משטרים עריציים מגיעים לרוב לצומת דרכים קריטי ביחסיהם עם מתנגדיהם, שבו עליהם לבחור בין שתי אפשרויות. האחת היא נתיב של פשרה ושל רפורמה, שתוביל להתפרקותם אך תמנע שפיכות דמים רבה תוניסה ומצרים, בשנים האחרונות, למשל - והשנייה היא מסלול של דיכוי ומחיצת האופוזיציה בכל האמצעים לוב וסוריה, מנגד. השבוע, כך נראה, חצה השלטון של ונצואלה את הרוביקון וכעת עליו להחליט.
ההסלמה האחרונה במצב החלה לאחר שהממשל של ניקולס מדורו הצליח לסכל את משאל העם נגדו, הצוהר החוקי היחיד שאפשר להדיחו בטרם תסתיים כהונתו ב-2019. ועדת הבחירות המרכזית, הנשלטת על ידי הסוציאליסטים, טענה כי חתימות רבות שנאספו כדי לקדם את משאל העם היו לא כשירות, חלקן היו של נערים מתחת לגיל ההצבעה וחלקן של אנשים מתים. זה היה תרגיל שממנו חששה האופוזיציה, שנאלצה לנקוט קו תוקפני ונחוש יותר.
זה לא קשה להחדיר במתנגדי השלטון רוח קרב. ונצואלה הפכה בשנה האחרונה למדינה רעבה וחסרת מוצרי מזון. לתושבים, רבים מהם תומכי הסוציאליסטים בעבר, לא נותר מה להפסיד . זהו המצב המסוכן ביותר עבור שליט כמו מדורו, שבו המון זועם מוכן לשלם בחייו כדי להביא לשינוי בארצו. יראת השלטון כבר לא קיימת, אחרי שאפשר מלכתחילה מחאות נגדו, בשונה ממשטרים אחרים שדיכאו אותן עוד שהיו בחיתוליהן.
סימן לבאות ניתן בהפגנה ההמונית ששטפה ביום רביעי את רחובות ונצואלה. עשרות אלפים דרשו ממדורו לעזוב והתעמתו עם השוטרים. עשרות נפצעו ונעצרו, ושוטר אחד אף שילם בחייו. הוותיקן ניסה לתווך בין הצדדים, שסיכמו להיפגש, אך הפסגה שהייתה אמורה לבשר על תחילתו של דו-שיח לא התקיימה. באופוזיציה מיואשים ולא רואים בכך טעם. מה שנותר הוא