"ב-6:00 בבוקר הייתה דפיקה בדלת, נכנסו הדוד שלי ומבוגרים נוספים והביאו איתם בשורת איוב: ההורים וגם הדודים שלנו נהרגו בתאונת דרכים קטלנית ביוון. אני זוכרת את עצמי צורחת".
רויטל גורדון, בת 45 מבנימינה לא תשכח לעולם את הבוקר הזה שהפך לה את החיים. קיץ 1987 בבית בנהריה. רויטל, אז בת 16.5, ואחותה הגדולה בת 19 היו ביחד עם בני הדודים הצעירים בני 10 ו-6. ההורים והדודים טסו לחופשה משותפת ביוון. הכול היה נראה כמו עוד חופשת קיץ ים תיכונית מהנה עד שנהג משאית שיכור התנגש במכוניתם ופירק ברגע אחד שתי משפחות.
אינסטינקט ההישרדות חזק כנראה יותר מהכול, מעידה רויטל ושתי האחיות מתעקשות להמשיך לחיות בבית ההורים ולקיים שגרת חיים נורמלית. את בני הדודים הצעירים אימצו בני משפחה אחרים, לאחר מאבק משפטי בין הצד של האימא לצד של האבא, "וזה היה ההבדל הגדול ביננו לבינם", מרגישה רויטל, "שהשפיע לא רק על השנים הראשונות אלא על מהלך החיים בכלל".
"בני הדודים שלי היו מאוד צעירים, ונאלצו לעבור להתגורר אצל הדודים בבית חדש עם ילדים ואורח חיים שונה. עד היום אני מרגישה את תחושת התלישות שהם חווים. בת דודתי נמלטה אל הדת וחזרה בתשובה, ואני, מתוך התבוננות מהצד בה ובבן דודי, מרגישה שהמוות הכל כך טראומתי הזה באמת שינה להם את נתיב החיים".
הקשר בין רויטל ואחותה התהדק מאוד לאחר המוות. כל אחת לקחה על עצמה תפקיד של אחד ההורים. האחת דואגת למפגשים המשפחתיים, השנייה מייעצת בבחירות גורליות. "ההורים כבר מזמן אינם אתנו אבל המוות שלהם לא שיבש את הדרך", מעידה רויטל. "אני חושבת שחיי לא היו נראים אחרת, גם אם הוריי היו בחיים היום. הבחירות שלי היו ככל הנראה דומות ואני מאמינה שזה מאוד קשור למבנה האישיות שלי ואולי יותר מכל לגיל בו זה קרה ולקרקע היציבה אותה השאירו לנו הוריי, אפילו בלי ידיעתם. הם היו אנשים מאוד חיוביים וחזקים והותירו אחריהם מודל מאוד ברור לחיות לאורו".
"אני כן יכולה לראות", מוסיפה רויטל, "השפעות התנהגותיות מסוימות שניתן לשייך בקלות לטראומה שעברתי כנערה מתבגרת. אני מאוד חרדתית לגבי הבנות שלי, במיוחד כשמדובר בנסיעות ברכב, על אחת כמה וכמה בנסיעות לחו"ל. אין מצב שאסע לחופשה בלעדיהן, הסיכוי האפסי שמשהו יקרה לי והן יישארו יתומות לא מרפה".
התייתמות משני ההורים בגיל צעיר היא שבר אדיר שמשפיע עמוקות על חיי הילדים והתפתחות אישיותם. איך מתמודדים עם רעידת אדמה רגשית שכזו, מהי חשיבות הגיל והסביבה המשפחתית, וכיצד חיים עם המשקעים והחסך?
הרצלה צח היא מטפלת ומדריכה מוסמכת העובדת גם במשרד הביטחון באגף משפחות והנצחה. "יש הבדל מהותי אם ההורים נפטרו כאשר הילד או הפעוט היה עדיין בשלב הפרה ורבלי או אחריו", היא מדגישה את חשיבות הטיפול באנשים שחוו יתמות בגיל צעיר ומרגישים שהאירוע הטראומתי עדיין משפיע על חייהם כאנשים בוגרים. "הפגיעות והרגישות של הפעוט או התינוק שהתייתם ולא מסוגל לתרגם למילים את החוויה היא גדולה, והרבה פעמים מגיעים אליי מטופלים ללא מודעות להשפעה ההרסנית שיש לאירוע כזה על המשך החיים. כך או כך, גם אם הילד כבר דיבר בזמן שהוריו נפטרו, יש מקרים בהם אין לו יכולת לשמר, לשחזר וליצור לעצמו נרטיב מספיק משמעותי וממשי של הוריו, והוא נשאב לאיזושהי אידיאליזציה שנוצרת סביב ההורים המתים שניזונה בעיקר מסיפורי משפחה וחברים. במצב כזה אין בעצם לאדם דמויות ממשיות של הוריו והוא עלול למצוא עצמו תלוש ללא הכרות מעמיקה ואמתית עם מי שילדו וגידלו אותו עד יום מותם".
הרצלה מעידה כי מגיעים לקליניקה שלה לא מעט אנשים שהתייתמו משני הוריהם בגיל צעיר ומדווחים על תחושות של חרדה, ריקנות וחוסר. מימי (שם בדוי), לדוגמה, מטופלת של הרצלה שהתייתמה מהוריה בגיל 10, חוותה את תחושת היתמות בעוצמה חזקה מאוד ביום חתונתה כאשר לבשה בגדי כלה אבל הרגישה לבושה בבגדי אבל. הרגשת העצב על ההורים הנעדרים הייתה כל כך גדולה, שהיא כלל לא התפנתה לשמוח ביום המיוחד הזה. גם אם אמה לא הייתה אולי האימא האידיאלית והקשר אתה היה מורכב, החוסר שלה עדיין היה נוכח לאורך השנים הראשונות של גידול ילדיה הצעירים כשהפכה בעצמה לאם. המוות של שני ההורים, גם אם התרחש שנים רבות קודם לכן, צץ ועלה בעוצמות ובצורות חדשות אחרי שהפכה מימי לאימא בעצמה.
אחת הדרכים הטיפוליות בהן משתמשת הרצלה באיבוד האובדן היא הרחבת הנרטיב והפערים שנוצרו. "אני מעודדת את המטופלים שלי ללכת למי שגידל אותם, בין אם זה סבים וסבתות או בני משפחה אחרים, כמו גם אל חברים טובים שהיו להורים שנפטרו, ולשאול שאלות. לפתוח בעדינות את הפצע שהגליד ברבות השנים ולבקש לדעת כמה שיותר. הידיעה מי היו הוריי? אילו תכונות ירשתי מהם, מה היה טיב הקשר בינינו ועוד שאלות מהסוג הזה חשובות כדי להשלים את תמונת הזהות של האדם. וגם אם יש שדות מוקשים שאף אחד לא מעז להיכנס אליהם, אני ממליצה למטופל לנעול נעלי פלסים, להיכנס בזהירות ולגלות כמה שיותר".
"נשארתי עם אחות קטנה וחובות"
גדעון כהן, בן 70 מנהריה, מגחך כשאני מזכירה בכלל את המילה טיפול. "מי בכלל הכיר את המילה הזאת אז וחשב שיש איזשהו צורך לטפל? החיים ממשיכים וצריך לעשות כל מה שאפשר כדי לשרוד אותם בהצלחה".
את שני הוריו איבד גדעון בתאונת דרכים בשנת 1967 כאשר היה בן 21. "יכול להיות שהיום גיל 21 זה כבר אדם מבוגר, אבל אני הייתי ילד תמים, מספר גדעון, ועזרתי להוריי במטבח פועלים אותו ניהלו במפעל אזבסט בנהריה. שני הוריי נסעו באותו בוקר לעכו, ירד הגשם הראשון של העונה והם החליקו עם הרכב ונהרגו במקום. את ההודעה, לא תאמיני, קיבלתי בשיחת טלפון לקונית". מאותו הרגע עשה גדעון קפיצה מטאורית בזמן והפך להיות אב המשפחה הדואג לאחותו הצעירה בת ה-16, מתמודד עם ניהול עסק ובעיקר עם חובות כבדים שהשאירו שני ההורים. "נשארתי עם חובות של 72 אלף לירות, כאשר דירה באותם הימים עלתה כמחצית הסכום הזה. מיד בתום השבעה התחילו להגיע אליי אנשים עם דרישות כספיות בלתי מתפשרות, ואני, בלי שום ידע וניסיון עסקי, הייתי צריך להסתדר איתם. אני יכול לומר לך בגאווה, שלא רק שהצלחתי לפרוע את כל החובות אלא גם פתחתי קייטרינג מצליח משלי כאשר אני גם השף וגם המנהל, מבלי שהיה לי כל ניסיון מוקדם או השכלה רלוונטית בתחום".
"כנראה שבדיעבד, למוות הלא צפוי של הוריי הייתה השפעה לא מבוטלת על הצלחתי מאוחר יותר בעולם העסקים", מוסיף כהן. "מילד שקט ותמים שגדל בצל הסינר של אימא הפכתי למנהל של עסק מצליח בתחום המזון, אני לא בטוח שזה היה קורה אם לא הייתי נאלץ לחוות בגיל צעיר יחסית פרידה משני הוריי. מאחותי הצעירה חסכתי את כל הבירוקרטיה והמעמסה הכלכלית, ורק שנים רבות אחר כך סיפרתי לה לתדהמתה על כל הקשיים איתם נאלצתי להתמודד לאחר מות הוריי. אבל אלה היו ימים אחרים, ימים של עבודה קשה שהזיזה את הרגשות הצדה ולא נתנה לי בכלל לשקוע באבל או במחשבות על יתמות ומסכנות".
ההתמודדות עם אובדן שני הורים בגילאים צעירים מאוד (עד גיל 9) שונה מההתמודדות בגילאים בוגרים יותר. אם בגיל מבוגר נדרשת הרבה פעמים התערבות מקצועית, הרי שכאן לטיפול הפסיכולוגי יש חשיבות גדולה עוד יותר. ד"ר סמדר גרטנר, פסיכולוגית התפתחותית ומומחית לטיפול בטראומה בגיל הרך, מדברת על סימפטומים ספציפיים שמפתחים ילדים בגיל צעיר לאחר חוויית אובדן ההורים.
"הידיעה של פעוט או ילד שיש משהו ששומר עליו מפני כל רע, מהווה גורם מגן משמעותי ומשרתת את התפתחות הנפש", אומרת גרטנר. "כשההורים מתים באופן פתאומי הידיעה הזאת נסדקת והילד חסר את הידיעה המגנה הזו. לא רק זאת, בשל החשיבה על פיה ההורה הוא כל יכול, הילד בונה את האמונה שאילו ההורה רק היה רוצה הוא לא היה הולך. היינו, מתפתחת מחשבה שההורה הכל יכול לא רצה להישאר לצד הילד, ושהוא הילד אינו מספיק טוב. תחושת המוגנות שנפרמת לצד התחושה שההורים לא רצו להישאר בחיים, היא קשה מאוד".
"ילדים שמאבדים הורים בגיל צעיר מראים סימפטומים הדומים לסימפטומים של טראומה", מסבירה סמדר, "זה לא מקרי. למעשה אובדן בגיל צעיר של הורים הוא תמיד טראומתי. בין הסימפטומים כלולים בכי, עצב, פחדים, בעיות שינה ואכילה ואפילו חיפוש אחר ההורה המת מתוך קושי בהבנה שמי שנפטר לא יחזור לחיים".
העיקרון הטיפולי, מציינת סמדר, מדבר על החשיבות בבניית דמות התקשרות חדשה לילד רצוי שתהיה מתוך המשפחה. דוד, דודה, סבא או סבתא, איתם יוכל הילד ליצור יחסי היקשרות חדשים. אלמנט טיפולי נוסף הוא הדיבור על האובדן גם בגיל הצעיר, לתת מילים למה שקרה, כמו גם שימוש במשחק, כדי שלא רק הגוף יזכור את החוויה הקשה, אלא שהחוויה תקבל מילים, תוכל להיות מדוברת בתוך יחסים קרובים ותאפשר לילד לבטא דאגות ולשאול שאלות. ככל שיש יותר מילים - כך יהיו פחות סימפטומים גופניים.
העיתונאי סער ורדי, בן 35, היה בן 9 כשאביו נפטר. "לעצם זה שאמי המשיכה לנהל את המשפחה בחיות ובשמחה במשך מספר שנים לא מבוטל עד למותה, הייתה חשיבות מכרעת מבחינת ההתמודדות שלי עם המוות של אבא", מעיד סער. "אבי, עציון, היה בן 41, אדם בריא בסך הכול אבל מעשן כבד. שתיים-שלוש חפיסות סיגריה ביום בשילוב אורח חיים לחוץ ואינטנסיבי. בדצמבר 1989, כשהוא נפטר, המודעות לפגעי העישון הייתה נמוכה עדיין, אבל אם הוא היה חי היום רופאיו היו מנבאים לו רעות. באותו חודש אני חגגתי יום הולדת 9 ויום אחר כך אבא יצא כמלווה לטיול השנתי שלי. החיים התנהלו על מי מנוחות ושום דבר לא הצביע על העתיד לקרות. בלילה, לאחר שחזרנו מהטיול, אבא התעורר והתלונן על כאבים, הזמנו מיד אמבולנס והוא אושפז עם אבחנה של התקף לב. אחרי יום דווקא היה נראה שהוא מתאושש, אבל יומיים אחר כך הוא נפטר בשנתו מאוטם לב, בעודו בבית החולים. המחשבה של מה היה קורה אם, ואם כל זה היה מתרחש היום והיו מספיקים לעשות לו צנתור בזמן והוא היה יוצא מזה, עדיין מלווה אותי. אבל אני משתדל לא לחיות בצלה כי היא, מן הסתם, לא מובילה לשום מקום חיובי".
את אמו איבד סער כשהיה כבר בן 24, אחרי צבא, אדם צעיר בתחילת הקריירה המקצועית. הוא בדיוק היה בתחילת קשר זוגי עם זאת שתהיה אשתו לעתיד, רגע לפני שהחלומות מתחילים לרקום עור וגידים.
"אימא שלי, זהבה, הייתה 'סופר אמא'. היא התאלמנה בגיל 37 אבל גידלה שלושה בנים, פרנסה, דאגה לכל ענייני הבית והפגינה תמיד המון נחישות וכוח נשי יוצא דופן. למרות שגדלנו בלי אבא הבית היה מלא חיים, אני זוכר את עצמי מוקף במשפחה, חברים, שכנים, תמיד היה שמח. בדיעבד, אם אני מנסה לנתח את התקופה הזאת, אמי דאגה לכולם ולא טיפלה בעצמה, וזה כנראה יצר משקעים מודחקים שברבות השנים היו אולי הגורם למחלת הסרטן ממנה בסופו של דבר גם נפטרה".
סער מעיד כי כבר מגיל צעיר החליט לאמץ את ראיית העולם האופטימית של אמו. מיד בתום שירותו בחיל מודיעין השדה החל לפלס את דרכו בעולם העיתונות והוא משמש היום כעורך הראשי של רשת "המקומון" מקבוצת Jerusalem post, כמו גם כתב ועורך בעיתון מעריב. שתי בנותיו, הדר וניצן, קיבלו טוויסט עכשווי של שמות הוריו והן מבחינתו הפריחה וההתחדשות של המשפחה, המכניסות הרבה אור לחייו.
"אני בהחלט לא הטייפ קסטינג של ילד יתום מסכן, אבל אי אפשר גם להתעלם מהחלל שמוות של שני הורים יוצר. הרגשתי צביטה בלב, במיוחד כאשר עמדתי מתחת לחופה בלי שני הוריי לצדי ונשאתי דברים לזכרם. הייתה לי תחושה חזקה שהם נוכחים אתי ברגע הזה אבל בפועל מי שעמדה לצדי בחופה הייתה הסבתא היקרה שלי, שנפטרה לאחרונה בגיל 90, וכמובן ההורים של אשתי. גם כאשר נולדה בתי הבכורה והיה איזשהו חשש להסתבכות הלידה, הדבר הראשון שרציתי לעשות זה לצלצל לאימא שלי, לשתף ולזכות למילות עידוד. אם אני מנסה להביט אחורה, אני חושב שתחושת היתמות אולי חזקה אצלי יותר דווקא כאדם בוגר מאשר כילד".
"אם יש משהו שאני חי לאורו", מסכם ורדי, "זו הידיעה שהיו לי שני הורים שאהבו אותי והשאירו לי סולם של ערכים כצידה להמשך הדרך. נכון שכשאבא שלי נפטר הייתי עוד ילד צעיר ולא מגובש, אבל זכיתי לחיות עוד 15 שנה עם אמא שלי שליוותה ותמכה בי לאורך שנות התיכון והצבא. אני מתקשה לדמיין איזה אדם הייתי הופך להיות אם גם היא הייתה הולכת לעולמה כאשר אני ילד צעיר, זה סיפור שונה והתמודדות קשה פי כמה. מה לקחתי מהם? אני חושב שהערכה גדולה לחיים, אמביציה ודבקות במטרה וניסיון 'לחיות את הרגע' עד כמה שאפשר, כי לעולם אי אפשר לדעת מה יקרה מחר. אני תמיד מקפיד להיות במקום של בנייה ולא של הרס, לבחור בחיים".
