פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בתים מנוקבים ומסעדות שוממות: המיליונים שחיים בכאוס בקצה אירופה

      "אנחנו נותנים את כרטיסי האשראי לאנשים שנוסעים לצד האוקראיני, הם מוציאים את הכסף וחוזרים עם המזומנים תמורת עמלה גבוהה". ערי רפאים, דרכונים חסרי משמעות ועוני כבד שסודק את התקווה: מסע למזרח אוקראינה, הקרועה בין הרצון לעצמאות, הסיפוח לרוסיה והאחות המערבית

      בכיר בשורות המורדים במזרח אוקראינה, המכונה מוטורולה, במצעד צבאי בדונייצק, מאי 2016 (רויטרס)
      חייל בשורות המורדים במהלך מצעד צבאי בדונייצק, מאי 2016 (צילום: רויטרס)

      שורות אלו נכתבות בשעה 19:00, זמן אוקראינה. אבל כאן, ברפובליקה העממית של לוהנסק שבאזור דונבאס, אזור היסטורי-תרבותי במזרח אוקראינה, כבר לא משתמשים בזמן אוקראינה, אלא בזמן רוסיה. ובזמן רוסיה השעה עכשיו היא 20:00. "לפני המלחמה, היינו באוקראינה, ולא היה הבדל בינינו לבין שאר האוקראינים. אפילו לא התעניינתי בנושאים האלה, או בפוליטיקה בכלל", אומר סרגיי, מפקד ב"כוחות המזויינים המאוחדים של נובורוסיה", ארגון שנקרא על שם הקונפדרציה הנובורוסית שתושבי דונייצק ולוהנסק שואפים להקים, "אבל עכשיו אנחנו ברוסיה. אנחנו כבר לא אוקראינים, אנחנו רוסים".

      מאז מלחמת האזרחים באוקראינה, שפרצה בתחילת 2014, שאלת הזהות של תושבי רפובליקת לוהנסק ותושבי הרפובליקה השכנה דונייצק, היא שאלה מבלבלת ונתונה לפרשנות אישית. "לפני 2014 אף אחד לא דיבר במונחים של אתם ואנחנו", אומר ליאוניד, מתושבי דונייצק, "עכשיו אני כל הזמן שומע 'אנחנו הרוסים' ו'האוקראינים הפשיסטים' או 'האוקראינים הנאצים'. בכלל, הרבה אוקראינים ממערב אוקראינה מדברים רוסית, כך שאפילו השפה לא הייתה גורם מפריד, והיינו רואים את אותם סרטים, קוראים את אותם ספרים ומעודדים את אותן קבוצות כדורגל. ואז פתאום המצב השתנה בצורה דרסטית. אפילו את ההיסטוריה מלמדים פה מחדש". ליאוניד מראה את אחד הספרים שנערמים בביתו - רומן היסטורי המתאר את גבורתם של לוחמי הצבא הנובורוסי, מול 'האויב האוקראיני הפשיסטי'. על הכריכה נראה לוחם 'נובורוסי' יורה בחייל אוקראיני. "עכשיו מכריחים את הילדים בבתי הספר להשתתף בשיעורי היסטוריה שמוקדשים לאירועים של השנתיים האחרונות, עם חוברות לימוד מותאמות, ואותו נרטיב". אותו נרטיב מתבטא גם בשלטי החוצות הנראים בכל פינה, מודעות הקוראות לתושבים להתגייס לצבא.

      אוקראינה היא מדינה שמאז הקמתה ב-1991, עם נפילת ברית המועצות, יוצרת ומעצבת נרטיבים, מתכתבת עם, ויוצרת תגובת-נגד למדיניות העבר של ברית המועצות - רוסיפיקציה והיטמעות בתרבות הרוסית. זה התבטא בשימת דגש על התרבות האוקראינית, הנחלת השפה האוקראינית בבתי הספר ובתקשורת, וקולות הקוראים להתנתק מהשפעתה הכבדה של רוסיה ולהתקרב ל"מערב". בעוד שמדיניות זו התקבלה בברכה בעיקר במערב אוקראינה, תושבי המזרח התקשו לבלוע את הצפרדע. כאן, עקב נסיבות היסטוריות כגון חיים תחת משטר ברית המועצות והתיישבותם של רוסים רבים בסביבה, רוב התושבים דוברי רוסית, מרגישים קרבה מסוימת לרוסיה, ואינם חשים בנוח עם ה"אוקראיניזציה" וההתקרבות למערב. כל עוד הקולות הפרו-רוסיים היו דומיננטיים בשלטון, הנושאים האלה לא הפריעו יותר מדי לתושבי הסביבה. עתה מזרח אוקראינה היא ארץ שקרועה בין זהויות ותרבויות, בין רוסיה לבין מה שהייתה פעם אוקראינה.

      הרחובות הנטושים במזרח אוקראינה מוכת המלחמה, אוקטובר 2016 (מערכת וואלה! NEWS , תמר ברס)
      "היינו רואים את אותם סרטים ומעודדים את אותן קבוצות כדורגל. ואז פתאום המצב השתנה בצורה דרסטית". הרחובות הריקים בדונייצק (צילום: תמר ברס)

      ליאוניד למשל, מעולם לא הקדיש תשומת לב להבדלים הקטנים בין "רוסים" ל"אוקראינים", וגם לא חברתו. ליאוניד גר בדונייצק, חברתו גרה בקייב. לאחר שהרפובליקה העממית של דונייצק הכריזה על עצמאותה, ליאוניד מצא את את תושביה, ביניהם הוריו, מדברים על היותם רוסים, תקוותם שהם יחזרו להיות אזרחיה של רוסיה, וחוסר הנוחות שהם חשים באוקראינה הלאומנית. הוא מצא את עצמו מתווכח איתם ומנהל דיונים סוערים גם עם חבריו, שהתחלקו בדעותיהם. חלקם אף התגייסו לכוחות החמושים של הרפובליקה, ואחרים לצבא האוקראיני הממשלתי.

      "זה הכול משחק", אומר ליאוניד, "הם סיפרו לי שבלילה הכוחות יורים אחד על השני, ולפעמים, בבוקר למחרת, חיילים מצבא הרפובליקה נפגשים עם חבריהם מבית הספר, שמשרתים בצבא אוקראינה, ויחד הם שותים קפה באזור הגבול". מעל לכל, את חברתו ה"אוקראינית" הוא מתקשה לפגוש. שניהם צריכים אישור כדי לחצות לצד השני. בתחילת המלחמה העיר סבלה מכמה חודשי מצור שבהם היציאה מהאזור הייתה קשה. כיום, רוב תושבי הרפובליקה יכולים להשיג את אישורי היציאה שלהם באינטרנט. המעבר בכיוון ההפוך, מאוקראינה לתוך הרפובליקה, מסובך עוד יותר, ולא תמיד חברתו מצליחה להיכנס לדונייצק. היום יש שם גבול, שההמתנה בו, לדברי ליאוניד, יכולה להימשך יומיים. זרים, ביניהם כתבים, כבר אינם מקבלים אישורי כניסה כמו בעבר.

      המצב המורכב הזה החל ב"מהפכת המיידן" של פברואר 2014. הרקע למהפכה הייתה כוונתו המוצהרת של הנשיא דאז, ינוקוביץ', לחתום על הסכם התאגדות עם האיחוד האירופי. לפי ההסכם, אוקראינה תקבל מימון בתמורה לרפורמות ליברליות ואחרות. הוא הפך את החלטתו ברגע האחרון, וחתם על חוזה עם רוסיה תמורת הלוואה של מיליוני דולרים. זה גרם להמונים לצאת לכיכר, ה"מיידן", לשורה של הפגנות שהפכו לאלימות, והסתיימו בהרוגים. ינוקוביץ' ברח לרוסיה ולא חזר, ומהוואקום נוצרה ממשלת מעבר זמנית. זו חתמה על הסכם ההתאגדות עם האיחוד האירופי, והציתה את התנגדותם של האזורים הפרו-רוסיים במזרח. אחד מהאזורים הללו היה חצי האי קרים, שסופח על ידי רוסיה בצעד שנוי במחלוקת. קרים נשארה תחת שלטון רוסי לאחר משאל-עם שאישר זאת. זמן לא רב אחר כך נערכו הפגנות בדונייצק ולוהנסק, שם דרשו לקיים משאל-עם דומה. הפגנות אלה הסתיימו בהשתלטות על בניין המנהל האזורי, ואחר כך בהכרזה חד-צדדית על מדינה עצמאית, לאחר שדרישותיהם לא נענו. ההנחה של המורדים הייתה שרוסיה תספח אותם כמו שסיפחה את קרים, אך זה לא קרה.

      התגובה של ממשלת אוקראינה לא איחרה לבוא עם הצהרה על "מבצע ענק למלחמה בטרור", שלווה במצור ובלחימה אלימה. אזור דונבאס, שכולל את המחוזות לוהנסק ודונצק, היה במצב של כאוס הומניטרי, עם תורים ארוכים למזון מארגוני הסיוע ותורים למילוי מים, בגלל שתשתיות המים נפגעו. לצד ההפגזות מהכוחות האוקראינים, המצור והכלכלה הקורסת, תושבי דונבאס נאלצו להתמודד עם שלל אירועי אונס וביזה מצד כוחות הלחימה המקומיים, צעדים אגרסיביים כלפי מתנגדים מקומיים, ומעצרים שרירותיים. "באותה תקופה, לא היית רוצה לעבור ליד מחסום", אומר איגור, תושב דונייצק שנזכר בימים הלא רחוקים ההם. "חייל היה יכול להחרים את מכוניתך לטובת הצבא, ולהכריח אותך לחפור תעלות בחזית".

      הרחובות הנטושים במזרח אוקראינה מוכת המלחמה, אוקטובר 2016 (מערכת וואלה! NEWS , תמר ברס)
      אין פקקים בדונייצק או בלוהנסק (צילום: תמר ברס)

      כמעט עשרת אלפים איש נהרגו במלחמה, כולל כאלפיים אזרחים, לפי הנתונים של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים. אזור זה, שמנה בעבר כחמישה מיליון אזרחים, איבד כמיליון וחצי איש - שליש מתושביו - שעזבו למערב אוקראינה או לרוסיה. כיום, כשלושה מיליון איש חיים באזור דונבאס, מתוכם 2.5 מיליון בתחומי הרפובליקות. שדה התעופה היה מאזורי הקרבות הקשים ביותר. השכונה הקרובה לשדה כמעט ריקה, כמו גם שכונות וכפרים רבים. בתים רבים הרוסים, מנוקבי ירי או חסרי חלונות. במשך החודשים הראשונים של הלחימה, התושבים היו כמעט חסרי הגנה, חסרי חשמל וחסרי מים. האזור היה נתון במצור מספר חודשים, ללא יכולת לצאת או להיכנס. הסכם הפסקת אש שנחתם בפברואר 2015 שיפר את המצב מעט, ותושבים החלו לחזור בטפטופים.

      כיום, בין הבתים ההרוסים בחזית, ניתן למצוא אנשים שהתעקשו להישאר. ועדיין, שכונות מסוימות ריקות ואפילו במרכז העיר, העזיבה הגדולה מורגשת. אין פקקים בדונייצק או בלוהנסק. אף רכב לא זוחל או מחכה בכביש. המסעדות שוממות רוב הזמן.

      אלה שנשארו מתמודדים עם מצב חדש, של "מדינה" כמעט עצמאית, בלתי מוכרת בעולם, עם קשרים רופפים לאוקראינה. התושבים מחזיקים בדרכונים אוקראינים, המכשירים הניידים משויכים למספרים אוקראינים ומקבלי הפנסיות יכולים להמשיך לקבל פנסיה מאוקראינה, אם ירצו בכך - בתנאי שיסעו לקייב כל חודש ויקבלו אותה שם. בזה, בערך, מסתיים הקשר של הרפובליקה לאוקראינה.

      בשאר התחומים, הרפובליקה מתפקדת כבועה שאפילו הפיקה דרכונים, למרות שאין להם הרבה קונים. מחוץ לרפובליקה, הדרכונים האלה חסרי תועלת. הממשלה המקומית גם מחלקת פנסיות לזקנים שאינם רוצים לקבל אותם באוקראינה, אם בגלל הטרחה, או מסיבות אידיאולוגיות. גם המשכורות של עובדי השירות הציבורי מגיעות מהממשלה המקומית. הבנקים האוקראינים סגרו את סניפיהם ברפובליקה וניתקו את שירותיהם, וכעת יש שם רק בנק אחד, הבנק של הרפובליקה. ברחבי העיר עומדים כספומטים מיותמים, שלא ניתן להשתמש בהם. לא ניתן לבצע העברות בנקאיות לחשבונות בנק מקומיים, או להשתמש בשירותים בנקאיים אחרים. המצב הזה מצריך פתרונות יצירתיים.

      "לי יש חשבון אוקראיני", אומר ולדימיר, תושב לוהנסק, "והשכר נכנס לחשבון הזה. אני לא יכול להשתמש בכרטיס האשראי שלי כדי להוציא את הכסף. יש הרבה אנשים פה שנמצאים באותו מצב, ובגלל זה התפתח פה סוג של עסק: אנחנו נותנים את כרטיסי האשראי שלנו לאנשים שנוסעים לצד האוקראיני. עם הסיסמאות שנתנו להם, הם מוציאים את הכסף מהכספומטים שנמצאים שם, וחוזרים עם המזומנים ללוהנסק, תמורת עמלה גבוהה". הניתוק הזה והעזרה הגוברת מרוסיה גרם לכך שבחנויות משתמשים בעיקר ברובל הרוסי, ולא בגריבנס, המטבע האוקראיני. מוצרים אוקראינים כבר לא נמכרים בחנויות, מלבד אלה שיוצרו בדונייצק ובלוהנסק, ועיקר האוכל במדפים מגיע מרוסיה. זו גם הסיבה לכך שהמוצרים התייקרו, וחלקם, כמו אורז למשל, התייקרו פי שניים.

      הרחובות הנטושים במזרח אוקראינה מוכת המלחמה, אוקטובר 2016 (מערכת וואלה! NEWS , תמר ברס)
      "אתה 'במצב טוב' אם אתה מרוויח 5,000 רובל שהם כ-300 שקלים, ויש שמרוויחים פחות מכך" (צילום: תמר ברס)

      "אנשים חשבו שנוכל להסתדר כמדינה עצמאית, בגלל שהאזור עשיר במשאבים", אומר אנדריי, תושב דונייצק, "חשבו שאם נצטרף לרוסיה, המצב הכלכלי שלנו ישתפר. אבל מה יצא מזה? המשכורות שלנו צנחו, והמחירים קפצו. נהיינו עניים יותר. אנשים פה חושבים שרוסיה תספח אותנו, אבל זה לא יקרה. אנחנו נהיה כמו טרנסניסטריה, המדינה שבמזרח מולדובה. חסרי הכרה, חסרי אפשרויות כלכליות, חסרי עתיד". זה כבר לא סוד שעיקר הכסף, לרבות הפנסיות של הזקנים, המשכורות, והסיוע ללוחמה מגיע מרוסיה. אך כמה זמן הסיוע יימשך, והאם הסיפוח לרוסיה, שרבים ייחלו לו, אכן יתרחש? אלה הצדדים הפחות ברורים במלחמה זו. כך או כך, גם עם הסיוע הרוסי, ההידרדרות הכלכלית מורגשת. "היום אתה 'במצב טוב' אם אתה מרוויח 5,000 רובל שהם כ-300 שקלים, ויש שמרוויחים פחות מכך. וזה אם משלמים לך. יש כאלה שלא קיבלו משכורות כבר חודשים".

      איגור למשל, עובד במכללה פרטית, שאיבדה 70% מתלמידיה. חלקם עזבו את האזור, חלקם כבר לא יכולים לממן את שכר הלימוד, אחרים נשרו מתוך הבנה שהתואר שלהם כבר לא נחשב בשום מקום. המסדרונות ריקים. בשיעורים יושבים תלמידים בודדים, וחלק גדול מהקורסים בוטלו. לאיגור נאמר שעקב המצב לא ניתן לשלם לו, וכך זה נמשך חמישה חודשים. רק בספטמבר הוא החל שוב לקבל משכורת בגובה 2,000 רובל, שמתוכם 200 יורדים על מסים. הוא ממשיך להגיע לעבודה, לדבריו, כי הוא מרגיש אחריות כלפי התלמידים, כלפי המוסד שיתפרק אם כל הצוות יפסיק לעבוד. הוא מאמין שמדובר בסוג של חבלי לידה, "כמו שישראל הייתה בשנים הראשונות להקמתה", לדבריו.

      חיילים בצבא אוקראינה מסיירים באזור לוהנסק, ינואר 2015 (רויטרס)
      חיילים אוקראינים בעיר לוהנסק (צילום: רויטרס)

      אלכס הוא תומך נלהב ברפובליקה. הוא עובד בעמותה פרו-רוסית, שמטרתה לתמוך באזורים פרו-רוסיים ברחבי העולם. כשנשאל אם המלחמה הייתה שווה את האבדות והקושי הכלכלי, גם הוא מקונן על הסירוב של רוסיה לספח את האזור. "הסיפוח לא קרה, וקשה לי לנחש מה יקרה בעתיד. אם להגיד את האמת, הסיוע שלהם לא מספיק, אבל אני מניח שיש לכך סיבות טובות ושעם הזמן הסיוע יגבר". אלכס התגייס לצבא עוד מימיה הראשונים של הלחימה, מסיבות אידיאולוגיות, לדבריו. בניגוד לרבים אחרים, ש"התעוררו" לבוקר חדש של בדלנות, אלכס אומר שההבדלים תמיד היו שם. "שנאתי את אוקראינה הנאצית והאידיאלים הפשיסטיים שלה, את הפוביה שלה מרוסיה, את ניתוק היחסים הכלכליים והתרבותיים עם רוסיה, את קבלת ה'ערכים המערביים', על חשבון האינטרסים הלאומיים שלנו, וגם על חשבון הכלכלה האוקראינית", הוא אומר, "מהסיבות האלה, רציתי להצטרף לרוסיה".

      כמו אלכס, גם סרגיי רואה את הסיוע קרב, ואומר בשכנוע פנימי: "רוסיה תעזור לנו". סרגיי היה בן 12 כאשר ברית המועצות התפרקה. "אתה גדל ומתחנך כרוסי, ופתאום אומרים לך שאתה אוקראיני", הוא אומר, "ההבדלים בין רוסים לאוקראינים מאוד קטנים, אבל הם קיימים. הרגשתי את זה במיוחד כשעשיתי שירות צבאי בגיל 18, במערב אוקראינה. החיילים דיברו באוקראינית, שהיא שפה שונה ולא מובנת, והתייחסו בצורה גרועה לאוקראינים מהמזרח".

      למרות זאת, סרגיי העביר את חייו ללא שום מעורבות פוליטית, עד שהמלחמה פרצה. "כשהאלימות החלה להסלים, העברתי את משפחתי למערב", הוא אומר, "בדרך לשם ראיתי המון חיילים אוקראינים עם תחמושת, והבנתי שאין להם שום כוונה לסיים את הלחימה בדרכי שלום, אלא להמשיך אותה. חזרתי לבד ללוהנסק כדי להגן על העיר שלנו מהאלימות של הצבא האוקראיני. ראית פעם ממשלה שמגיבה בכזו אלימות להחלטה של אנשים להתבדל? מאיפה האכזריות הזאת? הצבא האוקראיני נועד להגן על כל האוקראינים, אבל יש לו סטנדרטים כפולים והוא עושה בדיוק ההיפך. זה כבר לא הצבא שלי".

      מלבד אידיאליסטים כמו אלכס וסרגיי, רבים אחרים - חסרי אידיאולוגיה פוליטית כלשהי - אינם מבינים על מה המהומה, ורוצים רק שקט, לא משנה תחת איזו ממשלה. לא ברור כמה מהתושבים הם כאלה, וכמה מהם חפצים בחזרה לאוקראינה, בסיפוח רוסי או מדינה עצמאית. כמה סקרים סותרים ולא אמינים הראו תוצאות שונות. תוצאות משאל העם שהתקיים ב-2014 הראו, לדברי ממשלת הרפובליקה, שרוב מוחץ תומך בהיפרדות מאוקראינה, אך אמינותו מוטלת בספק. כיום, לא ברור מה הרוב רוצה.

      כך או כך, האוטונומיה המלאה או החלקית כבר הפכה לעובדה. ההנהגה התחלפה מזמן, אך עובדי הציבור נשארו במשרותיהם, והמערכת מתפקדת פחות או יותר, עם תקציב מועט. המרכזים העירוניים מסודרים ומתפקדים כמו שעון - ירושה מעברה של דונייצק, שהייתה העיר העשירה ביותר באוקראינה. גם המקומות הבילוי והברים חזרו לפעול, אם כי בשעות אחרות.

      בבר-מסעדה בלוהנסק, שנפתח בשעה 19:00, שורה של סטנדפיסטים עולה לבמה, חלקם מתבדחים על המצב. "אני קצת שחור", אומר אחד מהם, "ושם המשפחה שלי רוסי. זה גרם לפקידים במחסום להעיף אותי לכלא לשבוע. אבל זה היה בסדר, כי קיבלתי אוכל כל יום מהעכבר שנכנס לתא". אחרי בדיחות נוספות על מלחמה, פוליטיקה וסקס וכמויות של אלכוהול, לקראת השעה 22:00 אנשים עוזבים וממהרים הביתה. ב-23:00 מתחיל העוצר, מלווה ביריות רחוקות מהחזית. שם, למרות הסכם הפסקת האש, הכוחות יורים זה על זה, אם כי פחות מבעבר ועם פחות נפגעים. התושבים כבר למדו להתעלם מהיריות, הכאוס הזה הפך עבורם לדרך חיים.

      השמות בכתבה בדויים לשמירה על ביטחון המרואיינים.