המדינה הגיעה לאחרונה להסדר טיעון עם רוב הנאשמים באירוע שבו קרס עמוד כדורסל על הנער אלון רונן בצפון תל אביב והוביל למותו. הסדר הטיעון כולל היעדר הרשעה של המעורבים, בהם מנהלת בית הספר. אמו של רונן מחתה על הדברים מעל דוכן העדים.
אלא שהמקרה של רונן אינו היחיד. מתקני הסל מסוג "בסקט 2000", המוצבים באלפי מגרשי כדורסל שונים, גבו שני קורבנות נוספים . סרגיי פטרוב, בן 13 מחיפה, ותלמיד נוסף, בן 16 מקלנסווה נהרגו בשנים האחרונות כשמתקנים אלו קרסו עליהם. לפני כחצי שנה נפל מתקן נוסף במבשרת ציון ובנס לא נפגע איש.
בדוח שניתח את האירוע במבשרת כתב רותם זהבי, ממונה תחום בטיחות ארצי במשרד החינוך, כי מתקני "בסקט 2000" מיוצרים ומוצבים ברחבי הארץ החל משנות ה-90. באותן שנים הייצור והצבת המתקנים לא נעשו על פי תקנים, שהוגדרו רק בשנים האחרונות. נכון להיום, מוצבים ברחבי הארץ אלפי מתקני כדורסל מסוג זה, במרכזי ספורט, "ספורטקים", מוסדות חינוך ובמסגרות שונות אחרות. משמעות הדבר היא שהמדינה יודעת שהסלים האלה מהווים סיכון, אך תפוצתם נותרה רחבה.
השאלה שעולה היא, אם כן, היא מה עושים עם שילוב שני הנתונים הללו, וכאן עולה הבעיה. לפי החוק, בתי הספר היסודיים-ממלכתיים אינם זקוקים לרישיון לניהול בית ספר. לעומתם, בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים (על יסודי, ערבי, חרדי) זקוקים לרישיון ניהול בית ספר המתחדש בכל שנה. ללא רישיון זה, בתי הספר אינם מקבלים תקציב ממשרד החינוך. כדי לקבל את הרישיון, על בתי הספר לעמוד בכל שנה ב"מבחנים למתן הרישיון", ובהם תת סעיף שנוגע לתנאי הבטיחות בבית הספר. בהתאם לחוק זה, הוציא משרד החינוך חוזר מיוחד, שכותרתו "רשימה מנחה לעריכת מבדק בבית ספר", הכולל את פירוט אישורי בטיחות הנדרשים בכל שנה.
אולם בבתי הספר היסודיים-ממלכתיים - המצב שונה. מכיוון שבתי הספר היסודיים הרשמיים הממלכתיים הנמצאים בבעלות הרשויות המקומיות ואינם זקוקים לרישיון, הרשויות אינן מאמצות רשימה זו. מעבר לכך - החליט משרד החינוך להעביר את בתי ספר אלו ל"ניהול עצמי". על פי הסכם הניהול העצמי שנחתם עם הרשויות המקומיות, עוברת כל האחריות מהרשויות המקומיות אל מנהלי בתי הספר ונושא הבטיחות בהסכם "הניהול העצמי" אינו מקבל כמעט מקום. כך, האחראית לכל נושאי הבטיחות היא מנהלת המוסד החינוכי.
מנהלי בתי ספר לא יכולים להבין בבטיחות כמו אנשי מקצוע
אלא שלפי הממונה על הבטיחות במשרד החינוך, מנהל בית ספר אמור לקבל את שירותי הבטיחות והטיפול בה מהרשות המקומית או מבעלות אחראית ישירה על הבטיחות הפיזית של בית הספר. הדבר רשום בחוזר המנכ"ל של המשרד באופן מפורש. זאת, משום שמנהלי בתי ספר אינם מומחים לבטיחות ואינם יכולים להבין במקצוע הבטיחות כפי שנדרש מעורך מבדק או ממנהל בטיחות שעברו הכשרה וקורס של 200 שעות במכון התקנים.
כמו כן, משרד החינוך מכשיר לרשויות המקומיות קב"טים ומנהלי בטיחות שעוברים קורס הכשרה. את המימון לזה, מסביר זהבי, אמורה לספק הרשות המקומית, מאחר וזו אחריותה המוחלטת.
עמותת "גב לחינוך - העורף של מנהלי בתי הספר" פנתה לעיריית תל אביב בדרישה לקחת אחריות ולנהל את הבטיחות כפי שנדרש ממנה. העירייה הגיבה כי "המסמך הועבר לידיעת מנהלי בית הספר אשר עובדים איתנו בשיתוף פעולה מצוין לצורך הבטחת שלומם של תלמידי העיר". כלומר, למרות דברי משרד החינוך המפורשים, העירייה המשיכה להפיל את האחריות של מנהלי בתי הספר הממלכתיים.
מדוברות עיריית תל אביב נמסר: העירייה אינה מתנערת מאחריותה על בטיחות ותקינות מתקני הספורט במוסדות החינוך. זאת, מבלי לגרוע מאחריותו הכללית של מנהל בית הספר לנעשה בשטחו. מעבר לכך, כל מתקני הספורט שנמצאים במוסדות החינוך בעיר נבדקים על ידי גורמי העירייה הרלוונטיים ומאושרים על ידי מכון התקנים. סוגיית האחריות הינה בעלת היבטים רבים, הן ברמה הניהולית והן ברמה המשפטית ולא ניתן להתייחס לפרטים הנידונים כעת בבית המשפט.