בשיחות סלון ובארוחות שבת אני מוצא עצמי נשאל פעם אחר פעם איפה תנועת הנוער שלנו. "כשהיינו צעירים וחדורי אידיאולוגיה הובלנו מהפכות במדינה", נאמר לי פעמים רבות מדי. "איפה הילדים והנוער של היום? קבורים במסכים נטולי רגש ללא כל מוטיבציה לעשות או לשנות".
אף אחד לא הציב אותי כמייצג הנוער הישראלי, אך הפעם אני מבקש לדבר בשמם של העוסקים במלאכה, ולומר למלינים שהם טועים. מפקד תנועות הנוער של משרד החינוך מציג כרבע מיליון חברים וחברות פעילים. אלו בני נוער שלוקחים הלכה למעשה חלק בניסיון אמיתי להפיכת העולם שבו אנו חיים - או לפחות החברה בישראל - למקום טוב יותר.
אנו חבים להם
בימים שבהם הדמוקרטיה הישראלית מאותגרת באקטים של אלימות ושלילת זכויות, בזמן שהחברה פה מאוימת בשסעים הולכים וגדלים ופערים סוציו-אקונומיים המשתקים אוכלוסיות שלמות, וכשנבחרי ציבור נחשדים השכם וערב בקידום אינטרסים זרים, מבקשים בני הנוער לפעול ולמנוע באופן מידי הידרדרות חברתית מסוכנת. צעירים אלו, המרכיבים ברובם את תנועות הנוער, לא מוכנים להמשיך במעשי הוריהם ומבקשים לשים סוף למצב.
פעילות זו נעשית באופן שוטף, מול חניכים ובני נוער אחרים, מובילי דעה ומקבלי ההחלטות במדינה. כך, מבקשים בני הנוער השנה לראשונה לא רק לפעול אלא גם לייצר קריאת התעוררות נוקבת. הם יתכנסו ביום ראשון, 13.11, יום ציון הירצחו של יצחק רבין, ל"אסיפה ישראלית". הצעירים הללו יגיעו לכיכר על שמו כדי לדבר אל העם ולקרוא לו להתעורר מהשאננות ולנהל שיח משותף - ולא מלחמת חורמה. לייצר עשייה חיובית למען האחר, ולא לפעול לשלילתו.
אחרי שנים של מאבקים, אלימות ומחלוקות, מנסים חניכי תנועות הנוער לעצור ולהשתמש בכלים הערכיים שרכשו בצורה מעט שונה. זוהי מהותה של ה"אסיפה הישראלית", ואסור לנו להפקיר את יוזמיה. עלינו לשמוע את קריאתם לשינוי ולהירתם יחד לסייע להם. עלינו להצטרף אליהם בכיכר העיר, לשבת יחדיו ולשוחח. כך נגדיר כללי משחק חדשים, שיובילו אותנו עד לחופיה של חברה ישראלית דמוקרטית הנשענת על חוסנה החברתי ועוגניה הערכיים. בכיכר נמחיש את קיומה של דרך אחרת להתגבר יחדיו על הקונפליקט, על השונה ועל המפלג.
אנו חבים להם את המעט הזה - להראות להם שנעשה הכול להבטיח עתיד טוב יותר, היום ולא מחר.
קלי כהן הוא מזכ"ל תנועת הצופים