. מה פוטין מרוויח ואיך זה מתבטא בישראל?

משקף את רוח הזמן. טראמפ (צילום: רויטרס)

אז האם אנו שוב בראשית שנות השלושים? לא, אני לא הולך להשוות את דונלד טראמפ להיטלר, ההשוואה בין שני האישים, שלא לדבר על שתי המדינות, היא מגוחכת לחלוטין. אבל האם יש מקום להשוואה בין שתי רוחות הזמן? בין שתי תקופות שבהן אנשים - אז במרכז אירופה, ובעצם במרבית העולם המערבי, כיום בארצות הברית ובעצם במרבית העולם המערבי - חשים ש"השיטה", הקפיטליזם הדמוקרטי, או הדמוקרטיה הקפיטליסטית, זו שאמורה היתה להביא לכולם אושר ועושר, מכזיבה אותם? שהפוליטיקאים הם הבעיה ולא הפיתרון? שצריך אדם חזק שינקה את האורוות? אנשים סמכותיים?

בעבר היו אלה אנשים מהצבא (יון אנטונסקו הרומני, מיקלוש הורתי ההונגרי, יוזף פילסודסקי הפולני ורבים אחרים) היום התקווה כבר אינה לאנשי צבא, אלא לאנשי עסקים, למושלים, לאנשים היכולים לנער את השיטה, אולי להמציא אותה מחדש. ישראל נראית כיוצא מהכלל, והיא המדינה היחידה בעולם שהשמאל תמיד מחפש משיח תורן בצבא.

הפיתוי להשוות אכן רב, אני עצמי עשיתי זאת ועושה זאת, למתוח קו ישר בין הברקסיט (משאל העם שתוצאתו הייתה יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי) לבין הבחירות האלה בארצות הברית, ואולי להקיש מכך על עליית מרין לה פן לסיבוב השני, לפחות, בבחירות לנשיאות צרפת בשנה הקרובה.

מיד תבואנה ההתנגדויות לתזה הזו, אבל בסופו של דבר אכן יש את רוח הזמן. ורוח הזמן היא התקוממות הלודיטים החדשים. הלודיטים, נזכיר, היו אותם טווות ואורגים שהתקוממו, בהנהגת נד לוט, נגד המכונות, אותן מכונות שהתחילו את המהפכה התעשייתית, המכונות שיכלו להחליף כמה מאות בני אדם, ואגב היעילות הזו גם לכרות את מטה לחמם. כשלמדנו על הלודיטים ריחמנו עליהם, כמובן, אבל יחד עם זאת הבענו פליאה, עם המרצים שלנו, על אותם אנשים שהיו כה קצרי ראות עד שלא הבינו שהשינויים הטכנולוגיים הם בסופו של דבר לטובתם, למענם. והעולם הגלובלי, הטכנולוגי, הכה יעיל הזה, עובד לטובת האדם הפשוט. ובכן, הוא לא. והעבודה שממשיכים לספר זאת לאנשים – הבולט בנביאי העולם הגלובלי המופלא, החדש, הוא תומס פרידמן מהעיתון ניו יורק טיימס - רק מעצימה את התסכול.

עוד בוואלה! NEWS

כל מה שצריך זה חמש דקות: 5 עיצובי שיער פשוטים ומושלמים

לכתבה המלאה
שוב מסתבר שהליברליזם והגלובליזציה לא נתפשים כחיוביים בקרב רבים. תומכי טראמפ (צילום: רויטרס)
כאשר רובוטים מתיצבים ליד פס ייצור מתוחכם, או ילדים פקיסטנים מחליפים פועלים בארצות הברית או אירופה יהיה קשה מאד להסביר לאותם פועלים, שאחת לארבע שנים הם גם מצביעים, בל נשכח, שהסכמי סחר חופשי הם לטובתם

ייתכן מאוד שכמו עם כל טכנולוגיה, מרגע שהיא קיימת אין עוד דרך אחורה, אבל זה לגמרי לא בטובתם של כולם. כאשר נוצר לחץ לפתוח עסקים לשעות רבות יותר, בסופי שבוע, כי שבוע העבודה רק הולך ומתארך, זה לא עוזר לבעלי עסקים קטנים. זה עוזר לרשת וולמארט. כאשר רובוטים מתיצבים ליד פס ייצור מתוחכם, או ילדים פקיסטנים מחליפים פועלים בארצות הברית או אירופה יהיה קשה מאד להסביר לאותם פועלים, שאחת לארבע שנים הם גם מצביעים, בל נשכח, שהסכמי סחר חופשי הם לטובתם. ההסכמים פעם היו לטובת המפעלים שעבדו בהם, היום הם לטובת כמה ענקיות טכנולוגיה. אבל היום הם עובדים לטובת אחרים. ואף אדם אינו גדול נפש עד כדי שכשהוא במצוקה, מפוטר מעבודתו הוא יראה את הברכה שבכך, את הצדק הגלובלי שבכך.

אם תרצו את הדימוי האולטימטיבי – במאי 1968 סטודנטים יצאו לרחובות כדי למגר את השיטה הקפיטליסטית. הם רצו להיות, ולו לזמן מה, צ'ה גווארה (נכון, צ'ה ברובע הלטיני של פריז, לא ביערות של בוליביה). לפני כמה שנים שוב התקוממו הסטודנטים בסורבון. אבל הפעם מטרת הזעם היתה צנועה בהרבה – לוודא ששבוע העבודה יישאר 35 שעות – וחשוב הרבה יותר, שיישמרו להם משרות נוחות ובטוחות. כי המשרות נעלמות, ואיתן אורח חיים שלם.

ודונלד טראמפ מציע – ובכן, מה בדיוק מציע טראמפ? לא לגמרי משנה. הוא היווה פה לאנשים רבים.

אבל כאן כבר מילת אזהרה – למספידי הגלובליזציה, למספידי הליברליזם, לטוענים שהגזענות והדמגוגיה השתלטו או השתלטו מחדש על השיח – הבה לא נשכח שקלינטון קיבלה בבחירות כשני מיליון קולות בוחרים יותר מטראמפ. זה לא שהעם יצא בהמוניו למען טראמפ, אבל בלי ספק הוא מבטא זעם ותסכול רבים. והם בתורם יכולים להוביל לניצחון, או ניצחון זמני של דרך פוליטית.

קיר ברכבת התחתית בניו יורק בו אנשים משתפים את תחושותיהם לגבי בחירת טראמפ (צילום: רויטרס)

ואכן התמונה הסמלית של הבחירות האלה, מבחינתי, לצורך מאמר זה, היא נייג'ל פאראג' עם טראמפ, פאראג' האומר שהוא מבשר את טראמפ. וזה נכון. משני עברי האוקיינוס האטלנטי, בשתי הדמוקרטיות האנגלו סקסיות הגדולות (שמדי יום הן פחות ופחות אנגלו סקסיות, דבר שגם הוא עמד בבסיס הבחירות), שבהן קמה התיאוריה הקפיטליסטית, מאדם סמית ועד מילטון פרידמן, העם התקומם. או חלק ממנו – הצעירים הצביעו פחות, הקשישים יותר. כתמיד.

הערים הגדולות היו עם הליברליזם, עם החזון הגלובלי, עם העולם החדש של שיוויון זכויות לנשים, מיעוטים, להט"בים, קבלת האחר באשר הוא, ואילו שאר המדינה נגד. ובסופו של דבר בשני המקרים ההצבעה הייתה נגד. נגד העולם החדש, נגד ההבטחות הממוסדות, בעד החזון המעורפל של דמגוגים מוכשרים.

ובשנה הבאה המגמה תמשיך. צרפת שונה מבריטניה וארצות הברית, כמובן. משאל עם אינו בחירות. אבל גם בצרפת נראה את המשך עלייתה של מרין לה פן. סביר שלא לארמון האליזה עצמו, אם כי אין לדעת – האם ברגע האמת סוציאליסטים יעדיפו באליזה כנשיא את ניקולה סרקוזי או מרין לה פן, השנואים עליהם במידה שווה? האם נראה כפי שראינו אכן בשנות השלושים והעשרים כיצד אנשי שמאל סוציאליסטים המתעבים את הסדר הקיים הליברלי-דמוקרטי, עושים את הדרך משמאל קיצוני לימין קיצוני בשם אותה שנאה עצמה? הרי יש מספיק תקדימים לכך.

אפקט טראמפ עשוי להגיע גם לצרפת. מרין לה פן (צילום: AP, אי-פי)

ויש גורמים מאיצים. הרשתות החברתיות, כמובן. אמנם עידן תקשורת ההמונים לא החל עם מרק צוקרברג, אלא עם העיתונות הצהובה לפני מאה ויותר שנים, אבל היא הוגבלה כמובן ליודעי קרוא וכתוב ולא היה לה את העוצמה של רדיו, טלוויזיה, או העידן הנוכחי. עידן שבו אתה יכול להפריח כל אמירה ולהמשיך להפריח אמירות בלי שום קשר לאמת. וזה מדכא. ומפחיד.

ואם מחברים לכך את רודריגו דוטרטה נשיא הפיליפינים, את ויקטור אורבן ההונגרי הנלחם בהגירה ובשל כך גם באיחוד האירופי, את פולין המבקשת לחזור לשמרנות קתולית ריאקציונית לכאורה התמונה ברורה, נסיגה מעקרונות ליברליים, נסיגה מגלובליזציה וחזון אנושי הומני אחיד.
ייתכן. כך זה בהחלט נראה. אין אולי קו ישר ואחיד בין התופעות אבל כולן קיימות, כולן יציר השנתיים האחרונות. תגובת נגד להגירה בלתי מרוסנת, גלובלזציה בלתי מרוסנת, התעשרות בלתי מרוסנת.

טראמפ משתמש בטוויטר כדי לתקוף את המפגינים נגדו ואת התקשורת בארה"ב

ויש מדינה נוספת בעלת מנהגי סמכותני, שלא הוזכרה עד כה: רוסיה של ולדימיר פוטין (יש כמובן עוד מנהיגים סמכותניים בעולם, ארדואן מטורקיה הבולט בהם, אבל העולם המוסלמי הסבוך ימתין לטור אחר). רוסיה שונה, כמובן. אבל רוסיה היא הנהנית הגדולה מהתהליכים האלה. פוטין שם לו למטרה לפרק את האיחוד האירופי שנוא נפשו המטיל עליו סנקציות, את ברית נאט"ו המעיקה עליו בעצם קיומה. והוא מתקרב לכך מאוד.

לסבורים שמדובר בתיאוריות קונספירציה בלבד – רוסיה מממנת ביד רחבה את מפלגות הימין הקיצוני באירופה, כולל החזית הלאומית של מרין לה פן ו-UKIP שהנהיג פאראג' בדיוק בגלל שהן מובילות את האג'נדה הרצויה לפוטין – ביטול האיחוד האירופי. והמדהים הוא שזה מצליח. לא רק באירופה, גם בארצות הברית. ומיותר באמת לחזור על היחסים המיוחדים בין פוטין לטראמפ, על ההתערבות הרוסית במערכת הבחירות הזו, אם באופן ישיר ואם בסיוע ויקיליקס. אני לא חושב שפוטין יכול לתכנן את כל זאת, אבל בלי ספק הוא מנצל הזדמנויות יוצא מן הכלל. ארצו על סף פשיטת רגל, ארצות הברית חזקה מרוסיה פי עשרה כלכלית, פי כמה צבאית והוא מכריע מי יישב בבית הלבן. מדהים.

שם לו למטרה לפרק את האיחוד האירופי שנוא נפשו המטיל עליו סנקציות. פוטין, אוקטובר 2016 (צילום: רויטרס)

וישראל. היכן אנחנו במסע המרד הזה? אנו מתאימים להפליא לתזה. כשבישראל היא מסובכת עוד יותר עקב נושא יחסינו עם הפלסטינים בפרט והעולם הערבי בכלל. הרי גם בישראל יש זעם כבוש, המתפרץ מדי פעם, נגד האליטות. וזה בכלל לא משנה שכמו בארצות הברית למשל אותן אליטות שנואות במרבית הזמן נמצאות באופוזיציה. השנאה לתקשורת, השנאה "להם". וכמו שבארצות הברית חשו מיליונים שמיליארדר ניו יורקי נשוי בשלישית מבטא את ערכי המשפחה שלהם, את סבלם הכלכלי, כך בישראל מעדיפים באופן קבוע, בבחירה בין שני אנשים אמידים, אשכנזים, משכילים, הקרובים סוציולוגית אחד לשני יותר מאשר למצביע הממוצע – ובכן כולנו יודעים שיש העדפה ברורה לאחד על פני השני. כי הוא מבטא רחשי לב בציבור, ציבור המרגיש שהצד השני, אותו שמאל ליברלי, בסופו של דבר לא סופר אותו. חי בבועה. ובמובן העמוק הזה הזעם כלפי מדינת לונדון, מדינת ניו יורק והוליווד, מדינת פריז ומדינת תל אביב דומה מאוד, למרות ההבדלים התרבותיים הגדולים.

אז זו רוח הזמן. לרע, אבל גם לטוב שהרי רוח הזמן מעצם טיבה היא זמנית. ההיסטוריה האנושית אינה מצעד גאה ובטוח לעבר קידמה. במקרה הטוב מדובר במעידות של שני צעדים קדימה, אחד אחורה. של גלים ששוטפים את דפי תולדות האדם. תרבויות קמו ונפלו, פילוסופים, אמנים, מדענים ניסו למצוא תשובות כשבאותה עת פוליטיקאים, קנאים דתיים ומצביאים שפכו דם. ספריות נבזזו ונשרפו – ואחרות קמו במקומם. ספרים הוצאו מחוץ לחוק – ושרדו. העבדות מוגרה, הידד – אבל ספרו זאת לנשים היזידיות בידי דאעש.

טראמפ נבחר כחוק, ורבים החליטו שהוא הקול האותנטי שלהם. אולי במרחק הזמן נלגלג על כך, אולי לא נבין איך הסוקרים, הפרשנים, כולם לא תפסו את עוצמת הרגשות שהביאה אותו לבית הלבן, את בריטניה ליציאה מהאיחוד האירופי. אבל כמו תמיד, הראייה הטובה בעולם אינה ראייה שש שש, אלא ראייה בדיעבד.

אורן נהרי הוא עורך חדשות החוץ של ערוץ 1

(עדכון ראשון: 17/11)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully