דעה: בוויכוח על תאגיד השידור – כל הצדדים טועים

נתניהו ותומכיו רוצים את רשות השידור הישנה והמסואבת, מהצד השני עומדים העיתונאים שעובדים על הקמת תאגיד השידור החדש ודורשים להינתק מכבלי השלטון. ואולי הגיע הזמן להבין שבשנת 2016, אין בכלל שום סיבה להמשיך לשפוך כסף על שידור ציבורי יקר ומיותר?

פרופ' אמיר חצרוני
צילום: רוני כנפו, עריכה: טל רזניק

התשובה לשאלה מי צודק בויכוח שבין חבר הכנסת דוד ביטן שמציע לסגור את תאגיד השידור הציבורי (שטרם התחיל את שידוריו) ולהשאיר את רשות השידור בחיים כדי לחסוך שני מיליארד שקלים לשר כחלון (שמציע לסגור את רשות השידור ולתת לתאגיד לצאת לדרך כי דווקא התאגיד חסכוני) היא ששניהם טועים, ובגדול. מבחינה כספית, הם טועים כי אין הבדל גדול בין עלות התפעול של רשות השידור הישנה (870 מליון ש"ח לשנה) לעלות התאגיד החדש (715 מליון ש"ח לשנה פלוס תקציב הקמה חד פעמי של 350 מליון שקלים). מבחינה מהותית – גם התאגיד וגם הרשות מיותרים.

ביטן, כחלון ושאר חסידי השידור הציבורי, שביניהם ניתן למצוא כצפוי לא מעט פוליטיקאים שרוצים זמן מסך, הרבה עיתונאים שחולמים על ג'וב בתאגיד וגם כמה פרופסורים לתקשורת וחינוך שסובלים מקיבעון מחשבתי (ומשוכנעים שהם יודעים טוב יותר מאיתנו מה זו "טלוויזיה טובה") מתקשים להבין את מה שזוכה פרס נובל הטרי לספרות תפס כבר לפני חמישה עשורים: הזמנים משתנים. אנשים כבר לא זקוקים לתחנת שידור וללוח שידורים כדי לצפות בסדרות. הם מורידים אותן מהרשת או משירות VOD. בכל שנה, יורד מספר הצופים בשידורים הקונבנציונליים, ועולה מספרם של חותכי הכבלים, אשר מרכיבים לעצמם לוח שידורים אינדיווידואלי לפי טעמם.

עוד בוואלה! NEWS

צפו: ירדן ויזל ומיטל ברונר בשופינג כחול-לבן בתל אביב

בשיתוף HONDA
לכתבה המלאה
כחלון, רוצה לחסוך? בטל את השידור הציבורי (צילום: נועם מושקוביץ)

התבגרנו ואנחנו לא צריכים קומיסארים שיתנו לנו אור ירוק לראות תוכניות חינוכיות וישימו תמרור אזהרה לפני תוכניות "מזיקות". אם השידור הציבורי היה כל כך נחוץ לנו – הוא לא היה צריך לחיות מהמסים שלנו אלא היה מתקיים מפרסומות ותוכן שיווקי (כמו ערוץ 2 וערוץ 10) או מדמי מנוי (כמו הכבלים והלוויין). כמובן, קל יותר למשוך כסף מתקציב המדינה מאשר להביא אותו ממפרסמים, אבל התוצאה היא ששמונה מליון אזרחים מממנים עשרות ספורות של ארטיסטים טלוויזיוניים, פלוס 120 ח"כים חולי מסך, פלוס פקידים עם פנסיה תקציבית שמנהלים את רשות השידור הישנה ואת התאגיד החדש.

השידור הציבורי, כאמור, לא באמת נחוץ לציבור הרחב, אבל גם לא ממש חיוני כדי לקיים את תעשיית הטלוויזיה המקומית. אנחנו כבר מזמן לא בשנות ה-70, כאשר בלי ערוץ 1 אי אפשר היה לצלם סידרה. בשנים האחרונות ישראל הפכה מפרובינציה תקשורתית נידחת שייעודה העיקרי הוא לשמש אתר צילומים להפקות תנ"כיות כמו "ישו כוכב עליון" למעצמת טלוויזיה שתוכניותיה זוכות בפרסי אמי ("הומלנד") וגלובוס הזהב ("בטיפול") וזוכות להצלחה מסחרית בכל רחבי העולם. האימפריה הטלוויזיונית הישראלית קמה מבלי שהשידור הציבורי ישתתף בחגיגה. לערוץ 1 אין רייטינג, כי לטלוויזיה שמתעקשת לחנך במקום לבדר אין סיכוי. אבל בזמן שבאירופה ממסחרים את השידור הציבורי (על ידי פרסומות) ובארה"ב מפריטים אותו לגמרי (אפילו רחוב סומסום האגדתי נמכר ל-!HBO), בישראל מקימים אותו מחדש בטעם של פעם עם ועדות שיכתיבו מה לשדר, כאילו לא ראינו כלום מאז "חדווה ושלומיק".

הגיע הזמן לשים סוף גם לאגדה ששידור ציבורי חיוני לדמוקרטיה. כמו שמדינה דמוקרטית לא זקוקה לעיתון ממלכתי או לאתר חדשות רשמי (רובנו נחשוד – ובצדק – שעיתון כזה ואתר כזה יהפכו במוקדם או במאוחר לשופר של השלטון), כך גם אין צורך בטלוויזיה או ברדיו מטעם. בעל המאה הוא בעל הדעה, ועדיף שבעל הדעה יהיה השוק החופשי - כלומר אנחנו - ולא השר הממונה על חוק הרשות השידור. אם במקום להקים תאגיד שידור חדש או להחיות את רשות השידור הישנה – נמכור את הגוף הארכאי לכל המרבה במחיר נחסוך כמעט מיליארד שקלים בכל שנה ולא נצטרך לממן שידורים שאין ולא יהיה להם רייטינג.


המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully