חוק ההסדרה לנישול ולסיפוח

בדצמבר 2014 נתן בית המשפט הגבוה לצדק את הכרעתו הסופית - לפי שעה - בעתירה שביקשה לפנות את המאחז הבלתי מורשה עמונה, שהוקם כולו על אדמות פלסטיניות פרטיות. פסק הדין ניתן לאחר שש שנים של התדיינות, שכללו החלטות שיפוטיות שהורו על פינוי המאחז ונדמו בשעתו להיות סופיות. בהחלטתו נהג בית המשפט בנדיבות – על חשבון סבלנותם וחוסר האונים של בעלי האדמות מהכפרים הפלסטיניים סילוואד, עין יאברוד וטייבה – והעניק למדינה ולתושבים שנתיים תמימות להתכונן ליום הפינוי.

עמונה הוא המאחז הגדול ביותר בשטחים (כ-40 משפחות) אך עיקר ייחודו טמון בכך שהוקם כולו על אדמה פלסטינית שהבעלות בה רשומה בטאבו. טענות שהועלו במרוצת השנים, כאילו חלק מאדמותיו נרכשו על ידי מתנחלים, נמצאו על ידי המשטרה כעסקאות נדל"ן שזויפו. בשלב מוקדם הוצאו רשויות האכיפה צווי הריסה למבנים שהוצבו בו ולא ניתן לקבל שיש בו ולו תושב אחד שיכול היה לחשוב שמדובר ביישוב חוקי. האדמות שעליהן הוקם עמונה לא רק שמצויות בבעלותם של פלסטינים, אלא עובדו וטופחו על ידם במשך שנים רבות, ממש עד הקמת המאחז.

22 חודשים חלפו מאז מתן פסק הדין וכעת נותרו לממשלה קצת פחות מחודשיים לפינוי המאחז, אך זו טרם קיבלה את הדין, ומסרבת להשלים עם פסיקתו הנחרצת והסופית של בג"ץ. במאמציה לבטל את הגזירה, פנתה המדינה לבג"ץ בשבוע שעבר בבקשה לקבל ארכה של שבעה חודשים לביצוע פסק הדין. אף שבבקשת הארכה התחייבה המדינה כי הבקשה לא נועדה כדי לקדם פתרון של הסדרה לעמונה, קשה להתעלם מהצהרותיהם ומעשיהם של חברי כנסת מהקואליציה, שמהן עולה כי הם אינם רואים בפסיקת בג"ץ סוף פסוק, אלא מבקשים למצוא פתרון "חוקי" למניעת הפינוי.

משום שעמונה בנוי על קרקע פרטית רשומה, לא ניתן להכריז על אדמותיו כאדמות מדינה ולהקצותם בדיעבד למתנחלים, כפי שנעשה ברבים מהמאחזים הבלתי מורשים בשנים האחרונות. כשמדובר על גזל קניינו הפרטי של אדם – אין פתרונות חוקיים. הבעיה העיקרית שמולה ניצבים המחוקקים המבקשים לשמור על עמונה במקומו הנוכחי היא זכות הקניין, שהיא זכות יסוד בשיטת המשפט הישראלית, וככזו היא מחייבת את הרשויות הישראליות בפעולתן גם בשטחי הגדה.

שורת הצעות החוק המתכנסות תחת השם "חוק ההסדרה" מציעות שינויים מרחקי לכת במציאות החוקית בגדה המערבית הכבושה בידי ישראל. הצעות החוק מבקשות לתת בידי ישראל סמכות לכפות על בעלי הקניין לוותר על זכויותיהם בקרקע תמורת פיצוי וללא זכות ערעור על עצם ההפקעה. כלומר, כדי לשמור על עמונה מציעים המחוקקים פגיעה אנושה בזכות הקניין כזכות יסוד בשיטת המשפט הישראלית. המשמעות היא ששיקולים שונים ומשונים יוכלו להביא לביטולה של הזכות לקניין פרטי. במילים פשוטות, מדברים חוקי ההסדרה על גזל ממוסד – על חקיקה שתאפשר לקחת את רכושו של אדם ולהעבירו לידיו של אדם אחר.

וכאילו הקרבת זכות הקניין על מזבח עמונה אינה מרחיקת לכת דיה, מדובר אף בדבר חקיקה ראשון אותו מבקשת כנסת ישראל – שאינה הריבון בגדה המערבית ולכן גם אינה המחוקק בה – להחיל ישירות על השטח הכבוש. צעד זה עשוי להתפרש כאקט של סיפוח הגדה לישראל והחלת ריבונותה עליה.

עמונה היא שעת מבחן. במבט צר, זו שעת מבחן למעמדו של בית המשפט העליון, שאי קיום פסק דינו או חקיקת חוק שנועד לעקוף אותו, יפגעו מאוד במעמדו בפרט, ובשלטון החוק בכלל. מבט רחב מעט יותר מגלה שמדובר בשעת מבחן לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית וליכולתם של בעלי זכות להתגונן מפני פגיעת השלטון בהם.

אך בעיקר, זוהי שעת מבחן למשטר הכיבוש הישראלי הנמשך כבר כמעט חצי מאה. בהתגייסותם של רבים ובכירים כל כך להציל את עמונה ואת תושביו אין מוזכרים כלל מי שרכושם נגזל עם הקמת המאחז, וששמו מבטחם במשפט הישראלי – בית המשפט של הכובש – וביקשו את סעדו. מי שהמתינו בסבלנות אין קץ להכרעה שכה שמחו בה, והאמינו כי ישובו לעבד את אדמתם לאחר שנים ארוכות. אם לא יקוים פסק הדין ועמונה לא יפונה בסוף שנת 2016 ניתן יהיה לומר בצער כי אפילו קמצוץ הזכויות שעוד עמדו לפלסטינים שאנו שולטים בהם זה 50 שנה, אף הן חסרות משמעות.

המאחז עמונה אינו צורך ביטחוני, כזה שבשמו מוצדקים שוב ושוב הכיבוש הישראלי והפרקטיקות שהוא מתממש באמצעותן. המלחמה על עמונה היא קרב של שרידות פוליטית של הקואליציה ועל עתידם של מאחזים נוספים שהוקמו תוך הפרת חוק ומעשי גזל ועל התודעה הישראלית. הכול נמדד ונשקל לפי אינטרסים ישראלים צרים ובלעדיים, ובעיקר זרים. הכיבוש הוא לא רק מצב, אלא גם משטר שחוקיו וכלליו קבועים בדין הבינלאומי. כל עוד ישראל מבקשת להמשיך את משטר הכיבוש בשטחים השיקולים היחידים שדיני הכיבוש מתירים לה לשקול הם טובתה של האוכלוסייה הכבושה שחיה בהם, ושיקולים ביטחוניים.

טוב עשה היועץ המשפטי שהודיע שהצעות חוק ההסדרה אינן חוקתיות. טוב יעשו ראש הממשלה, חברי הכנסת והשרים אם ישקיעו את מרצם בהכנות לקראת פינוי עמונה בסוף השנה האזרחית ולהשבת האדמות לבעליהן החוקיים. הם עדיין ממתינים למעט צדק.

הכותבת היא מנהלת מחלקת מחקר בארגון זכויות האדם "יש דין", שסייע בהגשת העתירה לפינוי עמונה