פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המחאה החברתית במצרים תנצח

      המשטר המצרי החדש נתקל שוב ושוב בקושי אמיתי לדכא את התנגדות האזרחים, ונדמה שהוא עומד מול משבר חברתי ופוליטי שלא מאפשר את המשך שליטתו במרחב התקשורת וההסברה המסורתי. דעה

      המצב הכלכלי הקשה במצרים (AP)
      תחושה אזרחית של תסכול ואובדן תקווה (תצלום: AP)

      כשבוחנים את השנים האחרונות במצרים, נדמה שלמשטר האוטוריטרי הנוכחי אין מתחרים בכל הקשור לניסיון להכניע את האזרחים ולהשתלט על מוסדות המדינה. הדברים קשורים בעיקר להפקעת המרחב הציבורי, הדיכוי השיטתי של החברה האזרחית, הגבלת הפעילות של המפלגות הפוליטיות והנסיגה ביכולות הארגוניות של הימין הדתי. כמו כן, אפשרות ההתנגדות למשטר באמצעות מחאות לא אלימות נדמית לקשה עד בלתי אפשרית.

      באופן הדרגתי ועל רקע המשך הפרות זכויות האדם, הדיכוי והמעקבים, החלה לשרור בשנים אלה בקרב רבים מאלו המבקשים לקדם דמוקרטיה תחושה של תסכול ואובדן תקווה. הדבר הוביל לכך שרבים, ואני בתוכם, איבדו את האמונה בסיכוי להיאבק במשטר האוטוריטרי החדש. זה קרה בתוך קונטקסט אזורי ובינלאומי במסגרתו ביקשו רבים בשלטון לסגור את תיק "האביב הערבי" ולהכריז עליו ככישלון. הם ביקשו לקבוע מחדש את סדר העדיפויות של ארצות ערב והמזרח התיכון ולשים בראש את המאבק בטרור ואת מלחמות האזרחים. מטרתם הייתה להביא למצב כה קשה שרק שליטים חזקים יוכלו להחזיק מעמד – שליטים שזכויות אדם וחירויות מעניינות אותם כקליפת השום. אלה הם סדרי השלטון שבאו אחרי יולי 2013 (הדחת הנשיא הנבחר מוחמד מורסי ע"י הצבא). "השליט הגנרל" הפך לשותף למלחמה בטרור במזרח התיכון, וכך הפרות זכויות אדם, דיכוי ורדיפה סווגו או כנושאים שראויים להידחות (כפי שרואה זאת המערב) או כעניינים פנימיים שאינם מעניינים את הכוחות האזוריים והבינלאומיים (כפי שרואות זאת ממשלות המפרץ, רוסיה וסין).

      אולם אסור לנתח את המצב במצרים רק דרך ניסיונות הדיכוי מצד המשטר החדש. חשוב להדגיש את האקטיביזם החברתי בשנים 2016-2013 (מהדחת מורסי, דרך בחירת א-סיסי ועד היום) ואת המחאה העממית המתגברת נגד משטר הדיכוי ונגד מדיניותו הכלכלית-חברתית.

      סוגים של מחאה

      בחזית המחאות הופיעו קבוצות פעילים דומות בחלקן לאלו שהתבלטו לפני הדחת מובארכ ב-2011 או בזמן כהונת מורסי. פעילים אלו יצאו למחאות נגד הפרות חוזרות ונשנות של זכויות וחירויות. הם כללו סטודנטים וצעירים, וחסרו מסגרת ארגונית. במקרים אלו, כל מחאה התמקדה בסוגיה אחרת - נגד פשעים כגון העלמת מתנגדים (מעצר ללא הודעה על מקום העצור או מצבו), שלילת חופש של אזרחים בגלל חוקי דיכוי כמו החוק למניעת ההפגנות, פשעי התעללות בתוך בתי הכלא ובתי המעצר, ועוד. הפעילים ביקשו להגן על זכויות צעירים ואנשי תקשורת שחירויותיהם נשללו, ובכך דמו מחאות 2016-2013 לאלו שהובילו להפלת המשטר בשנת 2011. הן כללו, בין היתר, את עמוד הפייסבוק "כולנו ח'אלד סעיד" (מחאה שקמה בעקבות מקרה ההתעללות בצעיר מאלכסנדריה שנרצח על ידי אנשי ביטחון).

      דוגמה לסוג אחר של מחאות שהתפשטו בשנים האחרונות היא זו של האיגודים המקצועיים. הם התעמתו עם המשטר החדש בסוגיות הקשורות לעצמאותם ולשחרורם מכבלי גורמי הביטחון. חברי האיגודים יצאו למאבקים בנושאים שונים, ובהם החופש לבחור את נציגיהם וזכותם להתבטא בפומבי בעניינים ציבוריים. בתחום זה בלטו איגוד הרופאים ואיגוד העיתונאים שמילאו בשנתיים האחרונות תפקיד מכריע בהתנגדות למשטר.

      עשרות אלפי מפגינים מוחים בכיכר תחריר בקהיר נגד שלטונו של נשיא מצרים חוסני מובארק, 8 בפברואר 2011 (AP)
      כיכר תחריר במהלך מהמחאה המצרית ב-2011 (תצלום: AP)

      בנוסף לכך, לא הצליח המשטר החדש להשיג שליטה ביטחונית באוניברסיטאות ולחסל את אקטיביזם הסטודנטים. למרות שעשה שימוש בכלי דיכוי ומעקב, ולמרות שנעזר בחברות אבטחה פרטיות כדי להיכנס לקמפוסים, ולמרות שגרם להנהלות האוניברסיטאות להטיל סנקציות קשות נגד סטודנטים לא צייתנים, המשיכו האוניברסיטאות להוות מרחב עיקרי להתנגדות למשטר. דרך קיום הפגנות ועצרות, ודרך השתתפות מסיבית בבחירות לאגודות הסטודנטים, היוו הקמפוסים מוקד למחאה.

      גם ציבור העובדים גילה כוח עמידה ומחאה. למרות דיכוי ומעקב, ופעולות הפחדה שנעו בין פיטורים שרירותיים ממקום העבודה להעמדת חלק מהעובדים למשפט צבאי, לא הצליח המשטר לדכא את מחאות העובדים. בין 2016-2013 התקיימו והתגברו מחאות פועלים. הם ארגנו הפגנות, עצרות ושביתות ודרשו לקבל את זכויותיהם הכלכליות והחברתיות, ומחאותיהם התרחבו וכללו הן את המגזר הפרטי והן את המגזר הציבורי.

      המחאות לא עצרו שם. בשנים האחרונות נרשמו עוד ועוד מקרים של יציאת אזרחים אל המרחב הציבורי. הם עשו זאת כדי למחות על החלטות ופעולות ספציפיות של המשטר, כמו מעורבות גורמי ביטחון בעינוי והריגת אזרחים מצרים בתוך בתי המעצר של המשטרה (כפי שקרה בקהיר ובלוקסור), או כדי להביע התנגדות פומבית למדיניות הממשלתית (כמו חתימת הסכם קביעת הגבולות הימיים עם סעודיה, שבעקבותיו פרצו הפגנות שנמשכו כמה ימים). בנוסף, ומכיוון שהמשטר השתלט באופן מוחלט על המרחב התקשורתי המסורתי, החלו הרשתות החברתיות למלא תפקיד חשוב במחאות. הן עודדו קיומן של מחאות ספונטניות ולא אלימות, ויידעו את הציבור על מקרי עינוי ורצח. למרות הדיכוי הקשה והמחיר הכבד ששילמו המפגינים, מחאות אלו לא פסקו.

      האקטיביזם מנצח

      כשהמשטר משתמש בדיכוי ובכלים משפטיים כדי להרחיק אזרחים ולסגור את המרחב הציבורי, הוא רק משחזר את העבר. כך הוא משיב למחוזותינו את הדיכוי נגד איגודים מקצועיים, ארגוני סטודנטים ועובדים, ומוסיף אל משוללי הזכויות גם אזרחים המגנים על זכויות וחירויות, שבעקבות מאבקם נמצאים היום מאחורי סורג ובריח.

      כל זה לא מועיל. בין 2013 ל-2016 נתקל המשטר שוב ושוב בקושי אמיתי לדכא את המחאות, ונאלץ פעמים רבות לסגת. למעשה, היום נדמה שהוא עומד מול משבר חברתי ופוליטי שלא מאפשר את המשך שליטתו במרחב התקשורת וההסברה המסורתי. משבר זה גם לא מאפשר את הפקעת המרחב הציבורי מידי האזרחים וגם לא את המשך המצור על החברה האזרחית ועל פעילות ההתנגדות הפוליטית.

      ד"ר עמרו חמזאווי הוא חוקר מדעי המדינה באוניברסיטת קהיר ופעיל זכויות אדם מצרי. המאמר המלא התפרסם באתר העיתון המצרי "אל-שורוק", ותורגם לעברית כחלק ממיזם משותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת, במסגרתו מתורגמים מאמרי דעה מהעיתונים הערביים המובילים לאתר וואלה! NEWS. מערבית: צאלח עלי סואעד