נושאים חמים

הרפובליקנים מחפשים את דרכם: איך ייראה הימין האמריקני אחרי טראמפ

ההפסד המסתמן של המועמד הרפובליקני בבחירות מעלה תהיות לגבי עתיד המפלגה של לינקולן ורייגן: האם תתעשת ותחזור לשמרנות המסורתית, או תתפורר לחלקים. והמועמד עצמו? בין אם יישאר בפוליטיקה, יקים ערוץ תקשורת או יפרוש לעסקיו, המטרה תישאר זהה: קידום המותג "טראמפ"

דונלד טראמפ, המועמד לנשיאות ארצות הברית. קרוליינה הצפונית, 26 באוקטובר 2016 (רויטרס)
טראמפ בעצרת בחירות בקרוליינה הצפונית (צילום: רויטרס)

כמדי שבוע בחודש האחרון נפתחה השבוע מהדורת "סאטרדיי נייט לייב" עם "עימות" בין הילרי קלינטון לדונלד טראמפ, בגילומם של קייט מקינון ואלק בולדווין. הפעם המנחה היה טום הנקס בתפקיד כריס וואלאס, והפאנץ' המסיים היה הכרזה של קלינטון, שקראה לאמריקנים לבחור בין שתי אפשרויות - הראשונה היא המועמד הרפובליקני, והשנייה היא דונלד טראמפ.

הרמיזה כאן ברורה, וממחישה לאיזה קו שבר הגיעה הפוליטיקה האמריקנית, כשדווקא המועמדת הדמוקרטית היא המייצגת המהימנה ביותר של השמרנות הרפובליקנית, ואילו המועמד הרפובליקני - אותו אי אפשר בכלל למקם במפה פוליטית המתבססת על המושגים של שמאל וימין, אבל דבר אחד הוא בטוח: שמרן הוא לא.

טראמפ חורג מגבולות הגזרה המוכרים של הימין הפוליטי כמעט בכל תחום, ואולי הבולט מכולם הוא נושא מדיניות החוץ, שבו - עדיין קשה להאמין - הוא ממש מציע במפורש לנטוש את הרעיון של אמריקה מנהיגת העולם החופשי, ולהותיר את ניהול ענייני הגלובוס לוולדימיר פוטין. בכך הוא חורג בכך ממסורת מפוארת של נשיאים רפובליקנים, מטרומן ואייזנהאואר עם תיאוריית הבלימה, ועד רונלד רייגן שנודע כמנצח במלחמה הקרה. כל אלו כנראה מתהפכים כיום בקברם למשמע עמדותיו של מועמד המפלגה שלהם.

למעשה יש נושאים שבהם טראמפ חורג אפילו מגבולות הקונצנזוס הבלתי-מפלגתי. כך למשל, עד טראמפ, למעט כמה היפים אי אז בפסטיבל וודסטוק, איש באמריקה, ודאי לא בפוליטיקה, ודאי לא במרוץ לנשיאות, וכמובן שלא מהצד הרפובליקני, לא היה מעז לומר מילה רעה על גיבורי האומה. והנה מגיע טראמפ, מכריז קבל עם ועדה ש"הצבא שלנו הוא אסון"; מעז לדבר סרה בקצין שנהרג בעיראק ומשפחתו; לועג לג'ון מקיין, גיבור מלחמת וייטנאם, טייס קרב שנפל בשבי - ואחרי כל זה, התמיכה בו רק גדלה.

שבעת המועמדים שהשתתפו בעימות הרפובליקני השביעי, ינואר 2016 (רויטרס)
נשרו בזה אחר זה, והותירו את המפלגה הרפובליקנית בידי טראמפ ועל פרשת דרכים. המתמודדים על מועמדות הרפובליקנים לנשיאות (צילום: רויטרס)

גם בתחום הכלכלי, טראמפ סוטה לחלוטין מהאורתודוקסיה הימנית האידיאולוגית, הדוגלת במעורבות מינימלית של המדינה במשק, בריבית נמוכה, באחריות פיסקלית ובהורדת החוב הלאומי. "הממשלה אינה הפתרון", אמר רייגן, "היא הבעיה", ועד לנקודה הזו טראמפ מסונכרן איתו. אבל - ושוב, זה "אבל" ענקי - הימין האמריקני הכלכלי רוצה עולם פתוח, גלובלי, עם תנועה חופשית של כסף וסחורות. הנחת היסוד הייתה שארצות הברית, המעצמה הכלכלית הגדולה והחזקה, היא שתרוויח משווקים פתוחים. הנחת היסוד הזו התקבלה גם על ידי הנשיאים הדמוקרטים קלינטון ואובמה, שבעצם אימצו את העמדה הרפובליקנית בנושא.

עשרות שנים זה היה המצב, עד שיפן ואחריה סין הוכיחו שהגלובליזציה יכולה לעבוד גם לטובתן, ואולי אפילו טוב יותר. הפתרון שטראמפ מציע - ביטול הסכמי סחר גלובליים שלדעתו פוגעים באמריקה - הוא לא בהכרח בלתי הגיוני, הוא פשוט הפוך מכל תפיסה מקובלת בארה"ב, וקרוב יותר לעמדות שמשמיעים אנרכיסטים באירופה.

בנושאי חברה ומשפחה טראמפ דווקא כן מציג עמדות המקובלות במרחב הרפובליקני - כגון התנגדות להפלות ולנישואים חד-מיניים, ודבקות דתית בתיקון השני המתיר נשיאת נשק - והוא עושה זאת בלהט של קנאי אוונגליסטי. כמו עוד רבים במפלגתו, הוא גם בעד מדיניות אנרגיה מתירנית לחלוטין, ומאמין, או לפחות טוען שהוא מאמין, שההתחממות הגלובלית היא שקר, קונספירציה שהומצאה בידי הסינים כדי להכריח את ארצות הברית להשקיע הון במניעת פליטת גזי חממה, ובכך להרוס את התעשייה האמריקנית (למען הסר ספק - זהו ציטוט מדויק של דברים שטראמפ אמר).

כנס של המועמד לנשיאות ארצות הברית דונלד טראמפ, קרוליינה הצפונית. 26 באוקטובר 2016 (רויטרס)
בנושאי חברה ומשפחה טראמפ דווקא כן מציג עמדות המקובלות במרחב הרפובליקני. תומכי טראמפ בקרוליינה הצופנית (צילום: רויטרס)

היום שאחרי

מכל הסיבות האלה, אפשר להניח שיום אחרי התבוסה המסתמנת ב-8 בנובמבר, ייפרדו דרכיהם של טראמפ ומפלגתו (כמובן למעט מקרה, שלפחות כרגע נראה בלתי מתקבל על הדעת לחלוטין, שבו טראמפ דווקא ינצח). ומה יהיה צעדו הבא? בשבועות האחרונים רבים מנסים כבר לנחש ולהבין מה הוא מתכנן, אבל האמת היא שהניסיונות האלה שקולים לניסיון לחזות תוצאה של סיבוב רולטה.

רק דבר אחד ניתן לנבא במידה גדולה של ודאות: הוא לא ייעלם. דונלד טראמפ לא יהיה, נניח, מייקל דוקאקיס (המועמד הדמוקרטי המפסיד מ-88'), שמבליח מדי פעם בתכניות אירוח פוליטיות, והצופים שואלים את עצמם "מאיפה הוא מוכר לי". גם לא סביר שיישאר בפוליטיקה, אם כי אולי ימשיך להביע את דעתו בנושא מדי פעם, ואולי גם ימשיך במאבק הדגל שלו, על "כשרות ההצבעה".

טראמפ גם יישאר איש עסקים ידוע, אולי הידוע בעולם, אדם שהיה למותג, מותג שהיה כמעט לנשיא. האם יוכל למנף זאת לעסקיו? הוא ודאי ינסה, אבל זה לא יהיה כל כך פשוט. המותג "טראמפ" אמנם זכה בשנה החולפת לחשיפה הגדולה בתולדותיו, ולכאורה "כל פרסום הוא פרסום טוב", ובכל זאת, המותג גם ספג כמות עצומה של אש, בחזיתות רבות. האם יהיו לכך השלכות? אולי הניו יורקים הליברלים כבר לא בדיוק ירצו לשלם מיליוני דולרים כדי שבניין משרדים יתהדר בשם "טראמפ"?

כך או כך, טראמפ עדיין יהיה אדם עשיר, אולי אפילו מאוד. גם אם עסקיו המגוונים ימשיכו לקרטע, ניתן להניח שהספר שוודאי יפרסם על מערכת הבחירות יהיה רב-מכר עוד לפני שנכתב. גם מהרצאות הוא יוכל להכניס כסף רב, אבל הסברה הרווחת היא שהוא לא יסתפק בהצגת עמדותיו בפני קהל שיכול להיכנס באולם אחד, אלא יפנה להרחיב את עיסוקיו בעולם התקשורת.

"טראמפ טי-וי" הוא השם הזמני של רשת התקשורת העתידית, שלפי פרסומים מהחודשים האחרונים, מתבשלת במוחו של טראמפ, ושל שותפו לדרך וראש הקמפיין שלו, סטיבן באנון (שעמד לפני כן בראש אתר החדשות הימני-קיצוני "ברייטבארט ניוז"). ניצנים ראשונים לקריירה החדשה כמו"ל ניתן היה לראות השבוע בעמוד הפייסבוק הרשמי של טראמפ, שם הושקה תכנית חדשות יומית בשם "חי ממגדל טראמפ", ויש כנראה כבר גם תכנית עסקית, שעל פיה רשת כזו, שתמשיך להשמיע את הרעיונות שטראמפ הציג במערכת הבחירות, בהחלט עשויה להיות רווחית.

דונלד טראמפ, המועמד לנשיאות ארצות הברית. קרוליינה הצפונית, 26 באוקטובר 2016 (רויטרס)
המותג "טראמפ" אמנם זכה בשנה החולפת לחשיפה הגדולה בתולדותיו, אך גם ספג כמויות עצומות של אש (צילום: רויטרס)

לינקולן ורייגן לא היו עוברים פריימריז

אז טראמפ ישוב כנראה לעסקיו הפרטיים, אבל מה זה אומר על המפלגה שיותיר אחריו? האם היא תשוב לערכיה השמרניים, הוותיקים, האחראיים? זה כמובן לא כל כך פשוט. טראמפ הרי לא הופיע שם סתם כך משום מקום - הוא צמח על קרקע פוריה, ורעילה, שהרגילה במשך שני העשורים האחרונים את תומכי המפלגה לעמדות קיצוניות יותר ויותר, ואף מנותקות יותר ויותר מהאתוס של המפלגה (ולעתים גם מהמציאות).

טראמפ - ולא למשל מרקו רוביו או פול ראיין - הוא בעצם הוא היורש האידיאולוגי הלגיטימי של ניוט גינגריץ' שכיו"ר בית הנבחרים סגר את הממשל הפדרלי של ביל קלינטון כבר לפני שני עשורים, של אנשי "מסיבת התה" כגון שרה פיילין, ושל קנאי-דת אוונגליסטים כמו טד קרוז (השנאה בין השניים קיימת ודאי, אבל בלא מעט נושאים, הרטוריקה שלהם זהה). יש לו עשרות מיליוני תומכים במפלגה, בין אם ניצח ובין אם הפסיד.

ראשי המפלגה יכולים אולי להמשיך לדבר - והם אכן מדברים - על אבותיה הדגולים, על המפלגה של אברהם לינקולן, של טדי רוזוולט, של אייזנהואר ורייגן. אבל טראמפ הוכיח שהעידן ההוא נגמר, והיום כנראה אף אחד מהרשימה לעיל לא היה עובר פריימריז.

מכירה פומבית של פריטים של רולנד וננסי רייגן (רויטרס)
המפלגה הרפובליקנית של היום שונה מזו שהייתה בימיו. הנשיא רייגן ורעייתו ננסי (צילום: רויטרס)

השמרנות לא מתה

ולכן אולי השאלה הגדולה ביותר שתעלה לסדר היום ב-9 בנובמבר, היא מה יישאר לאחר הבחירות מ"המפלגה הדגולה הוותיקה" (Grand Old Party), כפי שהמפלגה הרפובליקנית מכונה באופן רשמי החל מהבחירות האלה.

האם הרפובליקנים יסיקו את המסקנות מהתבוסה המסתמנת, ייקחו צעד אחורה מטראמפ ויחזרו לימין שמרני, נניח נוסח השמרנות הבריטית? לערכי שנות החמישים או השמונים? זהו בהחלט קו בו היו מעוניינים רבים ממנהיגי המפלגה, השאלה היא אם נותרו לה עוד מספיק תומכים שיתמכו במהלך כזה.

מנגד, יש כבר כמה סימנים לכך שעמדות הקיצוניות של טראמפ כבר לא ילכו יחד עמו, ויקנו מקום של קבע במפלגה, שתמשיך להקצין ולנתק את עצמה לחלוטין מהזרם המרכזי. כך למשל ג'ון מקיין, מהקולות המתונים במפלגה, אומר בימים אלו שהסנאט (אם הרפובליקנים ישלטו בו) כלל לא ידון באישור מועמד לבית המשפט העליון שתביא הילרי קלינטון, ולא משנה מיהו - וזהו סימן מאוד מדאיג לגבי יכולתה של אמריקה למצוא, כמו פעם, את המאחד. אם המגמה הזו תימשך, אז הכול פתוח - כולל פיצול המפלגה לחלקיה השונים, וסיום דרכה במתכונת הנוכחית.

אבל, בהחלט לא צריך גם לבטל את היכולת הרפובליקנית להשתקם. לא, כנראה שימי לינקולן או טדי רוזוולט כבר לא יחזרו, והעולם השתנה מאוד אפילו מאז ימי רייגן. אבל, יש למפלגה עדיין לא מעט נכסים אידיאולוגיים ואלקטורליים, ובשום פנים לא אבד עליה הכלח. השמרנות היא עדיין מטבע עובר לסוחר אטרקטיבי למדי, ודי להעיף מבט סביב כדי לראות, שלמעט כמה חריגים כמו קנדה או צרפת (עד הבחירות הקרובות), המפלגות בשלטון בכל המדינות החשובות הן שמרניות. נכון, זו שמרנות אירופית, מתונה מזו האמריקנית, אבל עדיין, המסר הוא של ממשלה קטנה, אחריות חברתית, הקטנת החוב הלאומי, אינפלציה נמוכה וחוק וסדר - כל אלה מסרים שיש להם מקום, אפילו מקום מנצח, בסדר היום האמריקני.

העימות השלישי והאחרון בין המועמדים לנשיאות ארצות הברית, הילרי קלינטון ודונלד טראמפ, לאס וגאס, אוקטובר 2016 (AP)
טראמפ וקלינטון בעימות הטלוויזיוני, אוקטובר 2016 (צילום: AP)

התקווה הרפובליקנית: ההיספנים

ומה לגבי העניין הגזעי? התחזית היא הרי שעד שנת 2050 הלבנים כבר יהיו מיעוט בארה"ב, ואילו הבחירות האלה סימנו באופן כמעט מוחלט את הרפובליקנים כ"מפלגה של הימנים", ואת הדמוקרטים כ"מפלגת המיעוטים" (שאו-טו-טו יהפכו לרוב).

קשה להאמין שבשנים הקרובות יחולו שינויים מרחיקי לכת במגמות הדמוגרפיות, ולכן אם הרפובליקנים רוצים להישאר מפלגת המונים, הם יצטרכו להתרחב מעבר לבסיס התומכים של טראמפ, המורכב בעיקר ממאמינים אוונגליסטים וגברים לבנים חסרי השכלה. זאת הבינו כבר מזמן במפלגה, והחלו ללטוש עיניים לעבר הקהילה בעלת פוטנציאל הגידול הגדול ביותר בארצות הברית: ההיספנים, שאמנם התרחקו מאוד מהמפלגה בגלל ההסתה של טראמפ, אבל בבסיסה מדובר דווקא בקהילה שמרנית, פטריארכלית בחלקה ומאוד דתית, הקרובה בערכיה הרבה יותר לרפובליקנים מאשר לדמוקרטים.

אמנם כיום רוב ההיספנים מצביעים לדמוקרטים (אם כי בשיעור נמוך בהרבה מהשחורים או היהודים!), אבל הנהגה אחראית יכולה לבנות על הבסיס של רוביו, קרוז וג'ב בוש (השניים הראשונים ממוצא קובני בעצמם), ולהתחיל כבר מהבחירות הבאות לנגוס בליטה הדמוקרטית בפלח אוכלוסייה זה, ולהתחיל להעבירו בהדרגה לצד האדום של מפת המצביעים. מנגד, אם הקו של טראמפ יימשך, והרפובליקנים ימשיכו לראות בדוברי הספרדית אויבים ופושעים פוטנציאליים, תקצר הדרך לאובדן סופי של מצפנה, מצפונה ודרכה של המפלגה.

יש להניח שאחרי הבחירות האלה, ולא משנה התוצאה, המפלגה הרפובליקנית תתכנס כדי תגדיר מחדש את עקרונותיה השמרנים, ולהתכנס למכנה משותף שיהיה עדיין שמרני - אבל ברוח הזמן. עם "ערכי משפחה" - אבל בלי לנכר או לאיים על הקהילה הלהט"בית או להכריז מלחמה על הנשים; עם הסתמכות על הלבנים, בסיס כוחה, אבל בניסיון למשוך ציבורים נוספים. האם יצליחו למצוא את דרך המלך? בתיאוריה זה אפשרי, במציאות זה ודאי לא יהיה קל, בטח ובטח במצב העניינים הנוכחי, כשהמפלגה מפוצלת ומעורערת.

ובינתיים, מעבר לכביש

מילה אחרונה כדאי להקדיש דווקא לצד השני: זה אמנם לא נושא הכתבה הזו, אבל אסור לשכוח שגם המפלגה הדמוקרטית נמצאת באותה סכנה בדיוק, של פיצול אידאולוגי ופירוק פיזי. הניצחון, כתמיד, הוא פלסתר נפלא, ואם קלינטון אכן תנצח, המשבר יידחה - אבל לא יימנע. לעומת זאת, אם יקרה הבלתי ייאמן והיא תפסיד, הסכינים יישלפו מיד. זה יקרה אולי תחת הנהגתה של אליזבט וורן, למשל, אבל את היסודות לכך הניח כבר בשנה שעברה סנאטור אחד קשיש מוורמונט.

כפי שטראמפ ריסק את השמרנות הרפובליקנית, בלי לבנות כלום מחדש, כך ברני סאנדרס ועמדותיו הסוציאליסטיות כמעט שכבשו את המפלגה הדמוקרטית, והוכיחו שאגפה השמאלי אינו מורכב רק מכמה היפים קשישים, אלא גם מדור שלם של צעירים מהפכנים. הם כאן, עם חזון רדיקלי, ובפיהם מילים כמו "מלחמת מעמדות" ו"חלוקה מחדש של העושר", שלא נשמעו במרחב הציבורי האמריקני כבר עשורים רבים.

המאבק האידיאולוגי בין שתי המפלגות הגדולות, ואף יותר מכך בתוך המפלגות, לא יסתיים בבוקר ה-9 בנובמבר. בכמה מובנים, הוא רק מתחיל. זה מדאיג, בגלל הצורה שבה הוא מתקיים, ובגלל החשש שקצב ההריסה והפירוק עולה בהרבה על היכולת לבנות מחדש. ובכל זאת, עצם קיומו של מאבק אידיאולוגי, של חילופי רעיונות חדשים וישנים (גם אם בארסיות ודמגוגיה נוראיים ומיותרים) הוא חשוב, ואפילו מעורר קנאה.

אורן נהרי הוא עורך חדשות החוץ של ערוץ 1