ביום רביעי השבוע עמדו על מגרש המסדרים בבסיס חיל הים בחיפה מסיימי קורס צוללן. ביניהם שישה צוללנים שמוגדרים כעלית הנוער הישראלי. אומרים שהם גאונים, חדי מחשבה, וקרי רוח. אלו האלחוטנים של שייטת 7, שאחראים על מערכות הקשר וההצפנה של הצוללת. היקף ספינות המלחמה המתקדמות והצוללות של הצבאות הזרים שהגיעו אל הים התיכון בחודשים האחרונים, שובר שיא בכמותו ובעוצמתו. הנוכחות האזורית של המעצמות הופכת את המשימה לשמירת החשאיות של צוללות חיל הים לקשה יותר מתמיד. לאלחוטנים יש חלק חשוב בכך. לא רק בהעברת המסרים למפקדה בחוף בתזמון הנכון, אלא גם בקידוד והצפנת התוכן בשיטות מתוחכמות באופן שהאויב לא יצליח לפצח.
בגלל רגישות תפקיד האלחוטן בצוללת ומיעוט החיילים שאחראים על המערכות הללו, נפתח רק אחת לכמה שנים הקורס הייחודי והמסווג מאוד. השנה, אחרי דיונים מקצועיים, הוחלט לשבץ שישה חיילים נבחרים שיפעלו בעתיד הקרוב בשש הצוללות של החיל.
אחד מששת האלחוטנים החדשים הוא סמל נועם שגדל באזור ירושלים. בשנת 2015 הוא קיבל זימון ליום עיון של חיל הים. הסיפור על קורס החובלים הצית את דמיונו, אבל עיניו היו נשואות דווקא לעבר תפקידים מרתקים באגף המודיעין וחיל האוויר. נועם, בן בכור במשפחה בת חמש נפשות, שתגבר בתיכון לימודי הכימיה והביוטכנולוגיה, הגיע לגיבוש צוללות וראה בכך אתגר זמני. אחרי שקיבל את ההודעה "עברת" הוא שקל לחתום ויתור. בהמלצת הוריו הוא התייעץ עם חבר המשפחה ששירת בחיל הים, השתכנע והחליט לבסוף להתגייס לצוללות. הזרוע הארוכה והחשאית של מדינת ישראל, זו שלפי פרסומים זרים תנחית את ה"מכה השנייה" על אויבי מדינת ישראל באמצעות טילים בליסטיים.
לאחרונה מתקיימות שיחות בצמרת הדרג המדיני והביטחוני בישראל האם להרחיב את שייטת 7 ולרכוש שלוש צוללות מגרמניה, בנוסף לשש שמשרתות כבר בחיל. נועם וחבריו התגייסו לחיל הים והחלו את מסלול ההכשרה בקורס הצוללן. בנוסף לשירות הסדיר המאתגר שאורך שנתיים ושמונה חודשים, הוא חתום לשירות במשך שנה וארבעה חודשים נוספים בתנאי קבע.
מפקדיו של נועם מספרים שהצוללנים נבנים בהדרגה לאתגר האמיתי: מבצעים סודיים שיימשכו מספר שבועות הרחק מגבולות המדינה תחת חשאיות מוחלטת. מנותקים כמעט לחלוטין משאר היקום. לא בכדי יותר ממחצית החניכים בקורס נושרים בשלב הבסיסי.
"בשבועות הראשונים אתה מסיים בלי לדעת שום דבר על ההכשרה. יש שיחה של המפקדים עם ההורים. מספרים להם שלא נהיה הרבה בבית ומעט על התהליך. לא באמת נופל האסימון בהתחלה לאן נכנסת. בשבוע הראשון אתה מתנתק לחלוטין. אין סלולר. ביום שישי אתה מקבל את הטלפון לחצי שעה. פעם אחת. אחר כך חולף עוד שבוע ושוב אתה מקבל לחצי שעה את הטלפון. עוד שבוע. ככה עובר חודש עם שעתיים ברוטו של שיחות טלפון. פיתחתי שיטה לנצל את הזמן טוב יותר, אני מדבר עם אוזניות ובמקביל שולח הודעות ווטסאפ לחברים ולמשפחה ומתעדכן במה שקורה בפייסבוק. בשבוע הראשון היינו בשוק מוחלט. הניתוק היה קשה לכולם. היינו בהלם. 18 חבר'ה בחדר, לא כולם דיברו, אתה נורא מאופק. מגיע יום שישי ואין לך באמת תיאבון. בשבוע הראשון נשברתי. בכיתי כשדיברתי עם אימא. נשירה? עברו מחשבות. אבל לא, התחברתי לחבר'ה". את המשפט האחרון הוא אומר בחיוך.
בתום תקופת הטירונות, התבקשו החניכים לדרג את המחלקות בצוללת. נועם החליט ללכת אחרי המורשת המשפחתית וסימן במקום הראשון את מחלקת האלחוט. סבו היה איש קשר בחטיבת גולני ואביו היה אלחוטן ביחידת 8200. אחת לכמה שנים נפתח קורס אלחוטן בצוללות, אליו השנה שובצו שישה חיילים.
הצוללת לא מקיימת קשר רציף עם החוף מאחר שהיא אמורה לשמור על חשאיות מוחלטת. בפרקי זמן קצובים היא עולה מקרקעית הים, מרימה אנטנה, קולטת ומשדרת מברקים וחוזרת שוב למעמקי הים להמשך המשימה. לכאורה מדובר בפעולה טכנית אך זהו תהליך רווי פעולות ובעל רגישות עצומה. החשש התמידי הוא שגורם זר יחשוף את מיקום הצוללת.
התנאים של האלחוטן בכלי המלחמה היקר ביותר בצה"ל מספקים זווית מסוימת לחשיבות התפקיד. בכניסה לחדר האלחוטן בצוללת תלוי על הקיר שלט פלסטיק קטן עם כיתוב ברור בצבע לבן על רקע אדום, של שמות בעלי תפקידים בודדים בכל חיל הים שמורשים להיכנס אל החדר המסווג ביניהם מפקד חיל הים, מפקד הצוללת וקצין הגנ"ק (גילוי, ניווט וקשר) של הצוללת.
מדובר בחדר מאוד קטן וצר. "כשאתה נכנס מצד ימין יש את ארונות הקשר וההצפנה, מולם המיטה שהופכת למצב ישיבה. מדובר בשלוש כריות, אחת ליד השנייה. יש מרווח קטן בין הארונות למיטה בשביל הרגליים. אתה תמיד דופק את הרגליים במכשירים ומולך מספר מסכי מחשב. זה חדר מאוד קר. צריך לקרר את המכשירים הרבים", סיפר נועם על התא הצר והוסיף, "בגלל שאתה היחיד בצוללת שמטפל באלחוט, אתה 24/7 ישן בהפוגות של חצי שעה עד שעה וחצי במקרה הטוב. אתה תמיד קם משינה רועד מקור. כל מי שבצוללת מסתכל עלייך במבט מוזר של 'מה אתה מסתובב עם סווטשרט בזמן שלכולם חם'".
האלחוטן אחראי לתפעל את המכשירים השונים, לתקן אותם במידת הצורך, לשלוח ולקבל מברקים, להצפין מסרים ולפענח את אלו שמתקבלים. לשם כך הוא משתמש במספר שיטות. הישנה ביותר היא קוד המורס שהומצא במהלך שנות השלושים של המאה ה-19. כל מברק שהוא שולח עובר על ידו תהליך הצפנה קפדני ביותר. האלחוטן גם אחראי על פענוח המברק שנשלח מהחוף. עיקר המברקים שנשלחים מהצוללת אל היש"י (יחידת השליטה הימית) במפקדת חיל הים הם על תקלות בצוללת. היש"י שמרכז עבור מפקדת חיל הים את כל התמונה הימית חייבת להיות מעודכנת על כל תקלה, כדי להעריך את מצבה המכני של הצוללת. יש הודעות מיוחדות כמו מצב החיילים בצוללת, פרטים על אודות משימות מבצעיות אך המברקים השכיחים ביותר הם מברקי סימני החיים. כל פרק זמן ידוע מראש נדרשת הצוללת להעביר מברק שהכול כשורה. איחור בשליחת המברק עשוי להעביר את הסביבה הקרובה של מפקד חיל הים לדריכות גבוהה.
בעשור האחרון היה לפחות מקרה אחד שזכור לקצינים לשעבר בחיל בו מפקד צוללת איחר בשליחת המברק ועבר המועד לקליטת המברק ביש"י. מפקד חיל הים עודכן באיחור. הדקות חלפו כמו נצח. שעה חלפה והפיקוד הבכיר בחיל חשב על תרחישים רעים, עד שהגיע המברק המיוחל על תקינות הצוללת. חלפו ימים והצוללת חזרה לנמל חיפה. מפקד הצוללת זומן לשיחה בלשכת מפקד החיל ו"חטף על הראש" וזאת בלשון המעטה.
לכל בכירי חיל הים צרוב בזיכרון היעלמות הצוללת דקר. ב-25 בינואר 1968 לא הגיע מברק, סיפר אחד מבכירי חיל הים לשעבר, זה היה סימן שקרה משהו לא בסדר. בוצעו סדרה של פעולות ולא התקבל מברק. בדקו את סרט ההקלטה ולא נקלט מסר. אחר כך חשבו שהתקבל מברק, הרי האטמוספרה מלאה רעשים. בסוף התברר שזה היה רק רעש. אחר כך החלו החיפושים.
"צוללת מתחת למים זו יחידה מתחת למים. קרוב לחמישים חיילים, לפעמים יותר", מדגיש הקצין הבכיר לשעבר ומוסיף, "אחת לתקופה נפתח חלון לשידור מברק. הצוללת משדרת והמערכת ביבשה דרוכה כמו קפיץ. מגיע, לא מגיע. מחכים לאות חיים".
משימת שליחת המברקים דרך העיניים של נועם מצטיירים כלא פחות דרמטית ומתוחה. "אתה מקבל דד ליין לשליחת מברקים. פרקי זמן קצרים מאוד. לפעמים דקות בודדות. אם אתה מפספס בשליחה אתה לא עומד במשימה. אם זה יקרה, זה רק כי יש תקלה במכשירים. לכן המשימה הראשונה, לפני שאני מפליג, היא בדיקת כל המכשירים לשידור המברקים, בין היתר גלי רדיו ואמצעים טכנולוגיים אחרים. המטרה היא לשדר כמה שפחות. ברגע שאתה משדר אתה מסוגל לחשוף את הצוללת. מפקד הצוללת צריך לחתום על המברק ולקבוע מתי אני משדר. אם מפקד הצוללת סומך עלייך הוא גם ייתן לך לכתוב בעצמך את המברק, ורק לאחר מכן לאשר מולו את התוכן. אני עושה את הקידודים וההצפנה של התוכן. זה צריך להיות מהיר, אני חייב לעבוד בתנאי לחץ. הזמן משחק כאן תפקיד משמעותי, לכל מכשיר לוקח זמן אחר. זה לא ווטסאפ שאחרי שאתה שולח הודעה אתה מקבל שההודעה נשלחה ואחר כך יש לך שני וי כחולים כי קראו אותה. אתה סומך שיקלטו את זה ורק מאוחר יותר אתה מגלה אם קלטו או לא", סיפר נועם.
אלו הם רגעי השיא עבור האלחוטן, שלמעשה פועל בבדידות מוחלטת בתוך הצוללת. הוא מוקד ידע בתחומו ולא בהכרח יכול לשתף את הסביבה הקרובה אליו בתוכן והעברת המסרים. "אתה צריך להתרגל בהפלגה שאתה לבד. כולם עובדים בצוות חוץ מהאלחוטן. הם יכולים לשאול ולהתייעץ אבל האלחוטן בודד. לכן הוא חייב לדעת לתפעל לבד את המערכת. הוא חייב להיות הכי מקצועי. לא לפספס כלום. אם המכשיר לא עובד. אני צריך לתקן אותו בים. באותו הרגע. זה יכול להיות קצר חשמלי. פיוז שנשרף, כבל שלא התחבר כמו שצריך. קודם צריך לגלות מה התקלה ואחר כך לתקן אותה. הגורם השני שיכול לעזור לך הוא קצין הגנ"ק אבל הוא לא בקיא במערכות כמוך. אני מקווה להיות אחד שחותך בעיות מהר. ברגע שיש תקלה אתה יודע לטפל בה במהירות אם אתה מכיר את המערכת בצורה טובה. כשזה תחת תנאי לחץ וזמנים קצרים כי אתה צריך להספיק לשלוח זה הרבה יותר קשה", מספר נועם ומסדר את המגן דוד המוזהב שעל השרשרת שלצווארו. אחר כך הוא יספר בהתרגשות שזו שרשרת עם מסורת ומשמעות, "אבא שלי קיבל את המגן דוד מאבא שלו בבר מצווה, ואבא שלי העביר לי אותו בבר מצווה שלי בפני כל האורחים. חיכיתי לזה המון והתרגשתי, ומאז זה לא ירד פעם אחת מהצוואר שלי".
על עולם הצופן והקידוד מספר נועם בזהירות. "אתה צריך לפענח את המברק בצורה הכי מדויקת. לכל אות ופסיק יש משמעות. אחר כך אתה צריך לדעת איך לפנות למפקד הצוללת. לא להעביר את המידע שקיבלת בצורה מלחיצה. אסור להיראות בפאניקה, לא לעשות מהומה ממה שלא צריך".
כגוף השליטה המרכזי של חיל הים יחידת השליטה הימית אחראית לבנות את התמונה הימית עבור החיל, לרכז מידע חיוני ולהעביר אותו לגורמים הרלוונטיים. כך למעשה היא עוקבת אחר הצוללות, הסיורים האוויריים מעל הים וכל מידע רגיש אחר שקשור לתנועות כלי השיט. אם יגיע מידע מודיעיני על כך שספינת טילים עושה את דרכה למסלול הצוללת, יעביר היש"י את המידע לצוות הצוללת בצורה המדויקת ביותר. "יכולות להיות הודעות דרמטיות ממפקדת חיל הים. אם גורמים מסוימים בים מחפשים אותנו או במקרה קיצוני איתרו את הצוללת, זה הכי חמור", מסביר נועם.
היש"י ממוקם מתחת לפני האדמה בבסיס הקריה בתל אביב. הכול צפוף שם. חדרים קטנים וכמעט כל מבט נתקל בצמד המילים: סודי ביותר. "לכאורה עולם האלחוט הוא הכי פרימיטיבי שיש. תקתוקי מורס. אבל זו שפה מאוד מיוחדת. לכל צליל יש משמעות, כל צליל יכול להיות אות או נקודה. הקצבים מאוד מהירים. צריך להקשיב ולתרגם", מסביר קצין בכיר מהצוות הקרוב ביותר למפקד חיל הים ומוסיף, "הצוללת מעצם תפקידה החשאי שוהה בזירות רחוקות. שולחים לה מברקים מכל מיני סיבות. לפעמים צריך להאריך את המשימה בכמה ימים. או לשנות ייעוד. במקביל יש דגשים, ציון יחידות חשובות, לעדכן מה המצב מסביב הצוללת. אני מסוגל לקבל עכשיו הודעה מראש מספן מודיעין על כלי שעובר סמוך לצוללת. זה סופר קריטי. אני חייב להעביר לו את זה. אני גם חייב לדעת שהוא קיבל והבין מה אני רוצה. כל המברקים רגישים בגלל החשאיות של הצוללת אבל יש מברקים רגישים מאוד. למרות הקדמה והטכנולוגיה שהוטמעה בצוללת, עדיין לא קם מפקד שייטת צוללות אחד שמוכן לבטל את המורס, גם כששאר המערכות עובדות למורס אין תחליף".
המברקים מתקבלים במברקה ממוצע של פעם ב-48 שעות במקרה טוב. תלוי במשימה ובמיקום הצוללת. "בראש מברקה עומדת מפקדת בדרגת רב-נגד. 32 שנים היא עוסקת בתחום. אפס תקלות. סופר אחראים, סופר מקצועיים. לטעות אחת יש משמעות קריטית. את המברק שאנחנו שולחים כותב סגן. לאחר מכן קצין בדרגת רב-סרן מאשר. זה יעבור עוד בעל תפקיד אחד או שניים עד שזה מגיע לאישורו של מפקד חיל הים. אחר כך זה עובר הצפנה ומשודר לצוללת. המברק יכול להיות מילה, שורה או ארבע שורות, ולכל מילה יש משמעות. צריך להיזהר ממילה עם משמעות כפולה. אני לא רוצה שהוא יבין משהו שלא התכוונתי אליו. אחרי שהוא קולט את המסר ייקח זמן עד שהוא שוב יהיה בקשר. מהעבר השני גם התרגום של האלחוטן בצוללת צריך להיות מדויק. האלחוטנים צריכים להיות סופר קרי רוח מביני עניין וסופר קפדנים. כל פסיק חשוב".
לפתע נכנסת חיילת אל המשרד הצר ומגישה לקצין הבכיר פתק. "תגיד שאני כבר יוצא". מפקד חיל הים ביקש לידיו את כל המברקים מה-48 שעות האחרונות, שארוזות בצורה מסודרת בקלסר ירוק עליו מן הסתם רשום: "סודי ביותר".
קורס האלחוטן נמשך חצי שנה. שלושה חודשים ממנו מוקדשים ללמידת מורס והצפנות וחלקו כולל את הצד הטכני של המערכות, התקלות הצפויות והאופן בו מתקנים אותן. "בסוף אתה עומד מול וועדה שבוחנת אותך על החומר. אתה מסיים את קורס הצוללן אבל ההכשרה נמשכת בצוללת, עד שהאלחוטן שאתה מחליף נותן לכך אישור".
נועם מעיד על עצמו שקור רוח מאפיין אותו מאוד, למרות האחריות הרבה שרובצת על כתפיו, אבל היו רגע אחד מיוחד שכמעט הוציא אותו משיווי משקל ואותו הוא מסכם במילה אחת: "טילוף". כשסיפרתי לקצין בכיר לשעבר בחיל הים על המושג הימי הוא פרץ בצחוק. נדמה שהוא נזכר בחוויות מימי השירות הסדיר הרחוקים.
בסוף השלב הבסיסי מגיע שלב הסיכום. הצוותים בקורס צוללן מתחילים בסדרת במשימות מגוונות עם עלות השחר עד השעה 21:00. אחת מהן מוגדרת כסיוט. "זה מבחינתי היה הרגע הקשה ביותר, אתה שוחה בים תיכון על הגב כשאתה לובש מצוף. כל הצוות מחזיק אחד את השני בידיים ואנחנו שוחים עם הרגליים לאחור. פתאום בא גל ושוטף אותך. הראש נכנס מתחת למים ועוד גל מגיע. אתה לא נושם. כל הצוות בשורה ואתה מנסה להרים את הראש מעל המים. עוד גל מגיע ואתה בולע מים. זה נקרא טילוף. זה הרגע היחידי שאיבדתי את קור הרוח. יש חתירה בסירת גורמי לטווח רחוק מאוד, מסעות ארוכים ביבשה, אבל בטילוף בלעתי הרבה מים. נלחצתי. שם אתה לומד להרגיע את עצמך. אגב, השיא של היום הזה הוא הרגע בו אתה שוחה בים ועולה מולך צוללת מול הפנים. תמונה מדהימה. ואז כשחוזרים ליבשה, נפגשים עם המפקדים ומקבלים את סיכת הצוללנצ'יק. רק בסוף הקורס מקבלים את סיכת הצוללן".
חבריו של נועם ממחלקת האלחוטנים הגיעו אל שפת הים לצפות בריאיון. הם מביטים בו בגאווה. מפרגנים ומספרים כי היה לחניך הראשון שהבין מהר מאוד את שיעורי המורס וסיים ראשון את המבחנים. מהזווית של נועם זה נראה אחרת. "מורס? אתה שומע צפצופים ואמור לפענח את זה. בהתחלה אתה לא מבין כלום. מתסכל מאוד שאתה לא בפוקוס. זו ההתחלה. אתה לומד לאט את כל האותיות ולאט לאט מגביר מהירות בשמיעה ובהבנה. אחרי שהבנת איך זה עובד ואתה פועל בקצבים מהירים אתה מצפין את המסר ומשדר במורס. זה לא משהו שאתה לוקח לאזרחות. ההצפנה והמורס זה משהו מאוד טכני. מה שכן זה מאוד מפתח את הזיכרון".
רב סמל רון שפיקד על מחלקת האלחוטן בקורס הצוללן האחרון העביר מספר רב מאוד של מברקים סודיים ומוצפנים ומבין היטב את גודל האחריות על כתפי האלחוטנים, "עבודת האלחוטן היא עבודה חשאית ורגישה. תמיד עם אצבע על הדופק. את כובד המשקל אתה מרגיש אחרי הפעילות המבצעית, כשזה פחות יושב עלייך. אתה מסתכל על מה שעשית, מחבר את הנקודות ומבין שהמשימה עזרה והגנה והביאה לתוצאות מטורפות שאני לא יכול לדבר עליהן. במבצעים יש רגישות מכופלת. החשאיות חשובה מאוד. האצבעות עובדות במהירות מטורפת. הכי מהיר שאפשר. יש סיכום מראש מתי משדרים. ההצפנות והפענוחים הרבה יותר מתוחכמים היום מבעבר. יש בזה עבודה שחורה. לא הכול זה אקשן. אתה יודע שמחכים לך. אבל יש תקלות, דבר שלא מאפשר לך לשדר. החבר'ה בחוף דרוכים וחושבים על הצוללת, לי זה ברור. כל הלחץ הזה יושב באותו הרגע על האלחוטן. אתה חייב לדאוג שהכול יצא בזמן. שיידעו שהכול בסדר בצוללת והמטרות הושגו. אם אתה לא משדר סימן שיש בעיה. העניין של פריצת החשאיות תמיד באוויר. ברור שיש משמעות למרחק שאתה נמצא מהחוף. האלחוטן ייבחר את הדרך הטובה ביותר לשדר. אם אני לא מעביר את השדרים לחוף יעברו להם מחשבות לא טובות בראש. חייב להבין את זה. תמיד החשאיות במקום הראשון בצוללת. ולך כאלחוטן תמיד עוברת המחשבה על גילוי".
רון נדרש לסכם תקופה ולדבר על שישיית האלחוטנים הסודית, והוא משיב בצורה ממוקדת וקצרה, "אני מכיר את המחזור שלי. מכיר את אלו שהיו אחרי ומכיר אחרים. אני אגיד את זה בצניעות. אלו החבר'ה הטובים ביותר של חיל הים".
(פורסם לראשונה: 10/11)